יום רביעי, 31 במרץ 2010

מה קרה?

נכנסתי אל החדר של האחראי על התוכנית הישראלית ללימודי רבנות של ההיברו יוניון קולג'. השעה הייתה בערך שמונה וחצי בבוקר. הוא נראה מוכן לפגישה אתי.
הוא מייד אמר לי שבעצם הבוס שלי מן התנועה ליהדות מתקדמת עדכן את דיקן הקולג' על "כל העניין", ודיקן הקולג' עדכן אותו.
הוא מאוד שמח שבאתי לפגישה אתו, ומייד שאל אותי מה קרה.
אחרי כן כשניתחתי את הפגישה בינינו, חשבתי שבעצם הוא חשד בי שעשיתי הרבה יותר ממה שהודיתי בו לפניו. סיפרתי לו את כל מה שסיפרתי כאן, רק בקצת פחות פירוט, ועם קצת פחות אמון מצדו. הוא למשל לא האמין שחברי המכינה התלוננו על העובדה ששיתפתי אותם בפרטים מוגזמים מחיי הגירושין שלי, לדעתם.
בסוף השיחה הוא אמר שנראה שלא אורחק מן התוכנית הישראלית לרבנות, אבל גם לא ייתכן שלא תהיה תגובה כלשהי. הוא גם אמר שהמלגה, שביקשתי להגדיל עקב ענייני הגיקושין, לא תוגדל בינתיים.
מה יכולתי לעשות? שום דבר! חיכיתי בסבלנות כמה שבועות, כולל כל הפסח של אותה השנה.
לא הרגשתי כמו בן חורין.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה חשבתי שלא כל-כך כיף להיות תלמיד בתוכנית הישראלית לרבנות של ההיברו יוניון קולג'.

יום שני, 22 במרץ 2010

לפני ארבע שנים ויום

וכך התחלתי את העשרם ואחת במרץ שנת 2006. הייתה לי פגישה בשבע בבוקר עם מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת דאז. הפגישה נועדה על מנת להכריע מה יקרה אתי ועם המכינה. בכל מקרה היה ידוע שאם אמשיך לרכז את המכינה, זה יהיה רק עד הקייץ, כי אחרי כן לימודי הרבנות היו תובעים יותר מדי מזמני ומרצי.
המנכ"ל אמר לי שהיה במכינה שלשום, וכי ישנם אנשים במכינה שהודיעו שאם אני אמשיך לרכז את המכינה, הם לא ישתתפו בשיעורים שלי. חד וחלק אמרתי לו שאם כך אני לא מעוניין להמשיך לרכז את המכינה.
הוא שמח. נראה שהוקל לו. הוא הציע שאסיים את תפקידי בהקדם האפשרי (זה היה יום שלישי, וביום חמישי של אותו שבוע הודעתי למכינה שלא אמשיך לרכז אותה. המחליף שלי, שלימד במכינה באותה העת היה במקום. את תפקידי סיימתי במילים: ,אני החוליה החלשה. שלום.) אחרי שאמרתי לו שאין בעיה, הוא הודיע לי שבשל כך אמשיך לקבל משכורת עד סוף חודש מאי.
למען האמת, זה היה ממש אחלה, כי היה לי עכשיו הרבה זמן פנוי, ולא חשבתי שייתנו לי משכורת אחרי יוני, כך שקיבלתי שלושה חודשים של חופשה בתמורה לחודש אחד של משכורת. זו נראתה לי אז עסקה טובה, ובמיוחד כיוון שהייתי טרוד בענייני הגירושין, ולימודי הרבנות.
היו רק שני דברים שהיו צריכים להעיב על ההקלה שחשתי:
  1. בסיום הפגישה, אחרי שכבר הודעתי שאני מתפטר הוא אמר לי: "וחוץ מזה, שמת על X יד." לא ידעתי מה להגיד על זה, אז לא הגבתי.
  2. הוא אמר לי שהוא סיפר הכל, ושאלה טובה, שעד היום אני לא יודע מה התשובה עליה זה מה זה בכל?, בכל אופן, הוא אמר לי שהוא סיפר הכל לקולג', ושראש התוכנית הישראלית לרבנות (דאז) מחכה לי לפגישה. זה הפתיע אותי.
הלכתי מייד לפגישה. פרטים מתישהו בשבוע הבא.

