יום שלישי, 30 ביוני 2009

שלום כיתה א'

איכשהו כשאומרים שלום כיתה א', בדרך כלל חושבים על השלום הראשון, זה שבתחילת כיתה א', אבל עכשיו, בדיוק היום, אני בשלום השני.
שירה, בתי הבכורה מסיימת היום את כיתה א'.
בשבוע שעבר הייתה מסיבת הסיום, בנושא בריאת העולם, היה מעניין, אבל זה לא העניין.
העניין הוא אתמול.
כמו בכל יום שני בשנה האחרונה בילינו אחר צהריים נעים, שירה נעם ואנוכי.
גילינו שהבריכה של גבעת זאב נפתחת היום (נלך בשבוע הבא), אחרי שנה וחצי של שיפוצים.
אכלנו ארוחת ערב מאוד מוקדמת, וקצת ברד, ואז נעם שהיה צמא ביקש שאלך להביא מים מהאוטו. אמרתי בסדר, ושירה אמרה שהם רק נכנסים לשנייה לחנות הספרים.
כשחזרתי מצאתי את שירה קוראת בגאווה ספר לאחת מחברות כיתתה.
הטקסט היה מנוקד וגדול, העלילה הייתה שובבה, והספר היה מאוייר בצורה פשוטה וצבעונית, אבל מאוד לטעמי.
ושירה פשוט קראה את כולו בקול רם.
ואז את השני, ואז את השלישי.
כך למדתי על זזה, על סיסי, על רולה רול (זה לא אותו דבר עם ניקוד...), וכן, גם על שודו.
ממש עכשיו למדתי מהלינק המצורף שהסדרה נקראת קסמים בלימוד הקריאה (שכחתי לציין שהספרים גם זולים להפליא, וכמו"ל אני לא מבין איך אפשר למכור ספרים בחנות בשלושה עשר שקלים...), ועלינו לפחות הקסם עבד.
שלום כיתה א'. שירה קוראת. אני מאוד שמח.
הסוף

