יום רביעי, 27 בינואר 2010

כש - X הייתה בי"ב

אז אמרתי לעצמי שאני צריך להיזהר, X הייתה אז בכיתה י', וזה לא עזר בסו, אבל לכמה זמן זה כן עזר.
כלומר עד ש X הייתה בי"ב לא חשבתי עליה יותר מדי.
עכשיו אחד מהדברים שאתה פשוט חייב לדעת בתור רכז מכינה (אף פעם לא אהבתי את הכינוי ראש מכינה), הוא שמרגע שמתחילה המכינה, אתה חצי מהזמן כבר מסתכל על הי"בניקים ומנסה שכמה שיותר מהם יהיו במכינה.
זה בטח ובטח נכון כאשר במכינה הראשונה היו שבעה חניכים, בשנייה שישה (חמישה וארבעה בסיום השנה בהתאמה), ובמכינה השלישית כבר רצינו לקבל הכרה של משרד הביטחון, ורצינו עשרים וחמישה חניכים (לא הצלחנו, רק במכינה החמישית היו, אבל כן קיבלנו בסוף הכרה של משרד הביטוון, אבל זה כבר לא היה בקדנציה שלי...).
בכל אופן התחלנו לארגן פעילויות בשבתות, והראשונה הייתה בבית שמואל בירושלים. X הופיעה, אבל אז נעלמה לכל השבת. רק במבט לאחור הבנתי שכיוונתי הרבה מן הפעילות בשבת כדי שתתאים לה...
אז אמרתי לעצמי, לא נורא אם היא לא הייתה, אולי יהיו לי פחות צרות... אבל אמא שלה דיברה אתי, והיא אמרה לי :"תראה, אתה חייב לפנות אליה באופן אישי, אתה חייב לנסות לשכנע אותה, זה יהיה לה מאוד טוב אם היא תגיע למכינה."
טוב. מה יכולתי לעשות? דיברתי אתה, ניסית לשכנע אותה, לפעילות הבאה היא הגיעה ועוד איך, אבל אני עוד לא הודיתי ביני לביני שבאמת הולכות להיות כאן צרות.
לקראת האביב, ולקראת האישור של משרד הביטחון, התחלנו לחפש דירה חדשה (גדולה יותר) למכינה). בסוף יצא ש X ואבא שלה ואני ראינו איזו דירה יפהפיה ביפו (המכינה לא קיבלה את הדירה הזאת בסוף והיום יש שם פרויקט דיור ששווה הרבה מיליונים...) X לבשה סוודר, ונראתה יותר חמודה ממה שאני יכול לתאר במילים, וכל הזמן אבא שלה, מודד וחושב ומחשב. זה היה ממש כמו הזוג הנשוי אחרי החתונה...
ואני הלכתי משם לפסטיבל מדע בדיוני, כי הגשתי סיפור לתחרות. X ואבא שלה צחקו עליי שאני ממש חנון, אבל ביקשו לקרוא את הסיפור. שלחתי להם אותו בדואר אלקטרוני, X חזרה אלי ואמרה שהוא מאוד יפה, והיא רוצה לקרוא עוד סיפורים.

יום שלישי, 19 בינואר 2010

הסיפור הזה הוא בעצם עלי ועל X

X הייתה חניכה במכינה השלישית, ואז גם הסיפור שלנו התחיל מאוד להסתבך.
בעצם עד היום אני לא לגמרי מבין מה בדיוק קרה שם.
בעצם עד היום אני מנסה להבין מה בדיוק קרה שם.
אולי כל הפוסטים האלה הם חלק מהניסיון להבין מה בדיוק קרה שם.

ואחרי כל זה, אתחיל מההתחלה.
סליחה, עוד הערה אחת לפני שממש אתחיל. ניתן לזהות את X מרחוק, אבל כאן, מטעמים מובנים לא אתאר אותה פיזית. כלומר ייתכן שאתאר אותה פיזית, אבל בצורה לא נכונה, מה שברור הוא שהיא מאוד יפה. יופיה עוצר נשימה. אבל נחזור לעניין.

