אזהרת ספוילר: בפוסט זה אני מדבר על פרטי עלילה שונים ברומן 'קום קרא', וגם על ספר קהלת.
למילה אפיקורוס בעברית יש משמעות ברורה של כפירה בקיומו של האל. כפי שנראה בסדרה זאת בפוסטים הבאים ניתן בהחלט למצוא 'אפיקורסות' במובן הזה ברומן 'קום קרא', ולכל הפחות בשני הספרים האחרים בטרילוגית אליש בן-זקן - 'קילומטר ויומיים לפני השקיעה' ו'קובלנה של בלש'. טענה זו של חוסר אמונה באל, לפחות במובן המקובל, היא ככל הנראה נכונה גם על אפיקורוס עצמו, שהיה ככל הנראה מטריאליסט ואטומיסט, כלומר פחות או יותר האמין ב'מדע החילוני' של ימינו.
ובכל זאת, חברי הזרם האפיקוראי, שהתחיל פחות או יותר בשנת 300 לפני הספירה, ונעלם פחות או יותר בשנת 300 לספירה בגרסתו המקורית, היו בעלי פילוסופיה רחבה יותר מאשר אמונה בחומריות של האדם והיקום כולו, והחלוקה של החומר ליחידות זעירות וקשיחות.
על פי הויקיפדיה באנגלית, האפיקוראים האמינו כי האדם הוא יצור חומרי שיש לו קיום מוגבל, כלומר עם תום הגוף האנושי, תמה גם הנפש. אמונה זו הובילה אותם לשאוף לתענוגות של הגוף, ולהעדיף אותם על פני מטרות אחרות שאליהן ניתן לשאוף. למרות זאת האפיקוראים לא נטו למשתאות ודברים מסוג זה, שכן הם האמינו כי תענוגות הנפש חשובים יותר מאשר תענוגות הגוף, וכי למשל אכילה מופרזת (או עיסוק מופרז במין) יובילו לבסוף ליותר כאב וצער מאשר לעונג, ועל כן רצוי להימנע מהם. בגזירה שווה האפיקוראים נטו להימנע גם מפוליטיקה ומן היצרים העזים הקשורים בה, ובאופן כללי הם העדיפו לחיות חיים של פרישה מן המרחב הציבורי, ושל תענוגות פשוטים יותר כמו אכילה ושתייה במידה, ובעיקר שיחות טובות ופילוסופיה.
קיקרו, שהרבה לכתוב על ערך החברות, ציטט בעניין זה את אפיקורוס עצמו, שטען שמכל הדברים שהחכמה מצווה עליהם לחיים טובים אין אמתית או חשובה מן החברות.
לדעתי ניתן לראות את הגישה האפיקוראית בספר קהלת למשל בפסוקים הבאים (מתוך פרק ג'):
יח אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּי--עַל-דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם, לְבָרָם הָאֱלֹהִים; וְלִרְאוֹת, שְׁהֶם-בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם.
יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.
כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.
כא מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם--הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה--הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ.
כב וְרָאִיתִי, כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו--כִּי-הוּא, חֶלְקוֹ: כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת, בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו.
בפסוקים שהבאתי מתוך פרק ג' רואים לא רק כי האדם והבהמה שווים זה לזה, כלומר אין הבדל ביניהם כי שניהם עשויים מחומר אלא גם כי המסקנה של הדובר מכך היא שראוי לאדם לשמוח במעשיו כי זה כל מה שיש לו. גם מסקנה זו היא מסקנה זהה למסקנות האפיקוראיות.
הפסוקים הבאים (מתוך פרק ד') מדברים בשבח החברות:
ט טוֹבִים הַשְּׁנַיִם, מִן-הָאֶחָד: אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב, בַּעֲמָלָם.
י כִּי אִם-יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי, לַהֲקִימוֹ.
יא גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם, וְחַם לָהֶם; וּלְאֶחָד, אֵיךְ יֵחָם.
יב וְאִם-יִתְקְפוֹ, הָאֶחָד--הַשְּׁנַיִם, יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט, הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה, יִנָּתֵק.
וכאמור גם החברות היא ערך חשוב ואפילו נעלה על פי הפילוסופיה האפיקוראית.
נושא החברות הוא גם נושא חשוב, ואולי אפילו הנושא המרכזי ברומן 'קום קרא'. ההקדשה של הרומן היא 'לחברים שלי', והמשפט הראשון עוסק באויב המושבע של המספר. דמותו של אהוד ברדה משתנה לאורך הרומן מדמות של חבר, או לכל הפחות שותף, לחבר לא נאמן או אולי אפילו אויב מושבע. מוחטה הוא חבר נאמן, אך הוא נעלם, ונירו וחבורתו הם חברותיים אך לא נוצר למספר קשר של חברות אמת איתם. סבח הוא ככל הנראה הגרוע מכולם, אויב של ממש המתחזה לחבר.
בעמוד 21 של הרומן מתחיל סיפור על נחום פרקש המבקר בסוכה של אהוד ברדה. לכאורה שני הגיבורים שומרים מצוות, ואהוד מצטער שהיום חג, ועל כן הוא לא יכול להראות לפרקש במחשב איך להשתמש בפונקציות טריגונומטריות, אבל מעבר לצער נראה כי יש הבדל תהומי בין השניים. ברדה מייצג עולם של חומר שיש בו כוכבים ומזלות, ואילו פרקש מתעניין בעולם הרוח, המתבטא במגזרות הנייר של הסוכה. הגישה של ברדה היא הגישה האפיקוראית, ואולם לא לחלוטין ברור מהי גישתו של פרקש ובשם מה הוא מתנגד לדעתו של ברדה. כאשר הוא אומר לברדה: "צא מתוך איצטגנינות שלך", ניכר כי ברדה אינו מבין מה פרקש רוצה ממנו.
