יום שישי, 8 בינואר 2021

מאימתי קורין: ראה חיים עם אשה אשר אהבת, על הגישה הציניקנית בספר קהלת






אזהרת ספוילר: בפוסט זה אני מדבר על פרטי עלילה שונים ברומן 'קום קרא', וגם על ספר קהלת.
אפתח בציטוט מן התלמוד על הבעייתיות של ספר קהלת:

"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה... ואף ספר משלי בקשו לגנוז, שהיו דבריו סותרין זה את זה"

ומאי דבריו סותרין זה את זה? – כתיב: "טוב כעס משחוק" (קהלת ז ג), וכתיב: "לשחוק אמרתי מהולל" (קהלת ב ב). כתיב: "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח טו), וכתיב: "ולשמחה מה זה עושה" (קהלת ב ב). לא קשיא! טוב כעס משחוק – טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקב"ה על הרשעים בעולם הזה. "ולשחוק אמרתי מהולל" – זה שחוק שמשחק הקב"ה עם הצדיקים בעולם הבא. "ושבחתי אני את השמחה" – שמחה של מצוה, "ולשמחה מה זה עושה" – זו שמחה שאינה של מצוה.
(שבת ל ע"ב)

בציטוט לעיל ממסכת שבת (בתלמוד הבבלי) אנחנו מוצאים שחכמים ביקשו לגנוז את ספר קהלת (כלומר לא לכלול אותו בתנ"ך), כיוון שהוא מכיל סתירות. אגב, מעניין לציין שאותה המימרה של רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מיוחסת גם לספר הרבה יותר 'תמים' כמו ספר משלי, ואתייחס לכך מאוחר יותר בסדרת פוסטים זו.
הסתירה שחז"ל מוצאים בדברי קהלת היא סתירה קלה יחסית, ואין להם קושי לתרץ אותה.
במאמר הזה של אליזבט גולדוין אנחנו מוצאים אוסף הרבה יותר מרשים של סתירות, ובין השאר:

על האישה
וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא, יִלָּכֶד בָּהּ. (ז,כו)
רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. (ט,ט)


מובן שניתן ליישב את הסתירה בין שני הפסוקים לעיל בספר קהלת על ידי הטענה שמדובר בשתי נשים שונות. יש נשים טובות שאיתן כדאי להתחתן ולחיות, ויש נשים רעות שמהן כדאי להיזהר ולהתרחק.
אלא שניתן ליישב את הסתירה בעוד דרך: למרות שכל הנשים הן מרות ממוות, עדיין זה הטוב ביותר שניתן להשיג תחת השמש, וכל שנותר לגבר המסכן הוא למצוא את האחת הכי פחות בלתי נסבלת, ואיתה 'לראות חיים'. פרשנות כזאת תתיישב יפה עם מה שאני מכנה הגישה הציניקנית של ספר קהלת.
על פי הויקיפדיה באנגלית, הציניקנים (על בסיס המילה היוונית לכלב) היו זרם בפילוסופיה היוונית שנוצר במאה החמישית לפני הספירה על ידי הפילוסוף אנטיסתנס, ודגל בחיים פשוטים תוך ויתור על כל השאיפות המקובלות לעושר, כוח, ותהילה. הפילוסוף דיגנס, שהמשיך את הדרך הציניקנים חי בתוך כד חימר ברחובות אתונה. הזרם ירד בחשיבותו במאה הראשונה לפני הספירה אבל חזר להיות משפיע באימפריה הרומית, ואומץ במידה מסוימת גם על ידי הנצרות הקדומה.
המטרה העיקרית של הפילוסופיה הציניקנית היא בהירות המחשבה וההשתחררות מאמונות שגויות, חוסר דעת, שיגעון ויהירות. הדרכים העיקרית להשגת מטרות אלה הן החיים על פי עקרונות הטבע, התרחקות מעושר ותהילה, אהבת אדם, ובחירה בחיים קשים בכוונה.
כך למשל, ניתן ליישב את הסתירה של קהלת בעניין 'האשה' הן על ידי 'הסתפקות במועט' כלומר אלה הנשים שיש ואיתן עלינו לחיות, והן על ידי בחירה בחיים קשים.
ניתן למצוא את הגישה הצינית בספר קהלת גם בפסוקים כגון:

ד הִגְדַּלְתִּי, מַעֲשָׂי: בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים.
ה עָשִׂיתִי לִי, גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים; וְנָטַעְתִּי בָהֶם, עֵץ כָּל-פֶּרִי.
ו עָשִׂיתִי לִי, בְּרֵכוֹת מָיִם--לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם, יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים.
ז קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וּבְנֵי-בַיִת הָיָה לִי; גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי, מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם.
ח כָּנַסְתִּי לִי גַּם-כֶּסֶף וְזָהָב, וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת; עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת, וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם--שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת.
ט וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי, מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם; אַף חָכְמָתִי, עָמְדָה לִּי.
י וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי, לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם: לֹא-מָנַעְתִּי אֶת-לִבִּי מִכָּל-שִׂמְחָה, כִּי-לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל-עֲמָלִי, וְזֶה-הָיָה חֶלְקִי, מִכָּל-עֲמָלִי.
יא וּפָנִיתִי אֲנִי, בְּכָל-מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי, וּבֶעָמָל, שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת; וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
(פרק ב)