את X פגשתי כשהתחלתי לעבוד בנוער תל"ם, בשנה שלפני המכינה הראשונה, בשבתון של נוער תל"ם. אם אני מחשב את זה בדיוק, אז ראיתי אותה לראשונה לפני קצת יותר משמונה שנים.
זה היה ליל שבת, היא הייתה רק בכיתה י' (אבל בת מעל שש עשרה, היא מבוגרת יחסית לכיתה שלה). עמדתי להיכנס לחדר האוכל, והיא אמרה לי: "עוד לא הכרתי אותך, אני X" וחייכה חיוך רחב, חייכתי אליה חזרה ושוחחנו קצת על איך היא כותבת את השם שלה (X גדולה, איקס קטנה, XX, וכו', יש כל-כך הרבה אפשרויות...)
יותר מאוחר באותו הערב שאלו אותי שניים מן החניכים (חניך ביב' שהיה אחרי כן במכינה, וחניכה בי' שלא הייתה) מי שלוש הבנות הכי יפות בשבתון, בלא היסוס כללתי את X ברשימה שלי, אבל בערמומיות רק במקום השני, שניהם הסכימו בקלות, שהיא נמצאת ברשימה. אחרי זה התברר לי שהחניך הנ"ל היה מאוהב ב X, והחניכה תמיד הייתה חברה טובה שלה (בערך).
אמרתי לעצמי שאני צריך להיזהר, כבר קרה לי בעבר, לפני שהייתי נשוי, שהתאהבתי בחניכות שלי, צעירות ממני בהרבה.
אז אמרתי לעצמי שאני צריך להיזהר, זה לא עזר.

יום ראשון, 10 בינואר 2010

על הכתיבה הגרסה היפואית

ובכן, מתישהו החלטתי שאני רוצה להיות סופר.
כלומר אי שם בתחילת 2003 כשהייתי במילואים, הבנתי שיש לי בראש עלילה של רומן. כתבתי אותו ושלחתי להוצאה לאור, הם אמרו שזה כמעט התפרסם אבל לא.
מאז (אי שם ב 2004) ועד שפתחתי את הוצאת הספרים (יוני 2007), וקצת גם עד היום, אני מנסה לשפר את יכולת הכתיבה שלי.
מה זה קשור לכל מה שסיפרתי עד עכשיו?
שאלה טובה, שהתשובה עליה תתברר בקרוב, אני מקווה.
ובינתיים, בזמן המכינה השנייה היה לנו עניין עם הרשמות למכינה השלישית. וכן כתבתי בפורום כותבי מדע בדיוני ופנטזיה (פורום 438 בתפוז) תרגילים.
הנה תרגיל שכתבתי אז בנושא "עלילה" עבור גיא חסון:

