יום חמישי, 30 באפריל 2009

כתבתי למיקי איתן

אני משער שכל קוראי הבלוג יודעים זאת: "יש הרבה שרים בממשלה".
מה שאולי לא כולם יודעים, או לא כולם זוכרים, הוא שמיקי איתן הוא השר לתיאום בין הממשלה לאזרח.
אתמול ניסיתי לנסוע בקו 370, מתל-אביב לבאר שבע. לא מומלץ. הפרסום לגבי שעות הקו היה לא מדויק. הדוחק ואי הוודאות היו בלתי נסבלים.
כשפניתי לסדרן של חברת מטרופולין, הוא אמר שהאוטובוסים שלא יצאו, או שלא יצאו בזמן, היו של אגד. לא ניסיתי לפנות לאגד, אך אני מניח, שהם היו אומרים אותו דבר על מטרופולין.
זו לא הפעם הראשונה שבה ניסיתי לברר טענות על תחבורה ציבורית.
זו לא הפעם הראשונה בה לא היה למי לפנות. כולל משרד התחבורה.
אז פניתי למיקי איתן.
מבטיח לעדכן.

הבלוג של בגין

אתמול היה יום העצמאות. בזכות טרמפ מוצלח במיוחד לתל-אביב זכיתי לראות כמה דברים שלא ראיתי עד כה. מטס חגיגי מעל שמי תל-אביב, משט חגיגי בחופי תל-אביב, מוזיאון בתי האוסף של צה"ל בליווי פסקול של אביב גפן...
אך ללא כל ספק החווויה המעניינת ביותר הייתה ביקור בבית האצ"ל בתש"ח.
על הקיר היו כרוזים של האצ"ל, השפה, ללא כל ספק של מנחם בגין. ואז הבנתי, מנחם בגין היה בלוגר, הוא השמיע את קולו הייחודי, בתקופה בה השלטון (בכל מובן של המילה שלטון), לא רצה לשמוע את דבריו, ובסופו של דבר, קולו ניצח.
הנה מנחם בגין על החלטת החלוקה כ"ט בנובמבר 1947:

חיילים, אחיות ואחים, 
בארגון האומות המאוחדות נפלה החלטת הביתור. והעם צוהל. לא נאשים אותו. נפשו עורגת לפריקת עול השעבוד, נפשו צמאה לעצמאות. 

המושגים: מדינה, ממשלה, צבא, שאנו החדרנום במשך שנים מול ההתכחשות והלעג של שיכורי המדינה דהיום, הפכו ליקרים שבחלומות העם. וכשנאמר, כי אלה יהיו למציאות, צוהל העם. בל נאשימו. הוא סבל סבל על-אנושי. דמו ניגר כמים. מיליוני בניו הושמדו. כל אויביו קמו עליו להשמידו. עתה נראים לו באופק נחמה ורווחה זמנית. ולקראתן שש לבו. בל נאשים את העם. אך נצא לקראתו בראש מורם ונאמר: אנחנו, אשר את נפשנו נתנו ללא שיור למען יום הפדות, אנחנו איננו שמחים. ובתוגתנו גדולת שליחותנו ההיסטורית. כי המולדת לא שוחררה. המולדת בותרה. 

המדינה היא מטרת הדור
המדינה, שאליה חתרנו משחר נעורינו; המדינה, שתתן לעם את חירותו ותבטיח לבניו את עתידם, מדינה זו נשארה עדיין מטרת הדור. לא קל יהיה להגיע אליה. עוד דם רב יישפך למענה. באשמת אויבים וזדים, באשמת "מנהיגים" מתעים, קטני אמונה וקצרי רוח. אך נגיע. כי אכן בימינו קם והיה הפלא: מתהומות ייאוש, מקברי אחים ומאפר טבוחים קם החייל העברי, קם הלוחם העשוי לבלי חת, קם המגשים. מה היינו לפני שנים מספר? עם טבוחים, החיים בפחד ומתים בפחד. ולמה היינו במשך שנים ספורות: לאומה לוחמת, שבניה הפתיעו גויים ולאומים בגבורתם והקרבתם. וזה הפלא שקם לנגד עינינו. וזה האות, כי הדור יגשים ייעודו. הגואל הקיבוצי יקום. המשפחה הלוחמת תוליד אותו. היא זרעה את הזרע. זרע נצחי הוא. ממנו יצמח עץ החרות לכל הארץ; עץ החיים לכל העם. 

חיילים, 
המעמד עומד בפני תפקידים היסטוריים והחלטות גורליות. בראשית הייתה המלחמה. לקראתה נתכונן במשנה מרץ. אולי בקרוב ניקרא לקרב. נבוא ונוכיח כיצד נלחמים אחיו של דב, של שמשון, של אבשלום. ועינינו פקוחות תהיינה. עדיין לא נאמרה המילה האחרונה. עוד רבות האפשרויות. ואת כולן נמצה ולקראת כולן נתכונן. המלחמה למען שחרור המולדת תימשך. את הדרך לפנינו נראה בשלמותה. המעמד - רק המעמד - הוא שיחליט עליה. נחליט. ונעשה. 

