יום ראשון, 8 בפברואר 2009

והנה סיפור קצר

דיאלוג על מלחמה – ינואר 2009


בתיה- בן איון




"נו תגידי בתיה, מה יהיה ברצועה?"

"מה זה מה יהיה, יש. יש מלחמה" השבתי

"כן אבל איך זה יסתיים, את יכולה לראות כיוון"

"לא יודעת, אתמול התפטרתי מתפקיד הנביא, אני יכולה רק לשער"

"זה בדיוק מה שלא ביקשתי, לשער. גם אני יכול לשער. תעשי לי איזה תקשור קטן ותבדקי מה קורה. מה יהיה עם עזה. קטן עליך"

"דודי חמודי" אני משיבה "למה שלא תעשה בעצמך? לשם מה לימדתי אותך לתקשר? קטן עליך"

"נו בחייך, מה את מתחשבנת איתי עכשיו, כבר חמש שנים את מתקשרת לי, עוד כשהייתי סטודנט, שכן שלך ל"בית הרוחני" ודווקא עכשיו שזה דחוף לי את מתחשבנת איתי"

אני מתאפקת לא להתפרץ, מנסה להסביר, כשברקע יש לי הרגשה שמי שחי בגני-תקווה עם אשתו הטריה , ושוקד בשקט ושלוה על הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה קלינית, לא יוכל להבין את מה שעובר עלי כרגע, למרות הקרבה, והשנים הרבות של ידידות ושיחות נפש

"דודי, אתה יודע שכלל ראשון בתקשור זה להיות בגלי אלפא כלומר, שקט מוחי, ראש נקי ממחשבות שווא, מצב של טרום שינה. אתה יודע שנופלים גראדים על באר-שבע כבר שבועיים – מה נראה לך, באיזה גלים אני נמצאת כרגע? בלילה היו שתי אזעקות ונפילה אחת חזקה שהרעידה את כל החלונות בבית, כשכבר הצלחתי סוף סוף להירדם, היתה עוד אזעקה – שווא הפעם, ואז עד הבוקר כבר לא הצלחתי להירדם.."

"בתיה, את יודעת מה ההסתברות שגראד יפגע בך או בבית שלך? זה אחד לכמה מליונים. את הרי יודעת שלכל אחד יש קרמה ומסלול חיים.."

"אוי דודי, באמא שלך תעזוב אותי עכשיו מסטטיסטיקות ומקרמה. אולי טיל לא יפול עלי כי אני לא בסטטיסטיקה אבל יש לך מושג כמה זה מפחיד לשמוע את הנפילה? בכל פעם שאנחנו במקלט, בעיקר בשעות הערב הבנים שלי עושים טוטו אם זה היה נפילה סתם או נפילה פגיעה. אתה קולט

באיזו מציאות הזוייה אנחנו חיים כאן"

"ראית אתמול בחדשות את האשה מעזה עם השש בנות שלה. ראית את הבת הקבורה בין ההריסות ורק הראש שלה מציץ? ראית?"

"ראיתי ואני גם קולטת את התוכחה הסמויה שלך. נכון גראד זה לא פצצת טון שנוחתת על אנשים בלי מקלט אבל עזוב אותי, הלב שלי מלא ברחמים על השדרותניקים, ובפרט על הבן שלי שכבר היה צריך לעבור לעבוד בתל-אביב, וברגע האחרון הכניסו לו למלא מקום בבנק בשדרות, כל יום הוא נוסע לשם בשעות הכי חמות מבחינת הנפילות, וחוזר בשעות הכי חמות של הנפילות. אמא שלי בבית אבות, פוחדת להיות שם ופוחדת לעבור את הנסיעה של 3 ק"מ עד הבית שלי, בכל אזעקה אני לא יודעת על מי לחשוב קודם – על אמא שלי, הבן שלי, על עצמי, וכן גם על העזתים המסכנים . כאב הוא כאב ודם הוא דם, חבל שראיתי בכלל טלויזיה עם כל המראות המזעזעים של שני הצדדים. איך הייתי רוצה לגור עכשיו בשוויץ,

לראות פרות שמנות רועות באחו, לאכול כל היום שוקולד, כאילו אין מחר ואין אולקוס – למה בקרמה שלי לגור פה למה? לא מתאים לי בכלל הרג תוקפנות, אגו טריפ, פוליטיקאים, מתחסדים – די נמאס לי מהכל, אני על סף שבירה.

