אוניברסיטת בן גוריון בעד ונגד

למרות הרקורד הבעייתי של בלוג זה, אני רוצה לכתוב בו סדרה של פוסטים.

אני כמעט מבטיח לכתוב אותם כל שבוע בצורה מסודרת, אבל זה ייקח לי קצת יותר משבועיים להתחיל, כי אני נוסע עם חלק מן המשפחה להונגריה, אחרי שלא הייתי בחופשה בחו"ל כבר כמה שנים טובות...

אני מקווה להינות, ואני מקווה שאתם מקווים שאהנה.

בכל אופן, הנה הקדמה קצרה לסדרה:

בשנים האחרונות הייתי סטודנט לדוקטורט בתעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון, ושומע חופשי במחלקה לספרות. אחרי כן, ועד ממש לדקות אלה, הייתי סטודנט לתואר שני לספרות  עברית באותה אוניברסיטה ממש.

באותה התקופה האקדמיה בישראל בכלל, ואוניברסיטת בן-גוריון בפרט, היו במוקד של כמה דיונים לוהטים: שביתות סטודנטים, פוליטיזציה של האקדמיה בעד ונגד, וכמובן מחאת האוהלים הנוכחית.

בוודאי שיש לי דעה (אלא מה!) על כל אחד מן הנושאים הללו, אבל נראה לי נכון יותר לדון באוניברסיטה עצמה, ככלל, כפי שאני רואה אותה. אני מקווה שמבט כזה יוסיף לדיון הציבורי הער בכל הנושאים לעיל, ועוד בכמה נושאים שהיה ראוי שיהיה בהם דיון ציבורי ער, אבל אין!

להתראות עוד קצת יותר משבועיים!

אורי

דני וגיל על חוק החרם

הערה מקדימה: דני וגיל הם שני נערים פיקטיביים הלומדים בבית הספר הדמוקרטי של באר שבע, שאף הוא פיקטיבי. דני וגיל מוקסמים מכל נושא המשפטים, לדאבת לבם של החברים הקבועים בוועדת המשמעת של בית הספר, ובמיוחד של צחי, יו"ר הוועדה, תלמיד בכתה ט', אך לשמחת הוריהם, ואף ההנהלה, שמצליחה להוכיח בכך את המצוינות האקדמית עאלק של בית הספר.

הערה מקדימה 2: אם ירצה השם זהו הפוסט הראשון, אך בהחלט לא האחרון בכיכובם של דני וגיל.

הפסקה גדולה, בית הספר הדמוקרטי של באר שבע, חמישה עשר בספטמבר 2011.

צחי: כן דני, אני מבין שהעלית את גיל לוועדת משמעת.

גיל: בהחלט בהחלט עמיתי המלומד. לדאבון לבי דני הכריז עלי חרם לפני כשבועיים, וזאת בניגוד מפורש לחוקי המדינה.

צחי: או קיי דני, לפני שאני שומע את מה שיש לך לאמר, אני מזכיר לחברות וועדת המשמעת הנוכחות כאן, רינה ודינה, את החלטתנו בעניין דני וגיל.

רינה (כיתה ח'): זוכרות, זוכרות, נותנים להם לדבר, לא שואלות שום שאלות, אחרת כל ההפסקה לא תספיק.

דינה (גם כן כיתה ח'): אני מזכירה לכם שלמרות מורת רוחי מן המשפטים המבוימים של דני וגיל, זכותם, כמו כל תלמיד אחר להשתתף בהליך וועדות המשמעות של בית הספר.

רינה: זוכרות, זוכרות, אבל יש לנו עוד כל מיני, אז בוא נמשיך...

דני (כאילו לא שמע את כל מה שנאמר אחרי דבריו של גיל): אני מצטער, עמיתי המלומד, אבל החרם הוא אמצעי לא אלים, שנועד לשכנע אותך להפסיק ממעשיך הנלוזים, שהם לא מוסריים, וכן, חוק המדינה לא חל בעניינך.

גיל: מעשי הנלוזים? למה בדיוק אתה מתכוון, וכן, מדוע אתה סבור שחוק המדינה לא חל לגבי?

דני: מעשיך הנלוזים הם כמובן התנחלות בלתי חוקית במגרש הכדורגל של בית הספר, ובאשר לחוק המדינה, על פי החוק חרם מוגדר כ... והריני מצטט את לשון החוק: "‫הימנעות במתכוון מקשר כלכלי,‬ תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת‬ ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו‬ פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית.‬" מובן שהחרם שהכרזתי עליך הוא לא חרם בשל זיקתך למדינת ישראל, אלא בשל הטינה האישית שאני רוחש לך.