שאו ברמה דבר אמונתכם. 
מפלסי נתיבים הנכם, חניכיו של דור הגבורה ומחנכיו של דור הגאולה. 
עוד נגדיל לעשות. 
נגשים היעד. 
היכונו. 


יום שלישי, 28 באפריל 2009

חידות על שירים לכבוד יום העצמאות

החידות מוצעות כאן ללא פיתרון. נא לפתור בתגובות. כל הקודם זוכה. האות המציינת את האות הראשונה, במילה הראשונה של שם השיר.

חידה לדוגמא:

ה'

טיפש עד מכאוב, אבל יודע לכתוב.

הפתרון הוא:  "הוא לא כל-כך חכם", של להקת הנח"ל. במילות השיר הדוברת מציינת שהוא לא חכם, אבל כותב מכתבים יפים ועצובים...

הערה: הכוכביות מציינות חידות קשות במיוחד

א

מה שבאמת מופיע רק בשפת הב'.

ב

כשידיים משלבים, אז יודעים שאוהבים.

ג

אי אפשר דרך המטבח? ארצי, מה אתה שח?

ד

מה כבר אפשר לעשות בשניים? ללמוד ת'מספרים בשעת הצהריים.

ה

מן השירים המעולים, על צמחים רעילים.

ו

אדוני היזהר, יש מי ששומר.

ז*

החלונות מזמרים, ומערכון בקצרים.

ח*

הצבע מוכר, אורך הגל לא קצר.

ט

אריאל מזמר, אחרי שהשתחרר.

י*

החיים נהיים נורא מעניינים, אם מנסים לגור במקומות שונים. 

כ*

בטקסי מפקדים, או אולי תלמידים.

ל*

כמה זה איום, שעבר רק יום.

מ

גם על צבעונים, וגם על קול פעמונים.

נ

המלאכה נעשתה, אך לפני המיטה, נרים כוס של ברכה, כי הדרך פתוחה. 

ס

שלושה ששרים מחכים לזרים.

ע

הבלוז ששב, עם ריח הסתיו.

פ*

אנגן אותך לעד, אם הלב רק לא יאבד.

צ*

החברים אשמים כשהפרחים נעלמים. 

ק

כשים המוות גם הוא חי, זה יום שמח בוודאי.

ר

הים שמזכיר, אותה ואת העיר.

ש

הירח שנדלק, ת'פז"ם עוד לא מחק. 

ת*

עיניים רק שתיים ולא עיניות, הפסד במספר, אבל הן מקפיאות.

 

כמה דקות אחרי הצפירה

אפשר לקרוא בלינק למעלה הגיגים של אדם חרדי המסביר מדוע הוא לא יעמוד בצפירה.
למען האמת, לא כל-כך משנה לי אם הוא כן או לא עומד בצפירה.
משנה לי שאני חושב שהדיל שהוא מציע בין חרדים וחילונים בישראל הוא לא דיל טוב.
לפי הדיל, החרדים אחראים על כל מה שהיה בעבר. על המסורת היהודית, על ההיסטוריה, על הספרייה היהודית לדורותיה.
ולפי אותו הדיל, הציונים, חילונים ודתיים, אחראים על כל מה שהווה, על הפוליטיקה, על הביטחון, על הממשלה, על התרבות הקיימת (תיאטרון, ספרות, קולגוע, טלויזיה).
הבעייה היא שלא רק שהדיל מוצע, הוא גם מתקבל על ידי רוב הטוקבקים.
אני מבקש להציע דעה אחרת.
לדעתי לא ניתן לנהל את מדינת ישראל ללא העבר וללא ההווה. אנחנו צריכים את התרומה החרדית, ואת התובנות החרדיות בהווה. 
וסליחה, הם צריכים את נקודת המבט החילונית, החופשיה ממוסכמות, על מנת להתמודד עם העבר (עוד על כך בהמשך).
אז מה הדיל החדש?
לא יודע. אשמח לקרוא תגובות, אבל,
אתמול סגן שר הבריאות יעקב ליצמן אמר שהוא מטפל בשפעת החזירים, אך הוא הציע לקרוא לה שפעת מקסיקנית.
אני מסכים.