יום שלישי, 23 ביוני 2009

מכתב גלוי לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון

לפרופ' רבקה כרמי השלום והברכה,

זכיתי לשמוע את קולך ביום חמישי האחרון בשבוע הספר בבאר שבע.
למען האמת, זו הייתה הפעם השנייה בה שמעתי את קולך. הפעם הראשונה גם היא לא קרתה מזמן. ראיתי אותך מברכת את עמוס עוז, בכנס שנערך לכבודו באוניברסיטת בן-גוריון. סבורני כי בשני המקרים הראית כי את חובבת תרבות בכלל, וספרות בפרט.
וכך, ביום חמישי האחרון, אני, שעמדתי ומכרתי ספרים בדוכני היוצרים המקומיים, זכיתי לשמוע אותך קוראת בקול רם וצלול את ספרו של מאיר שלו "הצלחת שמתחת". ציינת יפה כי את הספר אייר יוסי אבולעפיה, וכמוציא לאור שמחתי לגלות שכך ציינת. מי כמוני יודע כמה חשובה היא עבודת המאייר, ובמיוחד כשבספרי ילדים עסקינן.
למען האמת, קראתי את ספרו של מאיר שלו ברפרוף, עוד לפני ששמעתי אותך קוראת אותו בקול רם. ואולם, קריאתך הרהוטה הבהירה לי יפה את המסר של הסיפור. מיכל, הבת של המחבר המשתמע, מקפידה על השיוויון בין הצלחות בארון. נראה לה לא הוגן שהצלחת שמתחת תישאר מתחת, ולא תזכה להשתתף בארוחת הערב עם שאר הצלחות. היא מקפידה על סדר נאות, ולעתים אף מערבבת את כל הצלחות בצורה אקראית, למורת רוחן של הצלחות שהיו עד עתה עליונות.
הקפדת לקרוא רק את החלק הראשון של הסיפור, ובסוף הקריאה אמרת: "אני קוראת רק את החלק הראשון, אני מקווה שההורים יודעים מה הם צריכים לעשות כעת". ושמחתי בדברייך אלה. שבוע הספר הוא אכן חג לספר העברי, ואולם החג איננו חג אם הקוראים אינם רוכשים ספרים.
דא עקא, ספרו של מאיר שלו (באיורו הנפלא של יוסי אבולעפיה), יצא לאור בהוצאת עם עובד. והוצאת עם עובד, כמו מרבית הוצאות הספרים הגדולות בישראל, לא הקימה השנה דוכן בשבוע הספר בבאר שבע. קצפם של הקוראים יצא על אותן הוצאות, ואני בכוחותי הדלים יכולתי רק לאמר (ניסיתי לחייך): "אני מוציא לאור באר שבעי, הייתי כאן בשנה שעברה, אני כאן השנה, ואני מבטיח, ככל שהנסיבות יתירו, כי אהיה כאן גם בעתיד."
קיוויתי כי תבואי לבקר בין הדוכנים, ותראי את ספרי הילדים שאנו מציעים למכירה, כמו גם את ספריהם של אחי ליצירה המקומית, שגם בדוכניהם נערמו ספרי ילדים נאים.
אשמח מאוד אם תקראי סיפור ילדים גם בשנה הבאה בשבוע הספר, ובשם הצלחת שמתחת, אני מציע את הספר "שלושה פינגוווינים בעיר הגדולה", שכתבה מריאלה צ'נו מלכיאור, ואיירה בכישרון רב ובטוב טעם, רחל סטולרו חיים. על מנת שתביני שאני לא אובייקטיבי כלל וכלל, אציין כי הספר יצא לאור בהוצאת רסיס נהרה שהיא בבעלותי.
ובנימה אישית יותר. עד לפני שבועיים הייתי תלמיד מן המניין לדוקטורט במחלקה להנדסת תעשיה וניהול, ונרשמתי לפני כמה ימים למסלול המחקרי בתואר שני בספרות עברית. אני מעריך מאוד את המוסד האקדמי שאת מנהלת בכישרון, אך אני גם סבור כי ראוי שהאוניבסיטה תהייה בקשר הדוק יותר עם כל המתרחש בעירנו.

בברכה,
אורי מאיר
נ.ב. עותק זהה של מכתב זה נמסר היום ללשכת נשיא האוניברסיטה

יום ראשון, 21 ביוני 2009

לפעמים צריך להגיד כל הכבוד לאגד

במשך לפחות שנתיים, אי אפשר היה להגיע ביום שישי מבאר שבע לירושלים. זאת ועוד, ההגעה במוצאי שבת מירושלים לבאר שבע, הצריחה כישורי אגרוף וקראטה העולים על הממוצעים באוכלוסיה.
לא עוד.
מעתה בין שש לשמונה, לפחות שבעה אוטובוסים מבאר שבע לירושלים, ובדרך חזרה במוצאי שבת, לא ספרתי, אבל עליתי על הראשון, והיו בו עוד מספר מקומות פנויים.
אם להאמין ללוח הזמנים, הבא יצא כשמונה דקות אחריו.
תודה לחברת אגד, אני מקווה שתרוויחו המון כסף, כי כל האוטובוסים היו כמעט מלאים!

יום שלישי, 16 ביוני 2009

לידתה של 'אומה'

