יום ראשון, 29 באפריל 2012

כמה מחשבות על מונופול טבעי ועל הפרטה


הויקיפדיה בעברית מגדירה מונופול בצורה הבא:
מונופול (מיוונית: μόνος, "מוֹנוֹס" - אחד ו-πωλεῖν, "פּ‏וֹלָיֶן" - למכור) הוא מונח המגדיר בעלות או שליטה בלעדית של גורם מסוים בתחום חיים כלשהו. בתחום הכלכלה מגדיר המונח מצב בו בשוק של מוצר (או שירות) מסוים קיים מוכר אחד בלבד. דבר זה מקנה לאותו גורם, הקרוי "בעל המונופול" או מונופוליסט, שליטה בתחום פעילות בשוק, לרוב תוך הגבלה של התחרות בו. דוגמאות למונופולים יכולים להוות הכנסייה הקתולית בימי הביניים באירופה, ובישראל: חברת החשמל, רשות הנמלים (בטרם הפרטת הנמלים) חברת "אגד" בישראל בתחום תעבורת הנוסעים בישראל, בטרם הותרה פעילות גורמים נוספים.

ובקשר למונופול טבעי היא אומרת את הדברים הבאים:
מונופול טבעי, לטענת אלו הסבורים כי מונופול כזה קיים, הוא מונופול הצומח בתעשיות שבהן התשתית הנדרשת לאספקת השירות או המוצר היא כה רחבה עד כי רק חברה אחת מסוגלת לספק שירות או מוצר אלו. בדרך כלל, נחשבים תחומי אספקת החשמל והמים, בהם נדרשת תשתית פיזית רחבה להולכת המוצרים, לתחומים שבהם קיים או נוצר מונופול טבעי. תחומים נוספים עתירי תשתית, שבהם טוענים או נטען כי קיים מונופול טבעי, הם תחומי אספקת הגז, הבנזין, שיחות טלפון, טלפון סלולרי, הובלת מטענים ונוסעים, שירותי תעופה ועוד.

כלומר מראש יש ויכוח אם חברת החשמל למשל היא מונופול טבעי או לא. הטוענים כי מדובר במונופול טבעי אומרים כי העלות של הייצור וההולכה של חשמל היא כה גבוהה, עד כי אם תהיינה שתי חברות חשמל בישראל, בהכרח העלויות תהיינה גבוהות יותר, שכן יהיה צורך להקים את כל התשתיות פעמיים. לאור בחינה של תשתית הסלולר בישראל, נראה שיש משהו בטענה, אך יש לה גם חסרונות, בוודאי בתחום הייצור של חשמל. בעצם אני לא מצליח לחשוב על אף סיבה שלפיה אסור לי בישראל לייצר חשמל על פי חוק.

אבל כל זה עוד לא אומר שכדאי להפריט את חברת החשמל. לפני ההפרטה המחויבות של ממשלת ישראל (או של חברה ממשלתית) היא לפחות תיאורטית - רווחת הציבור.
אחרי ההפרטה המטרה התיאורטית היא מקסום רווחים עבור בעלי המניות (ככל הנראה לא הציבור, כי לא מדובר על הפרטת וואוצ'רים).
גם אם אנחנו חושבים שחברות פרטיות הן מאוד יעילות וממשלת ישראל בכלל לא, הרי שגם אם מפריטים, יש צורך לפקח על החברה המופרטת, כך שתפעל לרווחת הציבור.
וזו בדיוק הנקודה שאני רוצה לפתח בהמשך המדור על תחבורה ציבורית. למרות ההפרטה, ממשלת ישראל ומשרד התחבורה לא מפקחים היטב על התחבורה הציבורית בישראל.

עוד על כך בהמשך, אבל משבוע הבא, אני רוצה להתחיל כאן פינה חדשה אחרת...