יום ראשון, 26 באפריל 2009

הקרב האחרון - פרדי כהן יונתן

אוי, נפגעתי !! אני חש בכאב עז בחזה ובכתפי השמאלית. אני ממשיך ללכת מספר צעדים, מאבד את שווי המשקל ונופל פרקדן על הקרקע. קשה לי לנשום. זעה קרה עוטפת את כל גופי. אני צועק וזועק. מה קורה ,לעזאזל !? אני שומע ברקע את ההפגזות וחיילים רצים לכל עבר ומחפשים מחסה. לשונות האש המתמרות ממספר כלי רכב פגועים מתמזגים עם צבע שקיעת השמש ומשווים לסביבה מראה סוריאליסטי. אני שומע צעדים. אני מזהה את הרופא ואת והחובש. הרופא ניגש אלי בחיוך מאולץ. אני מתקשה להחזיר לו את החיוך. הם ממששים אותי, בוחנים אותי בדאגה, מחליפים ביניהם כמה מילים. אני לא מצליח להבין אותם. הם ממשיכים הלאה. אני מנסה להרים את ידי אליהם אבל, למרות המאמץ הרב, אני לא מצליח.

עכשיו אני כבר לא מרגיש שום כאב. מחשבות מתרוצצות במוחי .

היא צריכה ללדת עוד מספר שבועות.

 היא הייתה דווקא בסדר איתי. אני הוא זה שקלקל את היחסים בינינו. הייתי צריך לוותר. היא כל הזמן תמכה בי וניסתה לעזור לי. סה"כ היא ביקשה  ממני יחס, הבנה, חיבוק. אהבתי אותה אבל לא הפגנתי את זה כלפיה. המפגשים בערב עם החברים העסיקו אותי יותר מידי. אלוהים,  אני כל כך רוצה לראות אותה!

איזה שקט מסביב , איזו שלווה.

אני רואה את אֶחַי , אחיותיי , הרבה מכרים ועוד אנשים שאיני מצליח לזהות. הנה המורה לתנ"ך מכיתה י' המחייך אלי למרות שמיררתי את חייו. הנה הקופאית השמנה מהסופרמרקט  שתמיד כעסה כאשר נתתי לה שטר במקום מעות קטנות. מעניין, היא מעבירה אותי בלי לשלם הפעם.  עומד לידה אותו איש שלא הסכמתי להשאיל לו את המטרייה בגשם השוטף והצטערתי על כך לאחר מכן. יושב רחוק יותר הקונה האומלל שהתעקשתי איתו על כל פרט בחוזה ללא שום וויתורים... וללא שום צורך.

אני מספר לכולם איך נפגעתי.  אף אחד לא מקשיב, לא מגיב. אחי הגדול קם והולך בלי לומר אף מילה. אנשים נוספים קמים והולכים. מוזר,אך לא מפתיע.

אני רגוע מאוד.

אני רואה שוב את שניהם ניגשים אלי . לא , זה לא החובש ולא הרופא. מי אלה? אני לא ראיתי אותם אף פעם. דמויות אחרות ,שונות,מוזרות, אבל נעימות . הן מתקרבות אלי ובעדינות רבה הן מושכות אותי אליהן החוצה. לאן? לא חשוב. בחפץ לב ובקלות רבה אני מתלווה אליהן ...

יתגדל ויתקדש שמה רבא.

יום ראשון היום

אני מבטיח לעדכן גם כאן על הסיפורים שמתפרסמים באתר משאלה, לפחות בהתחלה.
נכון לכרגע סיפורים מתפרסמים פעם בשב, ביום ראשון.
יש לנו ארבעה חברי מערכת! (כולל עבדכם הנאמן).
היום התפרסם סיפורה של טליה פרידמן, "הילד שלא יהיה לי".
כל מה שאתם צריכים לעשות כדי לקרוא הוא ללחוץ על הלינק.

יום חמישי, 23 באפריל 2009

שעת כדור הארץ

אמרו לי שכדאי לכתוב על נושאים ירוקים. אני אשמח לכתוב על נושאים ירוקים, הבעייה היא שכתיבה רצינית על נושאים ירוקים, כתיבה שתועיל באמת לכדור הארץ, צריכה חישובים מייגעים.
רוצים דוגמא?
בבקשה!
היום הופיעה בעיתון 24 דקות ה"עובדה" הבאה: ב"שעת כדור הארץ" 2008 ירדה צריכת החשמל בתל אביב ב43 מגוואט - שווה ערך להורדה של עשרת אלפים מכוניות מזהמות מהכביש למשך שנה.
אני טוען שזה קצת לא מדויק. 
למה?

[תחילת הסבר משעמם]
דבר ראשון, הבה נניח כי כוונת העיתון היא 43 מגווט שעה, ולא מגווט. הורדה של הספק יכולה להיות שווה לכל כמות של אנרגיה, ולכן 43 מגווט הוא פשוט מספר חסר משמעות. עכשיו 43 מגווט שעה הם 154.3 מיליארד ג'אולים, שזה די הרבה...
אבל, כפי שכתוב בלינק למעלה, בליטר אחד של בנזין יש 34.8 מיליון ג'אולים, ולכן מדובר בסך הכל בכ4440 ליטר בנזין. אם נניח צריכה של 12 ק"מ לליטר (די חסכוני), נקבל כחמישים אלף קילומטר. הקילומטרז' הממוצע של אולי שתי מכוניות.
[סוף הסבר משעמם]

לסיכום, אולי, במקום עאלק לחסוך בחשמל, עדיף לוותר על המכונית, תוכלו לחסוך אנרגיה כמו חצי מהעיר תל-אביב בשעת כדור הארץ.
אבל, אם תוותרו על המכונית, תצטרכו לנסוע בתחבורה ציבורית.
בדיוק לשם כך אנו כאן, לשפר את התחבורה בציבורית.
כי אני כבר ויתרתי על המכונית.