כלומר יש בקהלת גישה המתייחסת בזלזול לצבירת נכסים, ומציעה גישה לכל הפחות מאופקת ביחס להנאה או לטוב שניתן לצפות מן החיים באופן כללי. לטענתי ניתן למצוא גישה כזאת גם ברומן 'קום קרא', ואחד המקומות המובהקים ביותר למצוא בהם יחס כזה הוא מערכת היחסים בין נחום פרקש ובין דליה שושן. התמצות של של הערב הראשון של ההיכרות בין השניים מופיע במקור על פני עמודים רבים ברומן, ולא מסופר ברציפות.
מערכת היחסים בין פרקש ושושן מוזכרת ברומן פעמים רבות אבל רק בערך באמצע הרומן מתואר בפירוט אותו ערב יום העצמאות שבו שניהם נפגשים לראשונה. הרשקו ופרקש צריכים לאסוף את שושן שהיא למילותיו של הרשקו 'קצת דבה', ולהביא אותה למסיבה, כידידה של נירו. בזמן שהיא יושבת במכונית היא רק שותקת, אבל לשתיקה שלה יש נוכחות.
אחרי כן שושן ונירו משוחחים על ספר כלשהו של זילזני ששושן עייפה מלקרוא. היא מציעה שנירו יקרא ספר מאת סמואל דילייני, והוא עונה: "אולי ניתן לפרקש לקרוא". פרקש נרתע ואומר שספרות זה לבנות. שושן שואלת אותו מה לבנים והוא עונה 'חוכמת ישראל'. היא עונה לו שהוא טיפש כי החיים זה ספרות.
לדעתי כבר כאן ניתן לראות את שושן כ'אשה מפתה' שחוטאים עלולים להילכד ברשתה כמאמר קהלת, למרות שהיא גם אינה מושכת במיוחד.
בהמשך שושן קוראת ספר ופרקש אומר שזו 'סתם פוזה'. ואז פרקש דורך על רגלה של שושן ומבקש סליחה. דהן מציג את הסרט שלו, פרקש אומר שהוא אוהב את הסרט, ושושן אומרת לו שהוא מאלה שמעדיפים אמנות ריקה. ואז מופיע הדיאלוג הבא:

דליה אמרה, שתית מספיק.
אמרתי, העולם שלי ריק
היא אמרה, למה אתה חושב שמעניין אותי העולם שלך?
אמרתי, את סתם פרה מתנשאת. מה הפוזה שלך?
היא פנתה ממני.

בהמשך, לאחר תלאות מסוימות במערכת היחסים המתפתחת בין פרקש ושושן, השניים קובעים לאכול בפיצה, הפגישה נדחית, ולבסוף שושן מתקשרת לפרקש כדי להזכיר לו שייפגשו באותו היום. הם משוחחים תוך לגימת שוקוצ'ינו על השיר שנחום כתב:

דליה אמרה, בקיצור, הכול טכני, השיר, ההסבר, אבל למה אתה כתבת אותו, אתה, נחום, ולא איזה פלוני אלמוני, ומה היה לך נחום להגיד, איך השפה של השיר מבטאת אותך, את הנחום הכי נחומי שיש.
לא עניתי. דליה לגמה מהשוקוצ'ינו שלה. חשבתי, שוקוצ'ינו. חשבתי, שוקוצ'ינו, שוקוצ'ינו, שוקוצ'ינו.
היא אמרה, לזה התכוונתי כששאלתי אותך אם גם אתה אוהב אמנות ריקה. כי זאת היתה התחושה שלי, בהקרנה של דהן, שהמילים הן משחק חלול.
אני לא חשבתי ככה.

בהמשך השיחה נוצר קשר אמיתי וממשי בין שושן ופרקש, אבל ניכר כי היכולת של פרקש להכיל את שושן היא מוגבלת, וככל הנראה זה הדדי. זו נראית לי הדגמה נפלאה של העיקרון הקהלתי בגישה ציניקנית, מה שאנחנו יכולים לצפות לו מן החיים הוא לכל היותר בצק עלים שחומם במיקרוגל, בפיצה היחידה בשדרות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

עשן הזמן עולה אל התקרה - פוסט סיום

בפעם הראשונה שבה נכנסתי לעשן הזמן התאריך היה 30.1.2007. בפעם השנייה התאריך היה 31.1.2007. נדמה לי שכבר אז, בפעם השנייה, הצעתי לצחי, הבעלים ש...