יום ראשון, 22 באפריל 2012

זכייה מפתיעה בפרס עמיחי


מתוך YNET הבוקר:
"פרופסור חביבה פדיה ומואיז בן הראש הם הזוכים השנה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית, המוענק השנה לשני זוכים.
פדיה זכתה בפרס על ספרה "דיו אדם" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009 ) ובן הראש זכה על ספרו "לא הולך לשום מקום" (הוצאת רסיס נהרה, 2010 ). בראש ועדת הפרס עמדה השנה פרופסור גלית חזן והחברים בה היו ד"ר ענת ויסמן והסופר מאיר שלו.
...
על המשורר מואיז בן הראש שזכה בפרס על ספרו האחרון "לא הולך לשום מקום" כתבו חברי ועדת הפרס כי זוהי שירה פולמוסית, פרועה ומבקשת צדק. "הנוסח השירי של בן הראש משלב הומור עצמי, רושם של דיבור ישיר, כן ובלתי מצונזר ויש בו דיאלוג פלפלני עם הישגיה הפואטיים ותכניה של השירה הישראלית. השירים של בן הראש מסחררים את הקוראים בשלל טיעונים, תלונות ורמיזות למסורות שיריות מגוונות, והם מבקשים תגובה חדה ומיידית".

כיוון שהוצאת רסיס נהרה זה פחות או יותר אני. אני שמח מאוד, והאמת גם מקווה שאנשים יקנו את הספר.
ורק כדי להוכיח שכל זה לא עלה לי לראש, בשבוע הבא: 'על הפרטה ומונופולים טבעיים'


יום ראשון, 15 באפריל 2012

ההפרטה של רנו


פעם רובה של רנו, חברת המכוניות, הייתה שייכת לממשלת צרפת. היום זה לא ככה. ליתר דיוק מ-1996, שבה נמכר גרעין שליטה של חברת רנו לחברת ניסן, ושאר החברה נמכר לציבור הרחב, השליטה היא כבר לא של ממשלת צרפת. כיום לממשלת צרפת יש כ 15%, לניסן גם כ 15%, ולציבור הרחב קצת יותר מ 60%.
מובן שמחינת אידיאולוגיה של הפרטה, קשה לחשוב על מקרה יותר 'קלאסי' מאשר חברת רנו, שכן גם אבירי הצדק החברתי והזכויות הסוציאליות לא טוענים שהממשלה, איזושהי ממשלה, צריכה להתעסק בייצור מכוניות.
כיוון שזה קרה לפני קצת יותר מחמש עשרה שנים, ניתן לבחון את תוצאות ההפרטה לטווח ארוך יחסית.
אם נעיין למשל בערך הויקיפדיה על חברת רנו, נראה כי הוא מזכיר את ההפרטה אך ורק בקונטקסט חיובי; כמה שאפשר את ההתרחבות הגלובלית של החברה.
אם נעיין בגרף המנייה מ 1999 (משום מה זה הגרף הארוך ביותר שהצלחתי להשיג...), נראה כי המנייה עלתה מאז (אולי מיום ההנפקה) בערך בחמישה אחוזים. לא בחמישה אחוזים לשנה, אלא לכל התקופה!
אז נכון שגם חברות מכוניות אחרות לא מאוד הצליחו באותה תקופה, ונכון גם שאולי תחת ההנהלה הממשלתית הקודמת החברה הייתה מצליחה עוד פחות, ובכל זאת...




