צילום מסך: עדי יותם
ספוילר: את הספר 'קום קרא' כתב הסופר והמשורר שמעון אדף.
יש תעלומות קצת יותר גדולות הקשורות לספר הזה.
שאלתי את הספר מן הספרייה הסמוכה למקום מגורי, כלומר הספרייה המרכזית של רמת הנגב, כאן במדרשת בן-גוריון. שאלתי אותו באחד מימי הקיץ החמים, ולמען האמת הוא חיכה כמה שבועות על המדף לפני שקראתי אותו. התחלתי לקרוא אותו באיטיות, כמה עמודים ביום, אבל לאט לאט הגברתי את הקצב, ולדעתי סיימתי אותו ביום הכיפורים. ספר מורכב מאוד, ולדעתי גם מעניין מאוד.
במסגרת הסדרה '70 שנה 70 ספרים' הוקדש פרק שלם של ההסכת לספר.
הנה תיאור הספר מתוך האתר של תאגיד השידור:
אליש בן זקן, גיבור הטרילוגיה הבלשית שהחלה ב"קילומטר ויומיים לפני השקיעה" המשיכה ב"קובלנה של בלש" והסתיימה ברומן האנטי-בלשי "קום קרא", מת וזהותו מתפצלת בין חוקרים חדשים: אחייניתו תהל והמשורר, בן שדרות, נחום פרקש. אלא שחקירת מקרי מוות הופכת לחקירת מהות החיים והספרות.
גם במקומות אחרים, בעקבות ההגדרה של שמעון אדף עצמו, ובפרט בסוף הרומן עצמו מוזכר הספר 'קום קרא' כרומן אנטי בלשי. נראה כי רוב המבקרים, ואולי אפילו הסופר עצמו, בחרו להבין את הצירוף 'רומן אנטי בלשי' בתור רומן שמנסה לשחק עם התבניות של הסיפור הבלשי, או להנגיד אותן לספרות 'אמתית'. אבל אני בוחר להבין את הצירוף בצורה אחרת. אני רוצה לקרוא את הרומן כתעלומה שהקורא אמור לפענח.
הקורא אמור לאסוף את הרמזים במהלך הקריאה (ואולי אף לקרוא בספרים אחרים), הוא אמור לכנס את החשודים, להסביר את מעשיהם אחד אחד, ולבסוף לחשוף את הפושע.
מדוע אני בוחר לקרוא כך את הרומן? מפני שלדעתי הוא מזמין קריאה כזאת. ואנסה להדגים.
ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הרומן למשל באתר עברית. אנא לכו וקראו אותו, אני אחכה.
לדעתי כבר בפרק הראשון ישנן כמה תעלומות. למשל, הפרק נפתח כך:
בשיעור הבעה נעמד אחד מאויבַי, לא, בשיעור הבעה נעמד אויבִי המושבע, ודיקלם שורות חרוזות, מגוחכות, שסחפו את הבנים בכיתה התורנית. נושא החיבור שהתבקשנו לכתוב היה אירוע מפחיד בחיים.
במהלך כל הפרק לא מוסבר מיהו אותו אויב מושבע, מדוע הוא אויב מושבע, ומה עניין החיבור שקרא האויב המושבע.
בהמשך הפרק מופיע הרב שיח הבא:
אמרתי, כולנו חמורים.
דבר בשם עצמך, אמר מישהו.
שֵם, אמרה המחנכת.
אהוד ברדה, המורה, אמר הילד.
ואתה, שאלה המחנכת.
פרקש, אמרתי.
לא מובן מדוע המספר טוען שכל בני הכיתה הם חמורים, ואיש אינו שואל אותו מדוע הוא חושב כך.
עוד בהמשך הפרק המספר מתאר את שתי האחיות שלו כך:
שתי אחיותי הצעירות התישו אותי כל החופש הגדול בסכסוכיהן המטופשים. בבוקר שרתה ביניהן אחווה כשהלכו לקייטנה, אבל עם חזרתן, משהו מחימת השמש דבק בהן, והן היו מתנצחות. באחד הימים נשכה טובה את בשר זרוע ימין שלה, הצביעה על מעגל השקעים שהותירו שיניה ואמרה לשונטל, תראי, יש לי שעון. שונטל, שהיתה שמנמונת יותר, לא הצליחה לשחזר את התעלול. טובה הציעה לנשוך אותה. שונטל זעקה כשפיה של טובה נסגר על חלקת הזרוע. היא דחפה את טובה, אבל לסתותיה של טובה נותרו קפוצות.
מערכת היחסים המורכבת בין האחיות של המספר נשארת תמוהה במהלך הספר, וכן לא ברור מה עמדתו של המספר ביחס למערכת היחסים הזאת, ומה עמדת הוריו של המספר ביחס אליה. כאבא אני אומר שאם שניים מילדי היו מתנהגים כך, כנראה הייתי מנסה לעשות משהו…
בסוף הפרק מתואר אירוע מאוד דרמטי, המסתיים בבעיטת כדור מחוץ לאולם ההתעמלות, אבל לא מסופר לנו מה באמת קרה בסוף האירוע, ומה הייתה תגובתו של סגן המנהל.
בקיצור, יש הרבה מה לפענח ברומן, ואנסה לעשות זאת בסדרת הפוסטים הזו שתיקרא 'מאימתי קורין'. אם יהיה בכך כדי לעודד את קוראי הבלוג לקרוא את הספר, ואולי עוד איזה דבר או שניים, די לי בכך.
