יום ראשון, 19 ביולי 2015

רדיו רמאללה נגד גבעת חלפון



אז בשבוע שעבר אמרתי שאני רוצה להתחיל לתאר את השקפת העולם השמאלית שלי בצורה פחות או יותר כרונולוגית, וזה מה שאני רוצה להתחיל לעשות עכשיו.
אבל למרות ההתחייבות הכרונולוגית, נראה לי הגיוני לתאר קודם כל את ההשקפה בצורה כללית.
ניתן לתאר אותה כך: המטרה של הציונות בכלל, ושל מדינת ישראל בפרט צריכה להיות הקמת מדינה דמוקרטית מזרחית.
נראה שפחות או יותר כל הקשת הפוליטית המיוצגת בכנסת (בוודאי המפלגות היהודיות) לא מסכימה עם הטענה הזאת, או באופן עקרוני או בפועל.
בגדול השמאל בישראל שואב את השראתו מדמוקרטיות מערביות בכלל, ומן המפלגות שבאגף השמאלי באותן מדינות בפרט. לעתים אתה שומע טענות של השמאל כנגד קיפוח או אפלייה של ערבים (ולעתים אפילו של מזרחים), אבל הרושם שלי הוא שעיקר הטענה הוא משהו כמו: 'הם לא יודעים איך להיות מערביים כמונו, אז יש להם פיגור כלשהו שאנחנו בטובנו צריכים לעזור להם להתגבר עליו'.
בגדול אני לא מבין את החזון של הימין בישראל כרגע, או לפחות ברבע המאה האחרונה. מצד אחד הימין הוא 'בעד מזרחיים', מצד שני לא לא באמת משלב אותם בעמדות מפתח. מצד אחד הוא בעד שוויון לערבים, ומצד שני הוא לא. מצד אחד הוא חושב שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ומצד שני הוא חותר תחת אושיות הדמוקרטיה מפחד, המלווה לעתים בהערצה למדינות שסביבנו. אני בכל אופן לא ממש הבנתי.
עכשיו אני חושב, והולך להסביר באריכות למה אני חושב שהחזון שלי הוא לא רק רצוי, כי זה יהיה נחמד, אלא שזה החזון היחידי האפשרי באילוצים הקיימים (מדינת ישראל היא כוח קטן מאוד במזרח התיכון, או בכל דרך אחרת בה נבחר להגדיר את המיקום שלנו), אבל בינתיים, בפוסט הזה, אני הולך להסביר את הכותרת.
ובכן 'רדיו רמאללה' הוא שיר שהמלים שלו נכתבו על ידי ישראלי ממוצא אשכנזי, והשקפת עולם קומוניסטית (יעקב גלעד). הוא מתאר את החיים של נער מתבגר השואב את הידע שלו על מוזיקה מערבית מתחנת הרדיו של רמאללה. לילה, השדרנית האהובה עליו מפסיקה לשדר אחרי כיבוש התחנה על ידי כוחות צה"ל.
בקיצור זה החזון שלי בצורה הטרגית. ניתן לשאוב השראה מהמדינות (והערים) השכנים לנו, כולל השראה 'מערבית', אבל המלחמות מפריעות למימוש החזון הזה.
הסרט 'גבעת חלפון אינה עונה' מתאר את החזון בצורה קומית. גם החיילים המצריים, וגם חיילי צה"ל נמצאים במצב בו העניין שלהם בסוגיות בטחון הוא נמוך יחסית. אמנם יש 'אקשן' צבאי בסרט (ויקטור חסון נשבה על ידי המצרים, ומשוחרר על ידי חיילי צה"ל), אבל הרושם הוא שויקטור חסון לא מתנהל בשבי המצרי כשבוי אלא כבן שיח על סוגיות כמו איכות הקפה ודירות בשכונות השונות של קהיר (שייקה לוי המשחק את ויקטור חסון אכן עלה ממצריים).
אגב, ראוי לזכור שחסון נפל בשבי בגלל טעות בניווט שנבעה מרצונו לדוג דגים טריים.
לסיכום, יש הבהובים של הרעיון שלי בתרבות הישראלית, אבל הוא בהחלט לא רעיון מרכזי...