יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

מה למדתי באוניברסיטת בן-גוריון - חלק ראשון

לכבוד האחד בספטמבר, שהוא בהחלט לא היום הראשון של שנת הלימודים האקדמית, החלטתי לספר מעט על לימודי באוניברסיטת בן-גוריון.
לפני קצת יותר מחמש שנים הייתי מובטל, ובמצב מאוד שאלתי בקריירה שלי (בעקבות אירועים שכבר סיפרתי עליהם מוקדם יותר בבלוג זה).
חברי עופר לוי הציע לי ללמוד לדוקטורט באוניברסיטה, במחלקה לתעשייה וניהול (וגם להקים חברת סטרט אפ, אבל על כך אולי בפעם אחרת).
המחלקה, ובמיוחד המנחה שלי לשעבר, אריה גביוס, קיבלו אותי במאור פנים, אבל לא על המחלקה להנדסת תעשייה וניהול ברצוני לדבר היום.
שכן כשהתקבלתי ללימודים כבר ידעתי שיש באוניברסיטה מסלול לכתיבה יצירתית במחלקה לספרות עברית. הבטתי על הקורסים המוצעים, ואיך לומר? קורס אחד לכד את עיני: קורס שנתי לכתיבת פרוזה - המנחה אתגר קרת.
מיד ניגשתי  אל מזכירת החוג דאז - גלית פרץ. היא אמרה שהיותי תלמיד לדוקטורט להנדסת תעשייה וניהול לא צריך להפריע לזכותי להשתתף בקורס, אפילו כשומע חופשי. כמעט קפצתי במקום מרוב התלהבות (יכול להיות שבאמת קפצתי).
כשהתחיל הקורס אתגר (עוד אחד מיתרונות הקורס, היום אני אומר אתגר, ולא אתגר קרת), אמר שאם לא יהיו יותר מדי משתתפים, אוכל להיות בקורס. הפעם אני בטוח שקפצתי מרוב התלהבות.
אמנם לקראת השיעורים הבאים התחילו להגיע יותר ויותר אנשים, וכבר היו יותר מדי אנשים בקורס, אבל לא היה נעים, ואתגר נתן לי להישאר.
בשבוע הבא: מה למדתי מאתגר קרת?
אגב, יש שיראו קשר בין הסיפור הזה, לבין הפרסום האחרון במשאלה.

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

כמה מלים על הפוליטיקה של אוניברסיטת בן גוריון

האוניברסיטאות בישראל בכלל, ואוניברסיטת בן-גוריון בפרט, הגיעו לכותרות בשנים האחרונות. הדיון נסב בעיקר על "השמאלנות באקדמיה". זה התחיל עם ניב גורדון והחרם האקדמי שהוא הכריז על עצמו, ומשם המשיך למאמרי מערכת מתלהמים של ראשי תנועת "אם תרצו".
כפי שניתן להסיק ממה שכתבתי עד כה, אני לא מאוד מרוצה, לא מזה, ולא מאלה, אז הנה מה אני חושב:
ראשית לכל, אני גם מאוד כועס על ערוץ אחד (ולא רק, או אפילו בעיקר, בגלל הנסיונות הבריוניים לגבות ממני אגרת טלויזיה שלא מגיעה להם, על כך אולי בפעם אחרת). לפני כשנה וחצי, הסתובבתי לי לתומי בקמפוס, כשראיתי כמה נציגים מן הטלויזיה מראיינים סטודנטים עוברים ושבים. כיוון שאני לא יכול לעמוד בפני הקסם של מצלמות הטלויזיה, התראיינתי. שאלו אותי מה הדעות הפוליטיות שלי, ואמרתי שמאל. שאלו אותי אם אני חושב שמבטאים דעות פוליטיות באוניברסיטה, במחלקה לספרות עברית, ואמרתי שכשדנים ב'טור השביעי' של אלתרמן, הדיון הוא בהכרח פוליטי. 
מייד אחרי כן, ראיתי את אותם עיתונאים מראיינים מישהו אחר. הוא אמר שדעותיו ימניות, ומייד נשאל אם הוא מופלה בשל כך לרעה.
היחס הלא שוויוני של המראיינים לא נראה לי, וביקשתי מהם תעודות עיתונאי (לטעמי אופן הדיון והצגת השאלות נגד כל אתיקה עיתונאית), הם הראו לי בשמחה...
(אגב, כרגע הייתה אזעקה, והפסקתי לכתוב לכמה דקות. זה לא משנה את מה שרציתי לכתוב מלכתחילה)
...את תעודות העיתונאי שלהם, שהראו את השתייכותם לערוץ אחת. כששאלתי אותם על היחס הלא שיוויוני, הם אמרו שהם רק צוות צילום, ושתפקידם רק לצלם, ואחרי כן תהיה עריכה. לא ראיתי את הכתבה בסוף כי אין לי טלויזיה בבית.
אבל, בהחלט כן נתקלתי במצבים לא נעימים באוניברסיטת בן-גוריון בשל דעותי השמאלניות. כך למשל לפני שנתיים וחצי בערך, בימי מבצע 'עופרת יצוקה', טען המרצה לכלכלה כי 'יש צורך ליצור מדיניות תמריצים שלא מעודדת טרור, ועל כן יש צורך ליצור ענישה מקסימלית על כל טיל'. הקורס היה בכלכלה ניסויית, כך שזה לא בדיוק היה הנושא, ולכן גם לא אפשר כל תגובה. ובכלל, מימי כסטודנט לכלכלה, גם בבן גוריון, גם בטכניון ובאוניברסיטת חיפה, ובעיקר מימי כסטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית; הכלכלה מציגה עצמה כמדע, ואת כל הכופר בהנחותיה כ'לא מדעי', ובשל כך היא מסיקה מסקנות פוליטיות (בגדרך כלל ימניות), באצטלה מדעית שלא מאפשרת שום ויכוח או אפילו דיון.
אז יש פוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון, אבל לא רק שמאלית, ולדעתי האישית לא מספיק. הייתי שמח אם האוניברסיטה הייתה מאפשרת יותר דיון פתוח.

