על עברית ועל יידיש

קצת קשה להעריך, אבל לפי נתונים שונים, ולפי שימוש בשכל הישר מסתבר ש:

בשנת 1939 היו בעולם 11 מיליון דוברי יידיש, ופחות מחצי מיליון דוברי עברית.

בשנת 2009 יש בעולם כשישה מיליון דוברי עברית (לפחות), ופחות מחצי מיליון דוברי יידיש.

אני יודע יידיש בצורה מאוד חלקית כי למדתי את השפה בתיכון בקנדה.

אבל מעבר למסקנות העצובות על השואה, או למחשבות השמחות על אליעזר בן יהודה, אני חושב שיש כאן מסקנה על הכוח של מדינת לאום בעיצוב שפה ותרבות.

לא הייתה מעולם מדינה ליידיש, התחום שלה בתור בזהב שלה, היה תחום המושב, ואולם תחום זה נעלם ברבות השנים.

לעברית יש מקום, ולכן הפופולריות של השפה, וגם של הספרות, גדלה בהתמדה.

נוסיף אם כן כמה נקודות זכות לציונות המדינית.

רק בשבוע הראשון ללימודים

• אתה הולך לקרנף, קונה גלידה בחמישה עשר וחצי שקלים, וצריך להסביר למוכרת החדשה למה נתת לה עשרים שקלים וחצי.
• מישהו מעמיד פנים שאתה מינימום דוגמן על, ומצלם אותך חמש מאות פעמים, ובסוף נותן לך כרטיס למבצע של קסטרו.
• עשרות פאבים מפרסמים את עצמם, וכולם מוכרים בירה באותם מחירים, ונותנים בחינם בוטנים.
• אתה רואה מבצע מדליק לתיאטרון באר-שבע, ואחרי שאתה מחליט שזה מבצע מדהים, אתה רואה שהם כבר לא שם בשבוע השני.
• אתה עומד בתור לתעודות סטודנטים, חושב שזה לא התור הנכון, ובסוף עומד שם שוב.
• אתה נכנס כמה פעמים לדוכן של אורנג' כי יש להם מסטיקים כתומים מאוד טעימים.
• אתה צריך לסבול חום של ארבעים מעלות, כשבחוץ כבר חושך, ולהסביר לאנשים לא מאמינים שבתוך חודש יהיה קר.
• אתה יודע שהשנה תעבור מאוד מהר...

מחנהיודה

הנה אתוודה על עוד הרגל מגונה שלי.

אני נוסע לעתים תכופות ביום ששי בבוקר, ואם כן אני מקשיב לתוכנית 'בילוי נעים' עם מולי שפירא. אני מאוד אוהב את מולי שפירא, ופחות את המחליפים שלו, אבל...

מתישהו בשעה השנייה גיל חובב עולה לשידור וממליץ על מסעדה טובה וזולה (מולי מתעקש, פחות מחמישים שקל לסועד). אלא שבשבוע שבו יעל ואני הקשבנו, מולי שפירא לא היה, וגיל חובב הרשה לעצמו להמליץ על מסעדה טיפה יותר יקרה. מחנהיודה שבשוק מחנה יהודה בירושלים.

יום הולדתי התקרב, ויעל ואני סיכמנו שבחול המועד סוכות נעלה לרגל לירושלים, לאכול במסעדה לא כשרה (הרי לכם כפירה!)

הגענו. זה לא כזה קל למצוא, אבל אנשים ליד השוקניון יודעים איך להכווין למסעדה. בזכות האוטובוס לא הגענו מוקדם מדי, וניסינו לשכנע את האחראית שנאכל מהר, בסוף סיכמנו שעל הבר ועד שתיים.

אכלנו לחם מצוין עם איולי פסטו משובח (בחינם), פולנטה רכה, וקרעי פסטה עם גבינה, סלט אנדיב גבינה כחולה ותאנים, שתיתי (יעל טעמה רק טיפה) יין פליני של סוסון ים, קיבלנו שתי כוסות יין נתזים ורוד (גם כן חינם), מוס שוקולד עם קצפת מצוין (גם כן חינם), ובסבוסה תאנים עם גלידת טחינה, משובח, הגלידת טחינה מעט כבדה, ראו הוזהרתם. יצאנו מרוצים מאוד, שתויים קמעה, במאתיים שקל (כולל שרות), ולפני השעה שתיים!

רק אחרי הצהריים, כשישבנו לשתות מיץ תפוזים בעמק רפאים, הבנו שבעצם לא אכלנו שום דבר לא כשר.

יש לסיפור הזה בטח מוסר השכל, אבל אני לא יודע מהו!

פעם ראשונה בי"ם (מרחובות)

כן, כן, אני מודה, זה לא בסדר, הייתי צריך לכתוב גם בחול המועד סוכות...

אבל, הייתי בנופש בארצנו עם יעל, חברתי המתוקה ביותר, ולא נותר לי זמן לאחר הימים המפרכים בהם בילינו ביחד בשבילי ארצנו.

אבל!

בדיוק לפני שבוע עלינו לעיר הקודש, ואת רשמינו משם אי-אפשר לסכם בפוסט אחד.

אז הנה פוסט מיוחד רק לנסיעה.

לנו ברחובות, והלכנו בנעימים על התחנה המרכזית של רחובות, שהיא חלק מקניון. היום היה חם, אבל לא חם מדי.

הגענו ברבע לעשר לתחנה, אבל היה מאוד לא ממוזג בתחנה, והאוטובוס היה אמור לצאת רק בעשר, אז הלכנו שוב לקניון, מצאנו את הדיוידי של בלוז לחופש הגדול שיצא באותו היום (מומלץ, אבל ממש לא קשור לנושא), וחזרנו לתחנה בערך בחמישה לעשר.

היה דוחק אב מצאנו מקום לשנינו ביחד.

יעל הבטיחה לי שהאוטובוס יתמלא (כולל עשרת המקומות המותרים בעמידה של משרד התחבורה) בשתי התחנות הבאות של רחובות, וכך אכן היה.

ואז הגיע הקטע שבגללו אני כותב אאת הפוסט הזה. הנהג נסע לרמלה, התחנה הבאה בקו 435 (ראה לינק מצורך, רק על מנת לאמר לכל מי שחיכה לאוטובוס שם, שאין לו מקום ועוד מעט מגיע אוטובוס אחר!!!

לפי הלינק המצורף כתוב שהאוטובוס יגיע לירושליםן אחרי שעה וחמישה. במקרה שלנו זה היה יותר כמו שעה וחמישים, בגלל פקקים קצת יותר מרגילים בכניסה לעיר.

אכן, ארץ ישראל, ובמיווחד בחול המועד סוכות, אינה נקנית אלא ביסורים...