למילה אפיקורוס בעברית יש משמעות ברורה של כפירה בקיומו של האל. כפי שנראה בסדרה זאת בפוסטים הבאים ניתן בהחלט למצוא 'אפיקורסות' במובן הזה ברומן 'קום קרא', ולכל הפחות בשני הספרים האחרים בטרילוגית אליש בן-זקן - 'קילומטר ויומיים לפני השקיעה' ו'קובלנה של בלש'. טענה זו של חוסר אמונה באל, לפחות במובן המקובל, היא ככל הנראה נכונה גם על אפיקורוס עצמו, שהיה ככל הנראה מטריאליסט ואטומיסט, כלומר פחות או יותר האמין ב'מדע החילוני' של ימינו.
ובכל זאת, חברי הזרם האפיקוראי, שהתחיל פחות או יותר בשנת 300 לפני הספירה, ונעלם פחות או יותר בשנת 300 לספירה בגרסתו המקורית, היו בעלי פילוסופיה רחבה יותר מאשר אמונה בחומריות של האדם והיקום כולו, והחלוקה של החומר ליחידות זעירות וקשיחות.
על פי הויקיפדיה באנגלית, האפיקוראים האמינו כי האדם הוא יצור חומרי שיש לו קיום מוגבל, כלומר עם תום הגוף האנושי, תמה גם הנפש. אמונה זו הובילה אותם לשאוף לתענוגות של הגוף, ולהעדיף אותם על פני מטרות אחרות שאליהן ניתן לשאוף. למרות זאת האפיקוראים לא נטו למשתאות ודברים מסוג זה, שכן הם האמינו כי תענוגות הנפש חשובים יותר מאשר תענוגות הגוף, וכי למשל אכילה מופרזת (או עיסוק מופרז במין) יובילו לבסוף ליותר כאב וצער מאשר לעונג, ועל כן רצוי להימנע מהם. בגזירה שווה האפיקוראים נטו להימנע גם מפוליטיקה ומן היצרים העזים הקשורים בה, ובאופן כללי הם העדיפו לחיות חיים של פרישה מן המרחב הציבורי, ושל תענוגות פשוטים יותר כמו אכילה ושתייה במידה, ובעיקר שיחות טובות ופילוסופיה.
קיקרו, שהרבה לכתוב על ערך החברות, ציטט בעניין זה את אפיקורוס עצמו, שטען שמכל הדברים שהחכמה מצווה עליהם לחיים טובים אין אמתית או חשובה מן החברות.
לדעתי ניתן לראות את הגישה האפיקוראית בספר קהלת למשל בפסוקים הבאים (מתוך פרק ג'):
יח אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּי--עַל-דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם, לְבָרָם הָאֱלֹהִים; וְלִרְאוֹת, שְׁהֶם-בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם.
יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.
כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.
כא מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם--הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה--הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ.
כב וְרָאִיתִי, כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו--כִּי-הוּא, חֶלְקוֹ: כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת, בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו.
בפסוקים שהבאתי מתוך פרק ג' רואים לא רק כי האדם והבהמה שווים זה לזה, כלומר אין הבדל ביניהם כי שניהם עשויים מחומר אלא גם כי המסקנה של הדובר מכך היא שראוי לאדם לשמוח במעשיו כי זה כל מה שיש לו. גם מסקנה זו היא מסקנה זהה למסקנות האפיקוראיות.
הפסוקים הבאים (מתוך פרק ד') מדברים בשבח החברות:
ט טוֹבִים הַשְּׁנַיִם, מִן-הָאֶחָד: אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב, בַּעֲמָלָם.
י כִּי אִם-יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי, לַהֲקִימוֹ.
יא גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם, וְחַם לָהֶם; וּלְאֶחָד, אֵיךְ יֵחָם.
יב וְאִם-יִתְקְפוֹ, הָאֶחָד--הַשְּׁנַיִם, יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט, הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה, יִנָּתֵק.
וכאמור גם החברות היא ערך חשוב ואפילו נעלה על פי הפילוסופיה האפיקוראית.
נושא החברות הוא גם נושא חשוב, ואולי אפילו הנושא המרכזי ברומן 'קום קרא'. ההקדשה של הרומן היא 'לחברים שלי', והמשפט הראשון עוסק באויב המושבע של המספר. דמותו של אהוד ברדה משתנה לאורך הרומן מדמות של חבר, או לכל הפחות שותף, לחבר לא נאמן או אולי אפילו אויב מושבע. מוחטה הוא חבר נאמן, אך הוא נעלם, ונירו וחבורתו הם חברותיים אך לא נוצר למספר קשר של חברות אמת איתם. סבח הוא ככל הנראה הגרוע מכולם, אויב של ממש המתחזה לחבר.
בעמוד 21 של הרומן מתחיל סיפור על נחום פרקש המבקר בסוכה של אהוד ברדה. לכאורה שני הגיבורים שומרים מצוות, ואהוד מצטער שהיום חג, ועל כן הוא לא יכול להראות לפרקש במחשב איך להשתמש בפונקציות טריגונומטריות, אבל מעבר לצער נראה כי יש הבדל תהומי בין השניים. ברדה מייצג עולם של חומר שיש בו כוכבים ומזלות, ואילו פרקש מתעניין בעולם הרוח, המתבטא במגזרות הנייר של הסוכה. הגישה של ברדה היא הגישה האפיקוראית, ואולם לא לחלוטין ברור מהי גישתו של פרקש ובשם מה הוא מתנגד לדעתו של ברדה. כאשר הוא אומר לברדה: "צא מתוך איצטגנינות שלך", ניכר כי ברדה אינו מבין מה פרקש רוצה ממנו.