יום רביעי, 22 באפריל 2009

אייל פלג חושב ש

אני מכיר את אייל פלג כבר בערך שלוש עשרה שנים (לא נעים להודות). פגשתי בו לאחרונה בפסח, והוא סיפר לי כמה סיפורים יפים על הבת שלו.
שאלתי אם אני יכול להביא את הסיפורים הנ"ל לידיעת הציבור הקורא בלוג זה... 
והחוצפן אמר לא! אני רוצה לפרסם את זה בבלוג שלי!
אז תקראו את זה שם, אני ממליץ.

איך נדע מה המספרים האמיתיים?

בלינק למעלה, מסוף חודש מרץ מסתר שיש פער של עשרים אחוז במספר ההרוגים בזמן מבצע עופרת יצוקה בעזה בין הסטטיסטיקות של צה"ל, לסטטיסטיקות של הפלסטינים.
יש פער של יותר מחמישים אחוז באחוז האזרחים. אצלנו זה בערך רבע, אצלם בערך שלושת רבעי.
ואני שואל, איך נדע?
היום התפרסם רשמית הדו"ח של צה"ל (כנראה, אפילו זה לא ברור), ויש עליו תגובות במערכת הפוליטית, אבל איפה דו"ח? למה אזרחים פשוטים לא יכולים לחוות את דעתם על בסיס עובדות?

יום שלישי, 21 באפריל 2009

קצת על טליה פינקל

טליה פינקל היא בחורה מוכשרת ורב תחומית.
היא הפיקה שני סרטים דוקומנטריים:
התיקון - על הרבנית קוק
כוסות רוח לאבא - סרט מתח דוקומנטרי
וכן הוציאה ספר מעניין מאוד בהוצאת רסיס נהרה (שסוף סוף עודכן, ואתם מוזמנים ללכת לבדוק), בשם טליה.דייט.קום
את הספר ניתן לרכוש ישירות דרכה בלינק הבא:

על הנייטרליות השוייצרית בזמן מלחמת העולם השנייה

מתורגם בקיצור מן הויקיפדיה האנגלית (כותבי הויקיפדיה העברית, הנה אתגר):
בזמן מלחמת העולם השנייה היו לגרמניה הנאצית תוכניות פלישה מפורטות לתוך שוייץ, עם זאת הן לא התבצעו מעולם. העצמאות של שוייץ נשמרה בזכות סדרה של ויתורים כלכליים למשטר הנאצי, חוסר פעילות צבאית נגדו, וגם בגלל מהלך המלחמה הכולל שלא אפשר פלישה לשוייץ. במהלך המלחמה כספים של הנאצים הופקדו בשוייץ, ובכלל זה כספים שנלקחו מיהודים שמתו בידי הנאצים.
הבמלפגה השוייצית הנאצית ניסתה להשיג אנשלוס, כלומר סיפוח לגרמניה הנאצית, אך ללא הצלחה וזאת בגלל המורשת הדמוקרטית השוייצרית, זהותה הרב לאומית, ותחושה לאומית שוייצרית גאה. הבעיתונות השוייצרית ביקרה את המשטר הנאצי, ולעתים הרגיזה את ראשיו. המילואים השוייצריים הוצבו בגבולות בעמדות מבוצרות, וכך הבהירו לנאצים כי פלישה לשוייץ תהיה יקרה מדי.
כמדינה נייטרלית הסמוכה לגרמניה הנאצית, יהודים רבים פנו לשוייץ בבקשת הגירה, ואולם מדיניות ההגירה אל שוייץ בשנים 1933-1945 הייתה שרק אנשים שנרדפים אישית, מסיבות פוליטיות רשאים להגר לשוייץ, ולא אנשים שרוצים להגר מסיבות של רדיפה על רקע דת, גזע, או לאום. על בסיס זה שוייץ נתנה אשרות כניסה ל644 אנשים בתקופה זאת, ומתוכם 252 במהלך מלחמת העולם השנייה. קנטונים אינדיבידואלים בשוייץ אישרו כניסה לעוד כשלוש מאות אלף פליטים, ומתוכם כעשרים ושישה אלף יהודים. פליטים לא הורשו לעבוד, וזכויותיהם הוגבלו בצורות שונות. הכניסה לא אושרה לבערך עשרים וארבעה אלף יהודים.


