יום שלישי, 29 בספטמבר 2009

למה שלא נרגע קצת

או קיי.
אני מסכים שהעולם לא מתנהג אלינו בצורה הוגנת.
אני מסכים שעמים אחרים ביצעו פשעים נוראים יותר ממה שעשינו או לא עשינו בעזה.
אני מסכים שאחמדינג'ד הוא לא בדיוק חתול בית מתוק.
אני אפילו מסכים שזה יהיה מאוד לא נעים אם תהיה לאירנים פצצת אטום.
אבל,
מה בדיוק חשבנו?
שאם נגיד שאנחנו מוסריים, ושאזרחים שנהרגו נהרגו בטעות, הפלסטינים והעולם יקבלו את זה בשתיקה?
שאם לא נחקור את ההתנהגות של צה"ל בעצמנו, אחרים לא יעשו את זה בשבילנו?
שאם לא נשתף פעולה עם וועדות חקירה של האו"ם הם יכתבו מה שמתאים לנו?
שנצליח להפציץ את אירן לבד?
שנצליח לעצור את התוכנית האירנית בעזרת המוסד הגאוני שלנו?
שאם נצווח אוי אוי אוי אז ישימו אלינו לב יותר?
אני חושב שהתשובה על כל השאלות הללו הייתה צריכה להיות לא מראש, ובדיעבד התברר שהיא לא גם במציאות.
ולכן אני מציע קצת יותר קור רוח.
העולם כולו נגדנו עוד לא אומר שמותר או כדאי לצפצף עליו.
זה שיש לאירנים פצצה גרעינית אומר שכדאי אולי לשתוק קצת ולתת לאירופה להזיע.
זה שהפלסטינים מנצחים אותנו בדיפלומטיה, אומר שאנחנו צריכים להחליף דיסקט.
כי מה אנחנו חושבים עכשיו, שהתביעות הללו ייפסקו? שנוכל להמשיך לנהל את הכיבוש לנצח בתנאים הולכים ומחמירים?
צריך חזון, וצריך פעולה, וצריך אופטימיות, וצריך קור רוח.
לצערי אף מפלגה לא מציעה את הסחורה הזאת כרגע.
חבל.

יום שלישי, 22 בספטמבר 2009

ועכשיו סיימתי את הספר

הוא היה מעניין ביותר, והייתי קונה אותו בשמחה, אם היה עולה קצת פחות.
הקטע המעניין בספר הוא שלא בדיוק ברור מה הוא.
מלקולם גלאדוול מנסה לנתח סיפורי הצלחה, ולטעמי הסיפור שלו הוא קצת פשוט מדי.
אם קיבלת הזדמנות, והשקעת 10,000 שעות, תנצח.
למרות הפשטנות, ולמרות שיש מקרים שמתאימים, ומקרים אחרים שלא בדיוק מתאימים לתיאור בספר, הוא ספר מעניין.
הוא מעניין כי נקודת המבט שלו היא גלובלית.
הוא מנסה להסביר תופעה על-ידי התמקדות במקרים רבים ושונים, ורוחב היריעה שלו הוא מרשים: חברות תעופה קוריאניות, בתי ספר בסין ובהארלם, הקריירה של מוצארט, ופסיכולוגים הולנדיים כולם מוצאים את דרכם לתוך המארג של גלאדוול.
אפשר להתווכח איתו, אבל גם מעניין להתווכח איתו.
אפשר לטעון שהתיאוריה שלו היא פשוטה מדי, אבל היא יותר מורכבת מהרבה אחרות.
זה בסיס טוב להתחלת דיון על פילוסופיה מעשית במאה ה-21.

