דבר תורה לפרשת קורח
בשנתיים האחרונות חדתי לכם לעתים חידות על פרשת השבוע, אבל היום אני רוצה לומר כמה דברים על פרשת השבוע, וגם על להיות מורה. ייתכן שאשאל כמה שאלות, אבל אני חושש אני לא יודע עליהן את התשובות בעצמי.
פרשת קורח נפתחת בפסוקים: "וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה."
כלומר הטענה של קורח ועדתו היא טענה שיש לחלוק במנהיגות, וגם בתגמול עליה. בסופו של דבר האדמה פוצה את פיה ובולעת את קורח ועדתו.
לפני כארבעים שנה כתב מאיר שלו טור בעיתון, שנקרא "קבורת האופוזיציה". ראש הממשלה היה אז בגין, והוא שאל בטורו מה היה קורה אם בגין היה מכריז דבר מה והאופוזיציה הייתה נבלעת באדמה.
שאלה שניתן לשאול היא: "האם שני המקרים דומים זה לזה, ואם כן האם בכלל נוכל ללמוד דבר מה מן התורה, אם דגמי השלטון המוצעים בה הם שונים כל-כך מאלה שלנו?"
בפרקי אבות במשנה כתוב: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים.איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו."
שאלה שניתן לשאול היא: "מהו ההבדל שחז"ל רואים בין מחלוקת לשם שמיים, ומחלוקת שאינה לשם שמיים?"
לדעתי לפחות נין לראות הבדל מסוים, גם בבקשה לתגמול במקרה של קורח, לעומת חוסר התגמול, והדיון העקרוני במקרה של הלל ושמאי, אבל גם שחז"ל מתרחקים מן הדגם של משה וקורח, בבחינת "המנהיגות של משה היא כה רחוקה ומושלמת, שניתן ללמוד ממנה רק באופן כללי, ואילו לימינו אנו כדאי דווקא ללמוד מן המקרה של הלל ושמאי.
אם לוקחים גם את חז"ל בחשבון, ניתן לשאול: "ובימינו אנו, איזו דעה צריכה להיות לגיטימית ואיזו לא?"
בשנתיים האחרונות הייתי מורה במצפה רמון, ונסעתי מן המדרשה לשם כמעט מדי יום. עם ובלי קשר למה שאמרתי על הפרשה, ברצוני לקרוא לכם שיר שכתבתי:
משירי סוף הדרך למצפה
ארבע מאות פעמים או אולי רק שלוש מאות ושישים בשנתיים האחרונות,
נהגתי לבדי ממדרשת בן גוריון, אל התיכון במצפה רמון.
היו פעמים שבהן הדרך יפתה עד מאוד, בסוף החורף ותחילת האביב,
עת הירוק כיסה את שולי הכביש ואת ערוצי הנחלים,
ושוחח עם החום הרווי של אדמת המדבר.
היו פעמים שבהן הדרך קשתה עד מאוד,
ויכולתי לדעת עוד בנסיעה את אימת הבחינה,
ואימת המורה כאשר התלמיד על אף שאלה לא ענה.
היו פעמים שבהן הדרך ארכה עד מאוד, בעיקר בסוף האביב,
כשאבק כיסה את הדרך, והאור האכזרי הציף את הכל.
או ימים שבהם מובילים נסעו לאט אל הכלא,
ולא הותירו לי ולו פתח מילוט צר, לעקוף.
ועכשיו, סוף סוף, הגיע הזמן לנוח מעט בצד הדרך,
ולזכור לעת שחר של חופש,
מה יפתה, מה ארכה, מה קשתה הדרך.
כמה הימים נראו כמו גלגל שחוזר על עצמו בדיוק מרושע:
אותן שיחות, אותם איומים, אותם עונשים,
אותה משיכת כתף של אין ברירה.
***
ארבע מאות נסיעות, ואולי רק שלוש מאות וששים,
ונהגתי לבדי, והגיע הזמן לחשבון:
ניסיתי ללמד, וניסיתי להתמודד,
ניסיתי לבחור, וניסיתי לשפוך אור,
את חדוות הנוער ניסיתי לנצור,
על זכות הקדימה ניסיתי לשמור.
יש שיאמרו שהצלחתי להתעקש,
ועכשיו רק נותר בלחש לבקש:
בחיאת אללה הייתי רוצה להתבונן,
ולמצוא בכל יום דבר מה מרענן,
למצוא בכל שעה דבר מה מקודש,
שייתן לי לראות את הכל מחדש.