יום שני, 20 באפריל 2009

תחבורה ציבורית בשבת

בלינק למעלה כתוב ששלוש הצעות חוק פרטיות הוגשו בעד תחבורה ציבורית בשבת.
אני חושב שתחבורה ציבורית חוסכת חיים של אנשים, שאחרת היו מתים בתאונות, כך שמדובר בפיקוח נפש, ופיקוח נפש, כידוע לכולנו דוחה שבת.
אני גם חושב שתחבורה ציבורית בשבת תחסוך המון כסף, ותאפשרל לאלה מאיתנו שאין להם מכוניות (אני), וכן רוצים לנסוע בשבת (שוב אני), להגיע לים בשבת, למשל.
מה שלא מתאפשר כרגע אם אתה גר בבאר שבע למשל.
אגב, הרבה מהעומסים המאוד לא נעימים בתחבורה הציבורית קשורים לדברים שקורים ביום חמישי בערב, או ביום שישי בבוקר, או במוצאי שבת, כך שיראי ה' שבינינו יוכלו להגיע בבטחה טובנעימות, ועם פחות סכנה לחילול השבת, אם רק , לו רק, תהיה תחבורה ציבורית בשבת.

יום ראשון, 19 באפריל 2009

סיפורו של דוד ג'וזף במחנה שבויים גרמני בעיר תוניס

הנה סיפורו של פרדי כהן יונתן המתאים למחשבה לקראת יום השואה:

תוניסיה ,ארץ ערבית תחת חסות צרפת  משלהי המאה ה-19, הייתה נתונה לכיבוש נאצי  מחודש נובמבר 1942 ועד לחודש מאי 1943. החל מ-1940 ממשלת וישי הידועה לשמצה כבר פגעה מאוד בזכויות היהודים .  בתקופת הכיבוש הנאצי הייתה תוניסיה לזירת הקרב המרכזית בין כוחות הציר לבין כוחות הברית.

היהודים שכבר היו נתונים תחת עוני מחפיר בגלל ההגבלות של ממשלת וישי , החלו לדאוג ממש לחייהם. ואמנם, הגרמנים לא בזבזו זמן וחיש מהר החלו במעשה אלימות ,טרור, הטלת צו לנשיאת טלאי צהוב, החרמת רכוש ובתים פרטיים מן היהודים, פשיטות בבתי כנסת , מעצרים ,עינויים ,מעשי אונס, הוצאות להורג , וגיוס כ-5000 יהודים למחנות עבודה בתנאי סבל חמורים  בקווי החזית ממש. חלק מן היהודים הועברו לאירופה למחנות השמדה. יחידת SS כבר החלה בהכנת חדרי גז באזור קירואן.

מעל לכל, הגרמנים לקחו כעשרים בני ערובה יהודים שהיו מיועדים להוצאה להורג על כל סימן קל של מרד או סירוב מצד האוכלוסייה היהודית.

 בין בני הערובה היה דוד ג'וזף. לפני מספר שנים בבואו לביקור בארץ הוא סיפר לנו בפרטי פרטים את פרשת היותו שבוי במחנה צבאי גרמני בתוניס הבירה.

אני לא מבין איך בחרו בי דווקא כבן ערובה! יום בהיר אחד הגיע אלינו הביתה מר ביסמוּט אחד מנציגי הקהילה היהודית .

"שלום  מר חדד אפשר להיכנס ? להחליף איתך מספר מילים?"

" בבקשה היכנס. מה תשתה?" אבי הכיר היטב את מר ביסמוּט ולפי הבעת פניו הבין שאינו איש בשורות.

 לאחר החלפת מספר מילים, אבא שלי החוויר מאוד. הוא עלה בהגרלה ונבחר על ידי ראשי הקהילה כבן ערובה.

" אבא! קפצתי. אתה בשום פנים ואופן לא הולך לשם! אתה שומע?  אני אהיה בן ערובה במקומך. ראה , אפילו יש שיבוש בשם והם קראו לך ג'וזף. אל תדאג . אסתדר."

באותו לילה לא עצמתי עין. מה יהיה? מה יעשו איתנו?  אפילו לא הצלחתי להיפרד מאחותי הגרה לא רחוק מאיתנו בגלל העוצר.

למחרת בבקר, עליתי על החשמלית מס' 5 שהביאה אותי עד לפסג', שם ירדתי והמשכתי את דרכי ברגל לאורך שדרות לונדון. הרחוב היה  כמעט ריק מאדם למרות שאנו כבר מעבר לשעת העוצר. במדרכה ממול,  אני רואה את אנדרה, הבן של הרוקח,  ההולך באותו כוון עם מזוודה. לידו הולכים גם כן עם מזוודות עוד שני אנשים  מבוגרים. הגענו אל שער המחנה ושם עמדו עוד יהודים. זיהיתי את השכן שלי התלמיד חכם רב' יעקוּבּ שרעד מפחד וקרא בספר התהילים. מר ביסמוּט גם כן היה  נוכח ושוחח עם החייל הצרפתי העומד בשער. כולנו שותקים ולא מחליפים מילה בינינו.

