על הגאווה במצעד הגאווה

הפיגוע במוצאי שבת מאוד העציב אותי - חשבתי שאנחנו מדינה סובלנית לפחות במובן הזה, והנה מתברר שלא.

אבל התגובות על הפיגוע העציבו אותי גם כן.

רוב האנשים אמרו משהו כמו: "זה מעציב מאוד שבמדינה דמוקרטית, לא מכבדים את זכותם של שני אנשים בוגרים להחליט..."

על מנת להסיר ספק, אני חושב שמדינה דמוקרטית חייבת להיות סובלנית, אבל זה לא מספיק.

הרי יש טענות נגד הומוסקסואלות; טענות על דיני התורה, טענות על גבריות אמיתית, וטענות על חשיבות המשפחה. הטענות הללו הן כבדות משקל.

אם לצד התומך בהומוסקסואליות חופשית ומותרת יש רק את הסובלנות לצידו, הוא יאבד נקודות חשובות בויכוח, ולאבד נקודות בויכוח, כך נוכחנו השבוע, עלול להיות קטלני.

חייביo למצוא ערכים חיוביים לגאווה. חשבתי על זה כמה ימים, והנה כמה הגיגים, זו בשום אופן לא תיtוריה מלאה, רק התחלה, ולכן אשמח לכל תגובה.

• הגאווה היא לא על הנטייה המינית ההומוסקסואלית, זו כנראה בחירה של הטבע, הגאווה היא על האומץ לבחור באמת למרות הסכנות.
• הגאווה היא גם על הבחירה באהבה מסוכנת בעולם בו אהבה היא מצרך נדיר כל-כך.
• המיניות ההומוסקסואלית מאפשרת דיאלוג תקין יותר ופשוט יותר בין זוגות הטרוסקסואליים, בימים בהם דיאלוג כזה הופך לעתים למורכב וקשה.
• אי אפשר לדמייין את חיי התרבות בישראל בעשור האחרון ללא התרומה של אנשים בעלי מיניות הומוסקסואלית. ליתר דיוק אפשר, אבל מתקבלת תמונה עגומה ומשעממת הרבה יותר.