גיל: אני חולק על דבריך עמיתי המלומד. נדמה לי שכל הוועדה כאן תסכים שהיחסים בינינו היו יחסי ידידות מופלאה עד שהכרזת עלי חרם. מכאן בהכרח נבוא אל המסקנה כי החרם הוא בגין נסיבות אידיאולוגיות הכרוכות בזיקתי אל מפעל ההתנחלות של מדינת ישראל.

דני: הזיקה היא רופפת. כן ברצוני להפנות את תשומת לב וועדת המשמעת לאלימות הגנוזה בעצם מושג החרם.

גיל: אתה טוען כנגד עצמך עכשיו?

דני: אה, סליחה.

צחי: טוב ההפסקה כמעט נגמרת. כל אחד מכם צריך לכתוב מכתב התנצלות לשני.

דני+ גיל: אני אערער על ההחלטה הזאת!

תודה לעמוס בר

כשהייתי ילד קטן, ושמעתי את הפינה לילד ברדיו, היה אחד, עמוס בר, שפרסם בה סיפורים על החיות בנגב, דברים כמו 'הפסמון האימתני כנגד הירבוע הגוזמני'. למקרה שאתם לא מכירים, מדובר על רשת א' לפני קצת יותר משלושים שנה.

מאוד התפלאתי לראות שהוא פתאום מפרסם כתבות בבלייזר, ועוד טוען בהן שהוא בן שלושים וארבע, ועוד מוסיף וטוען שהוא לא עושה כלום כל היום, חי במטולה או בהודו, ומתפרנס מלהשכיר דירה קטנה ליד כיכר הבימה. איכשהו, זה לא נראה לי כמו עמוס בר שאני הכרתי.

אז למה אני כל-כך רוצה להודות לעמוס בר (החדש, למרות שגם הישן היה אחלה)?

כי בזכותו הבנתי כל מיני טיפוסים כמו דוסטוייבסקי, ואפילו קצת צ'כוב, טולסטוי וניר ברעם. יש משהו מאוד מלאכותי בכתיבה של מי שמחליט שהוא עני מבחירה, ותמיד יש לו דרך מילוט אל העושר (תקראו בכתבה ותראו שאני צודק, או שפשוט תאמינו לי). כל הכתיבה היא משהו כמו "אני דפוק וזרוק אבל גם אתם בעצם".

ולא, עמוס בר (החדש) יקר, אנחנו לא אותו דבר בעצם. ההורים שלי אף פעם לא קנו לי דירה ליד כיכר הבימה. אמא שלי נתנה לי לפני שלוש עשרה שנה שמונים אלף שקל, שבדיוק הספיקו לעשרים אחוז מדירה בנשר (אלה היו אז הדירות הכי זולות בקרבה כלשהי לטכניון, כנראה שגם היום). גרתי בה ושילמתי משכנתא, המשכנתא הייתה קצת יותר גבוהה משכר דירה, אבל ירדה במשך השנים.

ככה הפכתי לטיפוס אחר מעמוס בר (החדש). כי תמיד הייתה לי משכנתא, ובכמעט עשר השנים האחרונות - גם ילדים.

עכשיו, מה הכי מצחיק בכל הנושא הזה?

שמשום מה אנשים חושבים שהדרך היחידה להיות סופר זה לחיות כמו עמוס בר החדש. ולאחרונה יש בישראל אפילו אנשים שיכולים לחיות ככה, כי ההורים שלהם עבדו קשה וקנו דירה ליד כיכר הבימה (לכל אחד משלושת ילדיהם).

אני חושב שאפשר להיות גם סופר שמשלם משכנתא בנשר (או בבאר שבע, כי את הדירה ההיא מכרתי בסוף). זה לא הולך להיות קל, אבל אני מתכוון לעבוד קשה.

אולי בסוף גם אצליח.

הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה

אבל עוד לפני הדרך החדשה והמרגשת, אני חייב לכם, קוראי הבלוג היקרים, את המשך הסיפור של קריירת המילואים המפוארת שלי, זו שהסתיימה לפני כשבעה חדשים...

ובכן, בתחילת שנת 2002, נקראתי לרכז את המכינה ליהדות מתקדמת ביפו. חשוב לציין כי רוב ראשי המכינות הם קצינים במילואים בדרגת לפחות סגן אלוף (כמו למשל אהרון פוקס שמרכז את המכינה הצבאית ביפו עכשיו).

באותם ימים עוד הייתי רק סמל, וזה כשלעצמו לא נראה לי לעניין, אבל כשהגעתי למילואים, ותפקידי כמש"ק חמ"ל נלקח, וגם כטבח הצלחתי הייתה מסויגת, נאמר לי שאני אהיה עובד רס"ר.