"היית צריכה לראות אתמול את העזתי שדיבר בטלויזה נגד החמאס. ראית? לא? חבל את מפסידה את כל הדברים הטובים. הוא ישב שם ודיבר עליהם על איך הם לא חושבים ולא מתחשבים באזרחים שלהם, איך הם מתחבאים במרתפים של בתי-החולים , יו זה היה מאלף"

"אתה יודע במלחמה הזאת, בפעם הראשונה בחיי, הייתי שלמה עם מה שהממשלה עשתה. אי אפשר שקומץ אנשים שמחוברים לחושך ולרע יעשו חיים קשים למדינה שלמה, וגם לאנשים שלהם, בעצם. אתה יודע שלא כולם בעזה חמסניקים. הנושא מזמן יצא מהגדרה של לאום, דת, מדינה, אם תסתכל על זה

מבחינה רוחנית, מדובר פה בכוחות רשע וחושך מול כוחות האור. מי שרוצה הרג ורצח מתוך נקמה וקנאה ואולי ייאוש מול מי שרוצה לחיות את החיים האלה בשקט, ואולי באושר"

"בתיה, פרשנויות יש בטלוויזיה כל היום. מה שאני צריך ממך זה תקשור"


"דודי, אתה עקשן גדול, אבל מאחר וכבר פרקתי את רוב המשא שעל ליבי, אני אנסה לתקשר לך, קרציה אחת." אני מתרצה ומתקשרת. לא יודעת עם מי. כשאני מתקשרת לאנשים, על עתידם, כיון מקצועי, בחירת בנזוג ,אני עושה זאת עם המדריכים הרוחניים שלהם, פה , עם מי אני אעשה את התקשור. זאת עוד סיבה לכך שניסיתי בכל כוחי למנוע את התקשור. אני מבקשת מהעוזרת לשאוב קודם את החדרים, להיות לבד בסלון. אני אומרת לו מה שאומרת, הרבה מעבר לשתי דקות, והוא מתמוגג

"וואי איזה יופי, ראית שאת יכולה? את סתם מגמדת את עצמך. טוב אז תודה וכל טוב. ותנסי לשמור על מצב רוח. פחות לחץ, כל הכאבי ראש שלך הם מלחץ"

"איזו תגלית" אני משיבה בציניות

"טוב נו, נדבר מחר, שיהיה לכם לילה שקט"

"כשאתה אומר את זה ככה, אני יכולה לחשוב רק על גראדים"

"מצטער, לא יודע איך לברך במצב כזה"

"נו טוב"


סצנה 2


"בתיה, את גדולה. התקשור שלך היה נכון אחד לאחד"

"בוקר טוב גם לך. מה שלומך"

"נו די אל תהיי לי פורמאלית פתאום. התקשור הצליח לך, למרות הכל.

"מה בכלל אמרתי בתקשור? אתה יודע שאני לא זוכרת תקשורים שלי. מה אמרתי?

הוא אומר לי במשך חמש דקות מה שאמרתי. אומר מהר, אני מקשיבה לאט

"אבל תקשיבי, דבר אחד שאמרת, ממש הדהים אותי, אמרת שאחרי המלחמה המנהיגים יהיו רוחניים יותר. שמעת את הנאום של אולמרט אתמול?"
"לא"

"מה לא שמעת?" הוא נדהם

"לא"

"מילא. פיספסת. הוא סיכם כל מיני דברים על המלחמה ובסוף הוא אמר – אנו מבקשים סליחה מהעם הפלסטיני על הסבל והכאב שנגרמו להם"
"וואו, באמת?"

"כן, ראית איזה יופי"

"באמת יפה"

"יש גם צדדים יפים במלחמה" הוא מסכם

"אכן" אני אומרת עייפה מכל השיחה, ובליבי חושבת – בוא לגור בבאר-שבע, לשמוע את המטוסים הממריאים כל היום והלילה, בעיקר הלילה, מכנף 6. בוא לשמוע אזעקות מפלחות את השמיים במשך דקות ארוכות ארוכות... נשמעות כמו חיה ענקית פצועה או משחרת לטרף ואז תספר לי מה דעתך על מלחמות, חושבת והולכת להתקלח, כי בצהריים בדרך כלל אין נפילות גראדים. ליתר ביטחון מכינה על הקולב את המגבת הלבנה הגדולה ביותר שיש לי, ונעלי בית חמות. פותחת את ברז המים החמים, שרה בקול את שיר המעלות. אולי זה יעצור את הגראדים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

עשן הזמן עולה אל התקרה - פוסט סיום

בפעם הראשונה שבה נכנסתי לעשן הזמן התאריך היה 30.1.2007. בפעם השנייה התאריך היה 31.1.2007. נדמה לי שכבר אז, בפעם השנייה, הצעתי לצחי, הבעלים ש...