יום שלישי, 16 באוגוסט 2011

כמה מלים על המחשוב באוניברסיטת בן גוריון

בספרו "סיפורי הצלחה" מתאר מלקולם גלאדוול, ובכן סיפורי הצלחה של אנשים שונים, יוצאים מן הכלל וחריגים. אחד מן הסיפורים עוסק בביל גייטס הצעיר, שרכש מספר שנות הכשרה על מחשב יקר מאוד שנקנה על ידי הוריו, עבור בית הספר בו למד. סיפור אחר עוסק בביל ג'וי, שעיצב הרבה מן הפרוטוקולים של האינטרנט, כפי שהם היום. ביל ג'וי רכש את השכלתו המחשבית באוניברסיטה.
ניתן אם כן להסיק שעל מנת להיות איש מחשבים משפיע בשנות התשעים, היה צורך לרכוש השכלה מחשבית בראשית שנות השבעים, ואת זה ניתן היה לעשות או באוניברסיטה, או על ידי הרבה כסף פרטי.
גם עבדכם הנאמן הכיר לראשונה את האינטרנט דרך האוניברסיטה. בשנת 1993, בהיותי סטודנט לכלכלה ומתימטיקה באוניברסיטה העברית, למדתי קורס של מבוא למדעי המחשב. שמתי לב שניתן להגיע לאתר של הספרייה, ולאתרים של ספריות אוניברסטאיות אחרות מתוך הטרמינל שלי. זה ריגש אותי מאוד, הקשר המחשבי הזה. לפני שהתגייסתי, ב 1988 לא היו דברים כאלה...
לפני שנתיים שהיתי הרבה באוניברסיטת בן-גוריון במהלך הקיץ. היה חם מאוד, ולא היה לי מזגן. כיוון שאת רוב העבודה שלי אני עושה מן המחשב, וחיבור לרשתות המאמרים האקדמיים בטח שלא מזיק, עבדתי מן האוניברסיטה. באותה התקופה היה לי דפדפן כרום מותקן בבית, ולא היה דפדפן כזה על מחשבי האוניברסיטה. ניסיתי לדבר עם מרכז החישובים, אך הם טענו שמדובר בדפדפן לא יציב ומסוכן (!) ולא הסכימו להתקין אותו על אף מחשב באוניברסיטה. עשיתי מה שסבא שלי עשה, התקנתי אותו כל יום בתחילת העבודה.
עד היום, למיטב ידיעתי, לא מותקן דפדפן כרום על אף אחד ממחשבי האוניברסיטה, וזאת למרות שאין ספק (מחוץ למרכז החישובים) שהוא דפדפן מהיר יותר, חזק יותר, ידידותי יותר, ובטוח יותר. על רוב המחשבים מותקן רק אקספלורר, ועד לחודש יולי היו לא מעט מחשבים שהותקן עליהם אקספלורר 6 (דפדפן שמיקוסופט עצמה ביקשה להחליף כבר לפני יותר משנה מסיבות של אבטחת תוכנה!), אולי עוד יש כמה מחשבים כאלה.
הלקח העצוב הוא ברור, מהובלה של נושא המחשוב, ו"חזית הידע" הגיעה האוניברסיטה למצב של שמרנות וקיפאון, שלא מאפשרים את התפתחות החוקרים ואנשי העסקים של הדורות הבאים, או אפילו של הדור הזה.
אגב, מערכת היי לרן, המשמשת ללמידה מקוונת באוניברסיטה היא גם יקרה, גם (מאוד) לא יעילה, וגם מלאת תקלות כרימון. המערכת הזאת מפריעה גם ללימוד של אנשי החינוך של הדור הבא, שכן לא ככה צריך ללמד באמצעות מחשבים!

הפורימשפיל של קהילת אשל אברהם בגרסת הוידאו

  אז לפני שעברתי למדרשה בקיץ האחרון, הייתי חבר די פעיל במשך כמה שנים טובות ב קהילת אשל אברהם . אפילו הייתי בוועד של הקהילה. אחד הדברים כחבר ...