כששאלתי מה זה אומר, אמרו לי שאין מה לדאוג, במילואים לא צריך לצבוע שום דבר בסיד. בסך הכל להחליף נייר טואלט בשירותים, ולהביא עיתונים לפלוגות.

האמת היא שכן דאגתי. מילא סמל, אבל נייר טואלט באמת לא נראה לי כמו הקריירה הצבאית הרצויה לרכז מכינה, ולכן, כשאמרו שיש יותר מדי עובדי רס"ר, ושניים צריכים לרדת לפלוגה כדי לעזור במחסום, התנדבתי מייד לתפקיד.

ביליתי כשלושים יום במחסום. יותר מרוב חברי הפלוגה. אגב, במאמר פוליטי מוסגר אומר שניתן בהחלט להיות צבא מוסרי גם במחסום, שחלק ניסו וחלק הצליחו, ושאין בהכרח קשר, על פי מה שאני ראיתי, בין דעה פוליטית, או 'שמאלנות' במובן הפשוט, לבין התנהגות הומנית במחסום. את הלקח הזה לא שכחתי.

בכל אופן, אחרי שלושים יום במחסום, אחרי שבישלתי גם להם (יותר בהצלחה, אבל לא כדאי לתת מתכונים), ואחרי שלקראת סוף המילואים אני סידרתי את השמירות במחסום, הציע לי הפקיד הפלוגתי להצטרף כחייל קרבי לפלוגה.

מן הסיבות שהובאו לעיל, הסכמתי מייד.

אבל, וזה החלק הכי מצחיק, מאז לא קראו לי למילואים עד שחרורי.

למה? כי חוק חדש אמר שקוראים לחיילי מילואים לאימונים ולמלחמה, אבל לא לבטחון שוטף. יצא שאני לא טנקיסט אמתי, ולכן אין לי מה לעשות באימונים (וגם לא במלחמה), ובטחון שוטף... את זה כבר הסברנו.

ככה נמנעתי ממילואים דווקא כי רציתי להיות קרבי.

נקבא חרטה?

לפני כמה זמן התעצבנתי מאוד מפעילות של ארגון ימני כלשהו.

אלא שאז לא היה לי הזמן להתמודד עם הטענות, ולעתים אני צריך גם זמן לחשוב.

עכשיו היה לי קצת זמן לחשוב אז אני כותב כאן על הנושא, אבל ייתכן מאוד שארצה לכתוב על ארגון "זו ארצנו" או על החוברת "נקבא חרטה" עוד פעמים. לצערי הם דורשים התייחסות.

הפעם אני לא רוצה לדבר על החוצפה שבהכחשת עובדות חשובות, וגם לא על הצורה הלא מאורגנת של החוברת "נקבא חרטה", ואפילו לא על הניסיון המסוכן של ארגון זו ארצנו לסתום פיות (באקדמיה, ובגלי צה"ל), על כל זאת ועוד, אולי בפעם אחרת.

הפעם אני רוצה רק להציג סיפור קטן, ולהבין את ההשלכות שלו.

נניח שאתה, הקורא של בלוג זה, ערבי שחי בפלשתינא א"י המנדטורית. נניח, לצורך העניין שבשנת 1948 מלאו לך חמש עשרה, ושאתה גר בנצרת. כלומר גדלת לחשוב שאתה חלק מעם פלשתינאי מתהווה, ושכשם שרוב תושבי פלשתינא א"י הם ערבים פלשתנאים, כך גם בבוא היום רוב הטריטוריה תהייה שלכם.

נניח אפילו שהתנגדת בלבך לתכנית החלוקה, כי לא חשבת שליהודים מגיעה אדמה רבה כל-כך. אבל לא התנגדת צבאית, כי לא היה לך נשק, כמו לרוב הערבים הפלשתינאים שהם השכנים שלך.

אם זהו המצב, אתה מוצא את עצמך בגיל שבע עשרה (בשנת 1949, בתום מלחמת העצמאות) כמיעוט אתני במולדת שלך, ללא שום יכולת לבקש עצמאות מדינית (למרות שזו התכנית שאושרה באו"ם!), ותחת שלטון צבאי.

עכשיו, קורא יקר, אנא חזור שוב לעמדת הקורא הכנראה יהודי.

האם תוכל לאמר שלא קרה לך אסון? (נקבא)

איבדת טריטוריה, איבדת עצמאות מדינית, איבדת אפילו יכולת לשוויון אזרחי.

אז איך אפשר לטעון שהנקבא חרטה? (כלומר לא אסון, המצאה בעלמא)?

הערה חשובה: אני מפנה מהכותרת לאתר שאני לא מזדהה עם דעותיו, או הכיוון שהוא מייצג. אני נאלץ לעשות זאת רק בגלל הכיוון של הכחשת הנקבא, של אנשי 'זו ארצנו'.