קפורל צרפתי  גבוה עם סבר פנים קשוח ומתנשא, סוקר אותנו במבטו, מתבונן לאט לאט בכל אחד מאיתנו כאילו יש בנו אשמה. לבסוף  הוא מקריא שמות . כל מי שעונה עובר לצד השני . אני מתמלא חשש שמא תתגלה ה"תרמית" ויקריאו דווקא את שם אבי.  נרגעתי . הכול בסדר. גם אני עובר את השער. מר ביסמוּט נפרד מכל אחד מאיתנו בלחיצת יד וממלמל כמה מילים לא ברורות עם דמעות בעיניו.

התנהגותו של הקפורל כלפינו מלאת בוז ועוינות. הוא פוקד עלינו בחוסר עניין לחכות בחצר ליד הכניסה והולך. אנחנו עומדים ברוח הקרה. קבוצה של חיילים צרפתים חולפת לידנו . אחד צועק לעברנו "קום יהודון , על הרגליים!" חייל אחר מחייך אלינו ברשעות  ומסמן באצבעו על צווארו כי קרובה שעתנו למות.

חייל צרפתי אחד , מתקרב אלינו ומעיף במכה חזקה את הספר תהילים שבידי רב' יעקוּבּ. הספר היקר מונח הרחק מאיתנו על הבוץ.

" בשום פנים ואופן לא לזוז, אני פוקד עליהם , זה בדיוק מה שהם רוצים על מנת לירות עלינו"

החיילים הצרפתים מתרחקים.  אני מביט אל קוֹקוֹ.  קוֹקוֹ,  בחור צעיר, נמרץ וסימפטי מאוד , מבין את הרמז ובקפיצה אחת מגיע אל הספר מרים אותו במהירות, מנשק אותו קלות  ומחזיר אותו לידי רב' יעקוּבּ.

רגע קטנטן של שמחה וניצחון  בתוך המתח הזה שכמעט מלוּוה במחיאות כפיים.

 כך אנו ממשיכים ועומדים שעות ארוכות.

ואז מתקרב אלינו הקצין הגרמני, גבוה ,רזה, עם צבע עור כהה ולבוש למשעי במדי קצין . אני נמתח והוא ניגש ישר אלי ושואל בנימוס ובצרפתית רהוטה :

" האם אתם בני הערובה בני דת ישראל?"

"כן ! קומונדנט" .

הוא מקריא שמות  ואומר לי " שני החיילים האלה יראו לכם את המקום ויעזרו לכם להשתכן. אני רוצה שתארגן את האנשים ובשעה שתיים בדיוק תעמדו בשורה לפני החדר. ברור?"

"כן ! קומונדנט" .

שני החיילים הגרמנים אינם דוברי צרפתית אבל הם נותנים הוראות קצרות וברורות. מכניסים אותנו אל תוך מחסן גדול שישמש אותנו כחדר. יש ערימה של מיטות ומזרונים . כל אחד לוקח מיטה ומזרון. האנשים מתוחים ומנסים לעשות את המוטל עליהם בחיפזון ובתנועות עצבניות. הם רואים בי את נציג השלטונות ופונים אלי בשאלות, בבקשות. חוסר ישע פוקד את רובם כי הם איבדו את ביטחונם העצמי.   אחד כבן ארבעים פונה אלי. האם אני יכול לעשות פּיפּי? אחר , האם אני יכול להעמיד את המיטה ליד החבר שלי? אני מנסה להרגיע אותם למרות שאין שום כיסוי לביטחון המדומה שאני מפגין. לבסוף המיטות מסודרות בשתי שורות . כל אחד מניח על מיטתו את ציודו האישי,  ועומד בחוץ  בשורה.

הקצין הגרמני שוב פונה אלי ופוקד עלי לעמוד מחוץ לשורה .

 גו'זף האם כולם נוכחים?  קרא בשמות!

 הקצין , לוטננט אוטו ברונר , מסביר שהוא המפקד שלנו ועל כל בעיה יש לפנות אליו דרך ג'וזף בלבד.  "אתם תקבלו יום יום אוכל יהודי , כך הוא אומר, מהקהילה היהודית עם כלי האוכל שלכם" הוא ממשיך ונותן לנו הוראות ברורות על ההתנהלות שלנו במחנה.

 מי שיימצא מחוץ לתחום המותר יירה מיד!