במשך סוף השבוע עיינתי רבות במוסף ספרים של הארץ מן השבוע שעבר, ובמיוחד בחלק שבו כל סופר אומר מהו הספר שממנו נהנה במיוחד בשנה האחרונה. המוסף היה מעניין, וארוך במיוחד.
ובכל זאת התגנבה ללבי בזמן הקריאה תחושה מטרידה, כמעט מאיימת. לא בגלל המוסף אלא בגללי.
פשוט שאלתי את עצמי מהו הספר שממנו אני הכי נהניתי בשנה האחרונה, וידעתי שזה לא ספר בעברית. הספר שאני הכי אהבתי בשנה החולפת הוא NATION של טרי פראצ'ט (מופיע בלינק של הכותרת, באמזון הבריטי).
וכך, במשך שלושה ימים הסתובבתי עם תחושה לא נוחה בבטן, תחושה שאני בוגד בספרות העברית עם ספרויות זרות.
אתמול הייתי בשבוע הספר בתל-אביב. בדרך כלל אני מוכר ספרים בבאר שבע בשבוע הספר (למשל הערב), אבל יום אחד בכל שבוע ספר מוקדש לילדים. הלכנו אתמול בין הדוכנים, והודות לאמי, שהסכימה להחזיר אותם למודיעין בלעדי, הספקתי לראות כמה מהדוכנים גם אחרי כן.
בפרט, הספקתי לדבר עם הנרי, ועם יונתן בר מהוצאת קדמת עדן. אמרתי להם שאני מתוסכל מכך שהם מתרגמים את פראצ'ט ולא אני (אבל גם שאני שמח, כי כך מצאתי את ג'ים היינס), ותוך כדי שאלתי מה תוכניותיהם לעתיד.
הם אמרו ש'אומה' הוא הספר הבא. הם רק עובדים עוד על הכריכה, כי הם לא אוהבים את הכריכה באנגלית. (גם אני לא מת עליה, ובוודאי לא בהשוואה לספרים הקודמים והבאים של פראצ'ט).
שמחתי מאוד. שלוש פעמים.
פעם אחת כי אני לא כזה בוגד.
פעם שנייה כי סוף סוף אפשר היה לדבר על פראצ'ט. (והם גם נתנו לי ספרים למכור היום כאן).
ופעם שלישית כי לפעמים תרגום הוא מדויק כמו מתימטיקה. לו אני הייתי מתרגם את שם הספר, גם הייתי קורא לו 'אומה', ולו אני הייתי מתרגם את WINTERSMITH, גם הייתי קורא לו 'חרש החורף'.
אני מקווה שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה.


יום שני, 15 ביוני 2009

מחשבות על מחשבות באר שבעיות

כשהתחלתי את הבלוג הזה, לפני כמה חודשים, חשבתי שהוא יהיה הבלוג היחיד שאנהל, ולכן זה נראה לי הגיוני לכתוב בו שש פעמים בשבוע בממוצע.
עכשיו זה נראה לי הרבה מדי.
אני אחראי כרגע (לפחות חלקית) על ארבעה בלוגים, וחושב להוסיף לפחות עוד שניים בעתיד הממש קרוב.
הבלוג הזה נועד בתחילה להבטיח שאכתוב כל יום, אבל עכשיו אני צריך לחשוב מה לכתוב בבלוג כל יום.
ובמלוא הצניעות אומר שלא תמיד יש לי משהו מעניין לאמר כל יום.
אז ממחר, אני מבטיח לכתוב כאן לפחות פעם בשבוע, כל יום שלישי.
אבל לכתוב משהו ארוך יותר, הגותי יותר.
אולי אפילו משהו שיש בו מעט מחשבה...

אובונטו לינוקס - עדכון

עד כה אני מרוצה מאובונטו, פחות מרוצה מהמחשב האישי שלי.
יש בו תקלות, וכעת זה כבר ברור לי שהוא יצטרך ללכת לתיקון...
מה שעלול לשבש את כל התנהלות הבלוג, אבל לא נורא...

יום ראשון, 14 ביוני 2009

אובונטו לינוקס

בגלל מספר תקלות בלתי מוסברות בזמן האחרון, וגם בגלל תמיכה בקוד חופשי, אני הולך לנסות להתקין אובונטו לינוקס על המחשב ממנו אני כותב.
אחלו לי בהצלחה, אני מבטיח לעדכן...