יום רביעי, 16 בספטמבר 2009

מחשבות על סיפורי הצלחה

קראתי אתמול עוד קצת בספרו של מלקולם גלאדוול, ואני אמור לקבל אותו בהשאלה אחרי ראש השנה. ייתכן שיהיו לי מחשבות אחרות אחרי שאסיים אותו, אבל הנה כמה מחשבות בינתיים.
הספר מתאר את הסיבות להצלחתם של אנשים. שניים מן האנשים הללו נקראים ביל ג'וי וביל גייטס.
מלקולם גלדוול טוען שהרבה מן ההצלחה של שניהם הייתה בחשיפה מוקדמת לעולם המחשבים, חשיפה שאפשרה להם לתכנת היטב כאשר אחרים לא הכירו עוד את הנושא.
בשני המקרים חלק ניכר מן החשיפה היה באוניברסיטה. במקרה של ביל ג'וי כל החשיפה.
גם אני הכרתי את האינטרנט לראשונה באוניברסיטה העברית, בקורס מבוא לתכנות בשנת 1993, בטעות.
ולמה אני מספר את כל זה?
כי לטעמי היום האוניברסיטה, לפחות אוניברסיטת בן-גוריון, אבל אני חושש שכל האוניברסיטאות בישראל, נותנת לטעמי האישי שירות מחשבי גרוע יותר ממה שאפשר לקבל באופן פרטי.
מערכות ההפעלה, התוכנות הסגורות והעתיקות (מקום ראשון למערכת היי לרן), הדואר האלקטרוני, ואפילו עיצוב האתרים, הכל מיושן, סגור, ויקר.
אנשי מרכז החישובים, בשם הצורך לשלוט על המצב האישי של כל מחשב, עובדים המון שעות על מנת לטפל בדברים שבבית כל אחד מאיתנו מטפל בהם בעצמו.
היום אני לא יכול להתקין למשל את שפת התכנות פייתון, או את גוגל כרום, על אף מחשב באוניברסיטה, הם לא נמצאים שם באופן טבעי, ושניהם דוגמאות של קוד פתוח ומאובטח (במקרה של כרום לטעמי האישי, במקרה של פייתון אני לא מכיר מערערים על כך...)
המצב הזה הוא עצוב, והוא גם שוחק (כמה שחוק מצדי לאמר זאת) את היתרון הטכנולוגי של ישראל.
אז הנה כמה איחולים לשנה החדשה:
תהיה שנה עם
  • קוד פתוח
  • אתרי אינטרנט בעיצוב קל ואישי
  • מערכות הפעלה פתוחות
  • כלי פיתוח חינמיים
  • לימוד מרחוק הנשען על תוכנה חופשית

שנה טובה לכולכם!

יום חמישי, 10 בספטמבר 2009

דרויאנוב עכשיו

היה זה בזמן שירותי הפחות או יותר צבאי, לא נעים לאמר, אבל לפני כמעט עשרים שנה...
באותם הימים הייתי חל"תניק, בסניף נוע"ם באשקלון, כלומר על אזרחי, ומדריך נוער והפז"ם דופק, אבל זה לא נושא הקטע...
הייתי נוהג לבקר את החל"תניקית של רחובות, ושנינו היינו הולכים בצוותא לשיעורי היהדות של הרב שמואל אבידור הכהן תהי נשמתו עדן...
פעם, בעת השיעור הוא אמר: "הייתי פעם בהשתלמות מורים, ואחת המורות שאלה אותי מהו ספר היהדות הכי מומלץ, אם אני יכולה ללמד רק ספר אחד. עניתי לה מייד וללא היסוס 'ספר הבדיחה והחידוד' של אלתר דריאנוב. היא חשבה שאני מתלוצץ, אבל הראיתי לה איך בכל בדיחה אפשר ללמוד משהו על החיים בעיירה יהודית."
השבוע נתקלתי באלתר דרויאנוב שוב, באתר של בן יהודה. (גם אתם יכולים להיתקל בו אם תקליקו על הלינק...)
אני אוהב את בדיחותיו עד מאוד, אבל חלקן קשות להבנה בימינו. נסו, תתאמצו, ורק אם תתאמצו, אולי תהנו.
ועל מנת להראות שהולך ופוחת הדור, הנה לא בדיחה כי אם סיפור אמיתי ששמעתי:
ילד ערבי, ילד אתיופי, וילד רוסי הולכים לבית ספר ביום הראשון של כיתה א'. המורה אומרת לילד הרוסי: "אתה בכיתה שלי, הערבי והאתיופי בכיתה המקבילה!"

יום רביעי, 2 בספטמבר 2009

חוזרים ללמד עם מכנסיים קצרים?

הכתבה המופיעה בלינק מתארת תופעה שאני לא אוהב.
גדעון סער, וארגוני המורים רוצים להחיל קוד לבוש על מורי ישראל, הכולל אי לבישת מכנסיים קצרים.
מכנסיים קצרים הם אחד הסמלים של הישראליות, לפחות היו...
מכנסיים קצרים הם מה שמתאים לאקלים שלנו, כולל במשך רוב שנת הלימודים.
חפשו מכנסיים קצרים, ותמצאו בגוגל כמה וכמה סיפורים על פרופסורים מצוינים שלבשו רק מכנסיים קצרים.
אז מה הבעייה של שר החינוך?
אני חושב שהבעייה היא לא רק שלו. הרצון להתאים לסטנדרטים בינלאומיים, ובעצם לסטנדרטים אירופאיים קרירים, עוד יפגע בכושר הריכוז של מורי ישראל, בזהות שלנו, וכן, גם בפוריות.
אז בשם כל אלה, אמרו לא לשר החנוך!
אמרו כן למכנסיים הקצרים!

נ.ב. בחודש אוגוסט הייתי עסוק להפליא, עם הילדים אלא מה? וגם קצת חולה, אבל כעת שבתי במרץ, ואני מבטיח לכתוב מדי שבוע, מלבד במקרי חירום...

הפורימשפיל של קהילת אשל אברהם בגרסת הוידאו

  אז לפני שעברתי למדרשה בקיץ האחרון, הייתי חבר די פעיל במשך כמה שנים טובות ב קהילת אשל אברהם . אפילו הייתי בוועד של הקהילה. אחד הדברים כחבר ...