כך אנו נכנסים לחיי שגרה . כל יום אנו עומדים בשורה ולוטננט ברונר בודק אותנו. החיילים הצרפתים ממשיכים להציק לנו , רב' יעקוּבּ ממשיך לרעוד מפחד. שאלתי  מאנדרה את שעון היד שלו על מנת לעמוד בלוח הזמנים הקפדני של הקומונדנט. כל יום, מועברות אלינו דרך השער מנות האוכל היומיות שלנו. אני רואה מעבר לשער את  מר ביסמוט מחייך אלינו לשלום בביישנות. אסור לנו לשוחח איתו. האוכל מספיק לנו די והותר. המחסן –חדר משמש אותנו כחדר שינה, חדר אוכל וגם בית תפילה. אנו מתרחצים ומכבסים את הבגדים שלנו בברז שעומד בחוץ. המים קפואים בחודש ינואר. בכל זאת היו גם ימי שמש ומצאנו זמן למשחקים בחצר.  על השגרה הזו העיבו ההפצצות הרבות הנשמעות ברב חלקי העיר. חילות האוויר של כוחות הברית היו מתקיפים מספר פעמים ביממה ומסבים אבדות רבות בקרב האוכלוסייה האזרחית . כל אחד מאתנו דאג לבני משפחתו. 

יחסי ידידות נרקמו ביני לבין הקומונדנט . הוא אדם משכיל מאוד. עדין מאוד.  קרא הרבה ספרים , אוהב מוסיקה. מה הוא מצא בי? אני,  שישר לאחר  בית הספר היסודי התחלתי לעזור לאבא בעסקי המסחר שלו כמקובל אצלנו. אמנם קראתי ספרים וזה עזר לי לשוחח איתו. הוא מגלה עניין ביהדות ושואל הרבה שאלות. אני מספר לו על כל אחד ואחד מאתנו. איך אנחנו חיים , שאין לנו שום הבנה בצבא בלוחמה ובתפעול נשק . אני מסביר לו איזה מקום מרכזי יש  למסורת היהודית בחיינו. אני מספר לו במיוחד על  רב' יעקוּבּ התמים והצדיק המנצל כל רגע ורגע ללימוד תורה, כזה עדין נפש שלא יפגע בזבוב. הוא שולף מארנקו תמונה של אשתו עם שתי בנותיו, בלונדיניות חינניות. 

לאחר קריאת המגילה בפורים, בעודנו מסבים על השולחן ועל חלק מן המיטות, מתעורר  ויכוח בינינו. יש כאלה המתנגדים לידידות המתפתחת ביני לבין הגרמני.

"היזהר.  אין לתת אמונה באיש  הזה שהוא  מגזע המן ועמלק" כך   רב' יעקוּבּ.

"תראה ,זה נכון אבל צריך לנהוג בכבדהו וחשדהו"  טוען אחר.

אנדרה ואני דווקא חושבים שמטרתנו לשרוד את התקופה הזו בשלום, ולשם כך יש לשמור על מערכת יחסים טובה עם הקצין.                                                  

לבסוף הוחלט להגיש לו צלחת עוגות דבש שקיבלנו מהקהילה כמשלוח  מנות.

מוצאי שבת . אנו נכנסים לחדר,  סוגרים את החלונות והדלת,  ורב' יעקוּבּ כהרגלו  מדליק נר וקורא את ההבדלה. פתאום נשמעת חבטה חזקה והדלת נפתחת,  הקפורל הצרפתי פולש בגסות, מסתכל מסביב בזלזול, מדליק סיגריה מהנר  ומתחיל  להציק. רב' יעקוּבּ ממשיך בתפילה בלי להתייחס אליו.  הקפורל מעיף לו את הכובע. ובאותו רגע ממש נשמעת אזעקה ומיד לאחריה רעש מטוסים. מתחילה הפצצה כבדה על המחנה. הקפורל יוצא החוצה בבהלה לתפוס מחסה. אנו מאבדים את העשתונות וצועקים. אחד מאתנו מסתבך עם מכנסיו המופשלים ונופל . אחר צורח . רגע, רגע! כולנו זועקים אלוהים!  מה לעשות? לבסוף אנו מתיישבים צפופים מתחת לאיזה סלע וכך מחכים מתוחים ומפוחדים עד יעבור זעם.

   איזה נזק יכולה לגרום התקפה של מספר דקות ! אש , עשן גניחות של פצועים. מרחוק רואים מבנים עשנים  והרוסים . חיילים מתרוצצים לכל עבר.

 שומעים את קולו של הקפורל.  הוא מתקרב יחד עם חיילים גרמנים  ומצביע על  רב' יעקוּבּ .

" הוא הסתובב בחוץ עם נר דולק ואותת למטוסים ! "

רב' יעקוּבּ  המפוחד מיד רץ אל כוון החדר ומתחבא מתחת למיטה, רועד כולו.

 לוטננט ברונר רץ אחריו, שולף אקדח ויורה בו למוות.