יום שני, 15 במרץ 2010

בבת אחת הכל התחיל להסתבך

להתגרש זה לא דבר קל. כלומר גם אם יש הסכמה בין שני בני הזוג שכדאי להתגרש, וגם אם אין ריבים אלימים, ואמוציות סוערות, עדיין צריך לעשות הרבה דברים.
למשל להחליט על הסדרי ראייה.
למשל למצוא דירה. בשכירות. במודיעין. בחודש מרץ.
למשל להחליט מי מקבל את האוטו.
מה שהכי מצחיק הוא שבסוף רוב הבעיות הקשורות לגירושין שלי לא היו עם הגירושין עצמם.
עד היום אני לא מבין למה, אבל המכינה התחילה לסעור ולגעוש. בהתחלה הם ביקשו שיחה עם מדריכת המינה. אחי כן ביקשו שיחה אתי.
בשיחה אתי הם אמרו למשל: "אנחנו לא רוצים אותך בתור מדריך שלנו יותר.
שאלתי למה
ענו לי: "כי שיתפת אותנו ביותר מדי פרטים מחיי הנישואים, ומן הגירושין שלך.
שאלתי למה הכוונה.
ענו לי: "למשל אמרת שלא תוכל לבוא אלינו ביום שני בערב, כי אתה נותן לאשתך את האוטו. היית צריך לאמר סתם שלא תוכל לבוא ביום שני."
אחרי השיחה הזאת הם ביקשו עוד שיחה אתי, אבל עם עוד מישהו. אחרי כן הם ביקשו שיחה עם המנהל שלי, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת.
המנהל שלי שוחח איתם, ואחרי כן אמר לי בטלפון שיש כל מיני אפשרויות. זה היה ביום ראשון בצהריים (19 במרץ 2006).
ביום ראשון בערב הוא אמר לי שלא אלך למכינה למחרת, ושאבוא אליו מוקדם ככל האפשר. קבענו ביום שלישי בשבע בבוקר. כי הי לי יום לימודים שלם אחרי כן בקולג' (המקומות הם סמוכים.
לא הייתה לי הרגשה טובה לגבי השיחה הזאת. אני זוכר שחשבתי שאם הוא רוצה שלא אעבוד יותר במכינה אז בסדר. ממילא הייתי אמור לסיים את התפקיד כמה חודשים אחרי כן. לא היה לי כבר כוח לכל השיחות האינסופיות הללו.

יום ראשון, 7 במרץ 2010

כתר מלכות

כמה ימים אחרי כן הייתי במכינה.
מתחילת המכינה היה בה שיעור שנקרא "בית מדרש". בשיעור העבירה כל פעם חבר מכינה אחר שיעור. באותו שבוע Z, שהייתה (אני חושב שעדיין, אבל אני לא יודע) חברה טובה של X. הייתה אמורה להעביר בית מדרש. אני הייתי אמור לצאת האמצע בית המדרש, כי הייתי אמור לטפל באזעקה של הדירה השנייה (ביפו היו אז הרבה פריצות, אני לא יודע אבל אני משער שעדיין...)
Z פתחה את בית המדרש שלה במשפט הבא: "מאוד לא אהבתי את טקסי יום השנה למותה של אחותי. בית המדרש שלי יהיה טקס זיכרון אישי שלי. אורי, אני יודעת שאתה צריך לצאת באמצע, אנא עשה זאת בשקט. כל אדם אחר שרוצה שלא להשתתף מוזמן לא להשתתף, אבל אם כן, אנא עשו זאת עכשיו."
אף אחד לא יצא. בית המדרש (הייתי צריךף לצאת באמצע) כלל רק שירים, ללא כל הסבר או הפסקות בין השירים. למרות שהשירים לא היו עצובים במיוחד, הייתה זו חוויה אנושית מזעזעת. קשה לי להסביר איך ומדוע, צריך היה להיות שם על מנת להבין.
הלכתי לטפל באזעקה בדירה השנייה. אחרי כמה זמן X, וY הגיעו אל הדירה, ואני התחלתי לדבר עם X.
ידעתי שמותה של אחות של Z השפיע עליה בשנה שעברה, ולכן רציתי לראות מה שלומה, וגם מה שלומה של Z.
תוך כדי שיחה התברר לי שבעצם מותה של האחות של Z הפריד גם בין X ו Z, שהיו חברות טובות מאוד לפני כן. זה העציב אותי מאוד לשמוע זאת, ואני זוכר שהתלבטתי אם הרגשות שלי כלפי X צריכים להתערב עכשיו. כלומר, כל חבר או חברת מכינה אחר או אחרת הייתי מחבק בשלב זה, אבל אני זוכר ששאלתי את עצמי אם מותר לי לחבק גם אותה.
בסוף הנחתי יד על עורפה ואמרתי "אוי Xיתל,ה". זהו. זה אירוע שאחרי כן נופח מעבר לכל פרופורציה.
חזרתי הביתה במצב רוח קודר למדי. ועד יום ראשון (זה היה יום חמישי), כתבתי את הסיפור "כתר מלכות". נתתי ל X לקרוא אותו.

הפורימשפיל של קהילת אשל אברהם בגרסת הוידאו

  אז לפני שעברתי למדרשה בקיץ האחרון, הייתי חבר די פעיל במשך כמה שנים טובות ב קהילת אשל אברהם . אפילו הייתי בוועד של הקהילה. אחד הדברים כחבר ...