יום שישי, 12 ביוני 2009

לפעמים צריך להגיד תודה לעיריית באר שבע מחלקת אירועים

שבוע הספר השנה הוא ברחבה של משכן האומנויות, אבל לי יותר קל להגיד ולחשוב שהוא ברחבה של הספרייה (זה אותו מקום).
הוא נראה, נשמע ומתנהג הרבה יותר טוב מאשר בשנה שעברה, כאשר הוא היה בביג.
זה נכון שיש השנה פחות הוצאות ספרים בגלל המיתון, אבל יש יותר אנשים, יש אוהל עם הפעלות לילדים, ובאופן כללי הכל נעים יותר.
את ההבדל הבנתי אתמול בלילה. אורה פטישי, סופרת שעמדה לצדי שאלה אחת מהנשים אם היא רוצה לעיין בספריה, והיא ענתה שלא תודה, היא לא קוראת ספרים.
מה כל-כך נפלא בזה?
שזו הייתה אשה הראשונה אחרי יומיים. בשנה שעברה למעלה ממחצית האנשים שדיברנו איתם ענו תשובות דומות...

יום רביעי, 10 ביוני 2009

שבוע הספר העברי

השנה יש להוצאתנו הצנועה נציגות בשלושה מקומות בארץ.
בטבעון מריאלה מוכרת את ספרה: "שלושה פינגווינים בעיר הגדולה", ויש לה כבר בובה של חסינטו, הגיבור הראשי של הספר.
בתל-אביב, בנציגות של "דיאלוג ספרים", שהוא המפיץ שלנו, תחתום טליה על ספרה: "טליה.דייט.קום"
ובבאר שבע, בירת הנגב, אמכור אני את כל ארבעת ספרינו.
מבטיח לעדכן ברשמים וחוויות בהמשך השבוע. (הכוונה לשבוע הספר, שנמשך השנה עשרה ימים...)

יום שלישי, 9 ביוני 2009

נכון לתאריך הפרסום

כתבתי כאן בשבוע שעבר על היחס של בכירי הטלויזיה לאנשים.
אני עדיין עומד מאחורי הדברים, אבל ככל שזה נוגע לדודו טופז, נראה שזה רק חלק קטן מהבעייה של האיש.
גם לי יש גרושה, ואני בהחלט מבין שקנאה היא חלק מהחיים, אבל אלימות נגד נשים בכלל, ומטעני חבלה בפרט, זה כבר קצת מעבר לגבול הטעם הטוב.
לפחות שלי...

יום שני, 8 ביוני 2009

מצפון תיפתח הטובה

מאוד חששתי מן הבחירות בלבנון.
האמת היא שבעיקר חששתי, כי חשבתי שהפעולה, לטעמי הלא מאוד מוצלחת, שלנו בקיץ 2006, תגרום לנסראללה לנצח.
לא רציתי להיות חתום על הניצחון של נסראללה, וגם לא רציתי להתמודד אתו בתור צבא לבנון.
אז אולי אני נאיבי, אבל מקוה לשלום עם שכנינו הצפוניים.
האם זה אפשרי?

יום ראשון, 7 ביוני 2009

היד החזקה

כל הכבוד לרוג'ר פדרר.
הייתי מאוד במתח.
לא יפה להגיד, אבל אפילו קצת שמחתי כשנדאל הפסיד, ועכשיו...
אפילו סמפרס אומר שהוא הגדול מכולם,
ומה נאמר אנו?
סתם בני תמותה רגילים?

יום שישי, 5 ביוני 2009

הרי אי אפשר להתעלם מנאום אובמה

שמעתי אתמול את הנאום, ואני מאוכזב.
לא מן הנאום, שהיה לדעתי מצוין.
לא מן התגובה המצרית באולם, ובכל.
התגובה המצרית העידה על יכולת לקבל ביקורת, בצורה סובלנית ובאוזניים פקוחות.
אני מאוכזב מן התגובה שלנו...
הרי יש פה הזדמנות אמיתי לשלום.
כל מה שמבקשים כאן, הוא בערך מה שהיינו מוכנים לתת בקמפ דייויד של שנת 200, בלי כל תמורה נראית לעיין, ובלי פרטנר אמין.
אבל עכשיו?
מה התירוץ שלנו?