כולנו עומדים קפואים. תדהמה, צער עמוק, כעס רב כלפי הגרמני ברונר, בוז כלפי הצרפתי ובמיוחד הרגשה של חוסר אונים.  ברונר חוזר מהחדר וניגש לעברנו. אני מספיק לסנן מבין שיניי :

" לא לזוז , לא לדבר , אל תסתכלו עליו, מבטים  למטה."

הוא עומד לידי ומסתכל עלי בחשד ובידו האקדח העשן.  האם אני הבא בתור?

" לא ידעתי שהיה לו קשר עם הטייסים במרומים "אמרתי. הצלחתי לשמור על הבעה קפואה, אך זעה רבה נטפה מתחת לבגדיי .

" הממזר קיבל את המגיע לו " ענה בקול בלתי מוכר ולא אנושי.

שוב הקפיץ אותנו מטח אש שנשמע ממרחק קצר. התברר שעשרה חיילים איטלקים הוצאו להורג בגלל רשלנות בתפקיד.

לעולם לא אשכח  את מלאכת ניקוי החדר מן  הדם הרב , את ספר  התהילים שלו הספוג דם. את תפילות האבל שאנו ניהלנו בתוך החדר,  את ההזהרות שלו על עמלק,  את מסירת הגופה  בשער לידי צוות הקברנים ואת הבעת הצער והפחד בעיניו הדומעות של  מר ביסמוּט.

..... החיים אמנם חזרו למסלולם .  החיילים הצרפתים המשיכו לגדף ולהציק, הקראת השמות היומית בנוכחותו של ברונר נמשכה. ברונר חזר והתנהג באותו אופן עדין ונימוסי כאילו לא קרה כלום. אני כבר לא יכולתי להמשיך איתו בשיחות הידידותיות.  חשש כבד לחיינו חלחל בתוכנו.

הרבה שנים לאחר מכן הבנתי שברונר היה אמנם אדם תרבותי , מנומס, עדין ומשכיל ,אבל הייתה טבועה בו עוד תכונה אחת:

 הצורך להוציא להורג  את כל מי שיערים מכשול בדרכו(!)

כללי המשחק היו ברורים .  החיילים הגרמנים התנהגו ב"הגינות" . אם תמלא אחר פקודותיהם הם לא יגעו בך. סטייה קטנה ואתה נחשב כמת.


                                                   

הספינה שטה לה בים באזור נמל תוניס. בתוך הספינה נמצא קצין בכיר בממשל הצבאי הגרמני של תוניס. בנוסף לחיילים הגרמנים , נמצאים גם שניים עשר שחיינים יהודים המועסקים כימאים בספינה וביניהם ויקטור, המכונה בֵּבֵּה בגלל מראהו התינוקי. הספינה עוברת בים הסוער בין קבוצת סלעים . המעבר מסוכן ודורש ניווט זהיר. הקצין הבכיר מתהלך על הסיפון זקוף עם הידיים בכיסי מעילו הארוך.

לפתע, הספינה נוטה הצידה . הקצין אינו מספיק להגיב, הוא מחליק על הסיפון  אל המעקה ,שובר אותו ונופל לים בטרם הספיק להוציא את ידיו מן הכיסים.

בֵּבֵּה  עד לתקרית. הוא רואה את הקצין נסחף לכוון הסלעים חסר ישע . בשבריר של שנייה התלבט . האם עלי להעלים עין או לנסות להציל אותו? מיד הוא קופץ אל תוך המים, מגיע אליו ובמשך שעה ארוכה מתמרן את עצמו בין הסלעים על מנת לא להתנפץ עליהם תוך החזקת פני הקצין ושמירתן  מעל פני המים.

לבסוף מגיעה סירת גומי ותוך תמרון רב מצליחה לחלץ את שניהם  ולהעלותם אל הספינה.

בחוף הים השחיינים התלבשו ועלו על המשאית  שתובילם לעיר. בשער היציאה יוצא קצין צעיר ממכונית ופוקד על  בֵּבֵּה להתלוות אליו אל הקצין שהוא הציל.

הקצין הבכיר שפניו עדיין כחולות מן מים הקרים  לוחץ את ידו של בֵּבֵּה ואומר:

" גילית אומץ רב ותושייה " לאחר שהות קצרה הוסיף ושאל " יכולת להתעלם ממני . למה עשית זאת?"

" קומונדנט, אותי חינכו להשתמש בכוח  שיש בידיי להצלת בני אדם ולא להפך"

למחרת הקצין הבכיר נתן הוראה לשחרר את כל בני הערובה הביתה כי היהודים אינם מהווים סכנה. דוד ג'וזף קיבל במתנה מהגרמנים מיטת שדה ששימשה אותנו הרבה שנים בארץ. 

הפורימשפיל של קהילת אשל אברהם בגרסת הוידאו

  אז לפני שעברתי למדרשה בקיץ האחרון, הייתי חבר די פעיל במשך כמה שנים טובות ב קהילת אשל אברהם . אפילו הייתי בוועד של הקהילה. אחד הדברים כחבר ...