הטלפון של חיים צלצל. הוא ידע בדיוק מי זה, ומה הוא רוצה עוד לפני שענה.
"חיים? זה יורם. אתה מוכן לפגישה הבוקר?"
"כן יורם."
"אני מודאג חיים, אם הוא יגלה שאין לנו את המספרים לשנה הבאה, הוא פשוט יבטל לנו את האישור רטרואקטיבית."
"אז מה אתה רוצה שאעשה? לנפח את המספרים? לשקר לו?"
"לא, בשום פנים ואופן. אני פשוט מודאג זה הכל."
"טוב, בכל מקרה כולם יבואו, ואני מקווה שיהיה בסדר."
"אני מאוד מקווה, אבל אתה נשמע לי קצת רגוע מידי. אני מאוד מודאג."
חיים היה מודאג. הבוס שלו לא ידע שרינה החליטה לנסוע לחו"ל, והיא לא תהיה בפגישה. אם היה יודע שרינה חסרה, הוא היה מלחיץ אותו יותר.
טוב, האוטובוס הגיע בזמן. הוא יהיה שם לפני יחזקאל שטריקמן. כדאי לקנות גם איזה קילו בורקס. אחרי הכל, הוא לא רצה שיחזקאל יחשוב שהמכינה אינה מכניסת אורחים.
יחזקאל הגיע חצי שעה לפני הזמן. זה אמר שישבו בסלון שלושה חברי מכינה, ציפורה המדריכה, וחיים. ויחזקאל. רינה הייתה בחו"ל, ואריאל עוד לא הגיע. אריאל הוא המפתח לכל הדברים. אם אריאל יגיע, הכל יהיה בסדר, חשב חיים לעצמו, אבל אנחנו מתחילים חצי שעה לפני הזמן. אני מקווה שנחזיק מעמד.
"טוב," אמר יחזקאל שטריקמן. "נתחיל את הפגישה."
"אני הייתי עשרים וחמש שנים בצבא, ועוד עשר שנים בפוליטיקה. עכשיו אני האחראי על המכינות הקדם צבאיות באגף הבטחוני חברתי במשרד הביטחון. אני אומר לכם. הייתי כבר בעשרים ושתיים מכינות, ואני אומר לכם, היום כל משוגע על גבעה מקים מכינה קדם צבאית. אז תסלחו לי אנשים יקרים, אני רוצה לשאול משהו את חיים. חיים, למה החלטתם להקים את המכינה הזאת?"
חיים נשם לרווחה, וענה את התשובה שכבר כתב באלפי מסמכים: "מכינתנו נועדה לספק הכנה טובה לצה"ל, ולאפשר לחניכים שלנו לעשות שירות יותר משמעותי. אולי תטעם מן הבורקס? הם מצוינים."
"לא תודה לגבי הבורקס, אבל מישהו אמר שהוא מכין תה. אני פשוט צריך לשמור קצת."
יעל קמה ממקומה, והלכה להכין משקאות חמים לכולם.
"ובכן," נשען יחזקאל לאחור על הספה, וחייך חיוך רחב, "ובכן חיים ידידי, אולי תספר לי, איך אתם מכינים לשירות משמעותי?"
חיים הרגיש פחות בטוח. הוא החליט לנסות את התשובה ששינן לעצמו: "ההכנה לצה"ל במכינה שלנו מתחלקת לשלושה חלקים: דילמות מוסריות, ניווטים בסדרות שטח, ושיעורי כושר גופני."
לפני שיחזקאל הספיק לענות, אריאל נכנס לחדר, והניח עוד קופסא עם בורקס על השולחן. כולם גיחכו על צירוף המקרים. "אני הולך להכין לעצמי קפה שחור." אמר אריאל.
"אז תכין בבקשה גם לי," אמר יחזקאל, בעוד הוא לוגם את הלגימה האחרונה של התה."
"אולי תסביר לי," אמר יחזקאל בחיוך, "למה אתם צריכים ניווטים? מה? בנות צריכות לנוט בצבא? ולמה אתם צריכים שיעורי כושר גופני? לצבא יש סרגל מאמצים. כל העבודה שאתם עושים על כושר, לא תועיל."
חיים ראה שרינה מתרגזת. הוא ידע שהשוביניזם שהיה פה עד עכשיו דרך על עצביה, אבל להגיד שבנות
"תסלח לי," קטעה רינה את חוט המחשבה של חיים, "תסלח לי מר יחזקאל שטריקמן היקר, אבל אני קצת מכירה מה בנות עושות בצבא, ולוחמות במג"ב כן צריכות לנווט!"
"כן," אמר חיים בסבלנות "אנחנו מאמינים שניווטים מעשירים את יכולת המנהיגות של המשתתפים שלנו. חוץ מזה על ההכנה המוסרית שלנו יוכל לספר לך אריאל."
יחזקאל לקח את כוס הקפה מאריאל, ואיתה גם שני בורקסים. למשך כמה שניות הוא עסק באכילה, ואז אמר: "הקפה שלך אשכנזי מידי, אריאל. תגיד לי אתם בעד סירוב פקודה?"
"לא , מה פתאום?" אמר אריאל.
"טוב, אני חושב ששמעתי מספיק. בהצלחה בשנה הבאה." אמר יחזקאל, ולקח עוד בורקס לדרך, לפני שיצא מן החדר.
חיים נשם לרווחה. לא רק שיש לו עדיין מכינה, הוא אפילו לא צריך לעשות שיעורי כושר בשנה הבאה. לא היה לו מושג איך ימצא מורה.