יום רביעי, 3 ביוני 2009

הצעה לסדר

אובמה נכנס לפגישה של ברק עם היועץ הבטחוני הבכיר וברק הבהיר ואני עמדתנו.
יכול להיות, אני מנסה להיות זהיר כאן, אבל יכול להיות, שברק הצליח להוכיח לביבי שגם לדעתו תוכנית הממשלה היא סבירה.
ואני אומר, אם כל זה אכן קרה, אז למה שברק לא יחליף את ביבי בתור ראש הליכוד?
אחרי פרישתו של ביבי כמובן...

יום שלישי, 2 ביוני 2009

מה יש'ך מאורנג'דה דודו?

אני לא יודע אם דודו טופז אכן הזמין את כל התקיפות של אנשי תקשורת בכירים בישראל.
אבל אם אכן זה נכון, לא הצלחתי להבין את המוטיבציה שלו. חשבתי על זה שעות רבות אתמול ולא הצלחתי להבין למה.
למה?
מטבע הדברים, אם אדם אכן מזמין תקיפות, והוא טוען לחפותו, הוא לא יסביר את המוטיבציה שלו.
ואז מצאת את הוידאו המופיע פה בלינק. בשיחה דנים דודו טופז ואורן סושרד בשאלה מדוע תקף את מאיר שניצר. דודו מביע חרטה על כך שלא היכה אותו, אלא רק תלש את משקפיו, וכאן עולה הצד הבריוני של דודו טופז. צד שכולנו הכרנו.
אבל זה לא נראה לי לב העניין. בקטע אחר, כאוב ומהורהר יותר, דן דודו טופז באנשים שלא מחזירים טלפונים.
ואכן, קשת לא החזירה לדודו טלפונים. אחרי שהביא להם שיאי רייטינג, הם התנערו ממנו, כדי לשדר תדמית של איכות וממלכתיות.
כאמור, אני לא יודע אם דודו טופז הזמין את התקיפות. ואני בשום אופן לא חושב שהתנהגותו הבריונית היא מודל לחיקוי, אבל, וזה אבל גדול, יש משהו מאוד לא הוגן באופן ההתנהלות של הטלויזיה בישראל.
סטנדרטים של הגינות וחברות צריכים גם הם להיות חלק מן המשחק, ולא רק שיקולים של דיפלומטיה וממלכתיות.
אם מישהו הוא טוב כדי להתפרנס ממנו אתמול, צריך, לכל הפחות, להחזיר לו טלפון היום. אם לא עושים זה זה, קשה להציג את עצמך אחרי כן כאדם הוגן. זה פוגע בתחושה שאתה ערוץ ממלכתי, ובסופו של דבר, זה גם פוגע ברייטינג.

יום שני, 1 ביוני 2009

אבל דווקא אין לי בעייה עם חוק הנאמנות

כפי שמופיע בלינק למעלה, נוסח הצהרת הנאמנות המתבקשת על פי החוק המוצע היא: "אני מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה, ולשרת את המדינה ככל שאדרש לכך, בשירות צבאי או בשירות חלופי, כפי שייקבע בחוק".
אין לי כל-כך בעייה עם זה.
אני יודע שהרבה מחברי הערבים הם בבעייה עם המילה ציוני, אבל אני כן ציוני, ואני לא חושב שהציונות היא גזענית.
אני יודע שהרבה מחברי הערביים הם בבעייה עם המילה יהודית, אבל מצטער, למרות שאני לא חושב שצריך להיות למדינה כל אופי יהודי הנגזר מחוקי המדינה, אני כן רוצה מדינה יהודית, או לכל הפחות מדינה ליהודים.
דווקא החוק המוצע הוא בסיס מצוין לדיון על האופי האזרחי של מדינת ישראל.
לצערי לא התקיים דיון כזה כבר הרבה זמן, אולי בעם לא התקיים דיון כזה אף פעם...

עשן הזמן עולה אל התקרה - פוסט סיום

בפעם הראשונה שבה נכנסתי לעשן הזמן התאריך היה 30.1.2007. בפעם השנייה התאריך היה 31.1.2007. נדמה לי שכבר אז, בפעם השנייה, הצעתי לצחי, הבעלים ש...