יום שלישי, 10 באפריל 2012

הפרטת וואוצ'רים



אני לא יודע אם כבר התוודיתי על כך, אבל תמיד אפשר לחזור ולהתוודות. בין סוף 1992 לבין סוף 1995 (בעצם תחילת 1996, בגלל איזה קורס בסטטיסטיקה) למדתי כלכלה ומתימטיקה באוניברסיטה העברית.
קורסי המבוא לכלכלה, וגם הקורסים המחירים ומקרו (המהווים את שדרת לימודי הכלכלה בשנה ב') הם קורסים המוניים. כך זכיתי להכיר את פרופ' גור עופר מרחוק.
אבל בשנה ג' למדתי אצלו קורס בהפרטה. הקורס עסק בהפרטה של כלכלות מזרח אירופה אחרי השלטון הקומוניסטי.
על מנת להזכיר ולהסביר בשלטון קומוניסטי, והעיקר בברית המועצות לשעבר, הייצור כולו תוכנן על ידי משרד מרכזי. למשרד הייתה מטריצה גדולה שכללה מקדמים כמו: 'כמה חיטה ציריך כדי לייצר קילו אחד של פלדה, וגם 'כמה פלדה צריך כדי לייצר קילו אחד של חיטה'.
כל מי שלמד קורס באלגברה ליניארית יודע (באופן עקרוני), לפתור מטריצות כאלה (ומי שלא, לא צריך להצטער על כך יתר על המידה...), וכך משרד התכנון המרכזי פתר את המטריצה, והחליט על כמויות הייצור השונות של המוצרים השונים.
קל לראות מה הבעייה עם מערכת כזאת: מלבד האיום של סיביר, אין כל תמריץ כלכלי לייצר את המכסות, ובוודאי שאין כל תמריץ כלכלי להתייעל, ולייצר יותר באותו המחיר, או באותה כמות של שעות אדם. כך אני זוכר שדובר אז שלייצר מכונית לאדא (מכונית סובייטית) לוקח 127 שעות עבודה ואילו לייצר טויוטה לוקח רק 17 שעות עבודה (בגלל רובוטים, אבל גם יעילות סתם).
מובן שכאשר הכלכלות הללו רצו הלפוך לכלכלות שוק, היה צורך להפריט חלק מן המפעלים, שכן תיאורטית הממשלה פשוט ייצרה הכל.
אחת השיטות היותר חינניות הייתה הפרטת וואוצ'רים. לפי השיטה הזאת כל האזרחים מקבלים וואצ'ר (כמו מנייה) בחברה ממשלתית זו או אחרת, והם יכולים מכור אותן בשוק החופשי.
ב1995, כשלמדתי את הקורס, זה נראה כמו רעיון מצוין. אין לי מושג מה חושבים על זה מאז (למשל בצ'כיה שהרבתה לעשות זאת)...



יום שלישי, 3 באפריל 2012

הצגת הפינה: מחשבות כלכליות


בתמונה עקומת התמורה, מתוך השיעור הראשון במבוא לכלכלה

מה שניסיתי לאמר כאן לפני כמה שבועות, הוא שהצורך לפינות שונות עולה מתוך הבלוג עצמו (או מתוך המציאות הישראלית, אבל על כך בהמשך...)
הנה בשבוע שעבר דיברתי כאן על קו 16 המגיע לקיבוץ חנתון, וניסיתי להדגים איך פעם אגד הייתה גרועה בצורה מסוימת (הקפדה על עקרונות ללא התחשבות בצרכים אמיתיים), ואילו היום התחבורה הציבורית בישראל היא גרועה בצורה לגמרי אחרת (הפרטה לא אינטליגנטית).
אבל כדי להסביר מה אני חושב על הפרטת התחבורה הציבורית בישראל, אני צריך קודם כל להסביר מה זו הפרטה בכלל, ולמה הפריטו כל-כך הרבה דברים בישראל בשנים האחרונות, ושהכוונות היו טובות, רק הביצוע עפעס...
אבל הפרטה היא נושא כללי בכלכלה. היא לא קשורה רק לתחבורה ציבורית, אלא גם לשירותי בריאות למשל, והיא לא קרתה רק בישראל אלא גם באנגליה ובצ'כיה למשל.
בקיצור, כדי לדבר על הפרטה, צריך לדבר על כלכלה, וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות בשבוע הבא אם ירצה השם,
ועד אז, חג חרות שמח לכל הקוראים!

הפורימשפיל של קהילת אשל אברהם בגרסת הוידאו

  אז לפני שעברתי למדרשה בקיץ האחרון, הייתי חבר די פעיל במשך כמה שנים טובות ב קהילת אשל אברהם . אפילו הייתי בוועד של הקהילה. אחד הדברים כחבר ...