הוא פתח את המכשיר הסלולרי ושם חיכתה כבר ההודעה: "חיים. זה יורם. ספר לי איך הייתה הפגישה."

אציין רק שהתיאור הוא של פגישה שבאמת הייתה במכינה השנייה עם מישהו מהאגף הבטחוני חברתי במשרד הביטחון. כשהראיתי את הקטע לחברי המכינה דאז (השנייה), הם חשבו שהוא מצחיק מאוד...

יום ראשון, 3 בינואר 2010

היברו יוניון קולג' - ההתחלה

אז ככה התחילה מכינה הראשונה, ואני חייב לאמר שנהניתי.
בכלל, מאז ומתמיד, הדבר שהכי נהניתי ממנו היה להביא דבר חדש לעולם, משהו שלא היה שם קודם.
ובמכינה הראשונה הייתה לי הרגשה כזאת, בצורה שלא הייתה לי בשום דבר שעשיתי לפני כן.
בתום השנה הראשונה, כשהייתי כבר כמעט בטוח שתהייה מכינה שנייה, סקרתי בסיפוק את המכינה ואמרתי לעצמי "הנה, בתחילת השנה עוד לא ידענו איך מלמדים תלמוד במכינה קדם צבאית רפורמית, עכשיו אנחנו יודעים. עוד לא ידענו איך מתנדבים ואיפה, עכשיו אנחנו יודעים." וכן הלאה וכן הלאה, הייתי באמת גאה.
המכינה השנייה הייתה באמת יותר קשה, והפעם היחידה בתולדות המכינה שבה מספר המשתתפים ירד משנה לשנה. אבל איכשהו כשראיתי שגם זה הולך פחות או יותר טוב, אמרתי לעצמי שזהו, בוא נוותר על בית הספר הדמוקרטי, ונלך רק על הקטע הרפורמי בחיי. אני נהנה, אני מצליח, ואם יורשה לי, חשבתי גם שהידע שלי ביהדות הוא מספיק ניכר כדי שאוכל לתרום לתנועה ליהדות מתקדמת.
באותה העת, ונראה לי שזה על כל פנים לא השתנה עד היום, הדרך היחידה להיות מנהיג בתנועה ליהדות מתקדמת בישראל הייתה ללמוד רבנות.
אז החלטתי, שלמרות שלא הסכמתי ללמוד רבנות קונסרבטיבית בימים שבהם הדרכתי בנוע"ם, אלמד רבנות רפורמית.
תהליך המיון היה ארוך. הייתי במבחנים מקצועיים, בשיחות עם האחראי על התוכנית הישראלית לרבנות, הייתי צריך להביא שש המלצות, ועוד כהנה וכהנה.
עשיתי את הכל בכיף, ומתוך אהבה, ולבסוף התקבלתי.
באחת השיחות, באזור חודש מאי 2004, באתי מן המכינה ביפו לשיחה בהיברו יוניון קולג' בירושלים.
במכינה היה, לפחות שלוש השנים הראשונות שלה, קורס שנקרא "החברה הישראלית". אני לימדתי אותו בשנה הראשונה והשנייה. הקורס כלל להראות סרטים ישראליים מתקופות שונות ולדון עליהם. כך יצא שהייתי בריאיון הזה בהיברו יוניון קולג', עם האחראי על התוכנית הישראלית לרבנות, ועם דיקן הקולג', כאשר הדיוידי של הסרט "טיפת מזל" נמצא בכיס המעיל שלי.
בסוף השיחה הם שאלו אותי: "האם יש לדעתך משהו שאנחנו כתנועה מפספסים?"
הוצאתי את הדיוידי מהכיס של המעיל ואמרתי: "כן. אני חושב שאנחנו מפספסים את עדות המזרח."
אני מצטער לאמר שצדקתי.

הפורימשפיל של קהילת אשל אברהם בגרסת הוידאו

  אז לפני שעברתי למדרשה בקיץ האחרון, הייתי חבר די פעיל במשך כמה שנים טובות ב קהילת אשל אברהם . אפילו הייתי בוועד של הקהילה. אחד הדברים כחבר ...