ניצחון גדול, אבל אני לא אופטימי

מה הניצחון הגדול?

הנה ציטוט מתוך אתר התנועה הרפורמית: 'בעקבות עתירת התנועה הרפורמית: המדינה תכיר לראשונה ברבנים שאינם אורתודוכסים - סוף טוב לעתירה שהגישה התנועה הרפורמית: מועצות אזוריות יוכלו להעסיק רבנים לא אורתודוקסים במימון המדינה.'

מעבר לעובדה שכתוב כאן 'מועצות אזוריות' ו 'יוכלו להעסיק', כך שכנראה לא ממש מדובר בהרבה כסף, יש כאן משהו עצוב הרבה יותר.

ראשית אולי אציג את העבר הקונסרבטיבי והרפורמי שלי. 

עליתי לתורה בבית הכנסת 'מוריה' בחיפה, זהו בית כנסת קונסרבטיבי, ובו עליתי לתורה גם בשבת חתן שלפני נישואי הראשונים. הייתי בגרעין נח"ל לקיבוץ חנתון, ואחותי גרה שם עכשיו כבר שלוש שנים.

שנים רבות הייתי פעיל בתנועת הנוער נוע"ם, והקמתי את המכינה הקדם צבאית של התנועה הרפורמית.

כיום אני חבר בקהילת אשל אברהם, ומעביר בה חוג על ספר יהושע.

לפני כ - 24 שנים, כשהלכתי לנח"ל, האמנתי בכל מאודי באידיאולוגיה של התנועה המסורתית. לתנועה היו אז 48 קהילות, וועד הלכה תוסס, ועיתון חודשי. תנועת הנוער של התנועה התחילה במפעל מחנה הקיץ שלה, שארך שלושה שבועות. משנת 1988 בה התחיל המחנה, ועד שנת 1998, מספר החניכים המחנה עלה בהתמדה. מאז הוא פחות או יותר יורד, ובכל אופן השיא של 1998 לא נשבר עדיין. מספר הקהילות של התנועה לא עלה מאז, וועד ההלכה תוסס הרבה פחות, והעיתון יוצא פעמיים או שלוש בשנה.

בשנת 2002 הצטרפתי לנוער תל"ם, תנועת הנוער של התנועה הרפורמית. לא האמנתי באידיאולוגיה בכל מאודי, שכן מעולם לא התלהבתי מהעובדה שבאופן כללי בתנועה הרפורמית לא מוקדשת מספיק תשומת לב (לטעמי) ללימוד תורה, והעיקר הוא התפילה.

למרות כל זאת, לא יכולתי שלא להתרשם מן העובדה שבמחנה הקיץ של 2003, גם הנערים ששהו באותה עת בכפר סילבר, שבו נערך המחנה, הצטרפו אלינו לקטעים שונים של השירה. התנועה הרפורמית נראתה לי אז עממית וסוחפת.

אבל בתשע השנים שעברו מאז כמעט שלא הוקמו קהילות רפורמיות חדשות, ונראה שמספר החניכים בתנועת הנוער (שפעילותה עכשיו מאוד לא סדירה), ובמחנה הקיץ, הולך וקטן מדי שנה.

בקהילת אשל אברהם לא הייתה השנה פעילות של נוע"ם. מעבר למס השפתיים הנדרש, לא ראיתי שזה ממש מפריע למישהו.

בגדול שתי התנועות ה'ליברליות' לא הצליחו לפלס מסילות אל הציבור החילוני הרחב בישראל. 

שתי התנועות הוקמו, או לפחות חוזקו מאוד, על ידי גל עלייה מארצות דוברות אנגלית, ובעיקר ארצות הברית, בשנים 1967-1973. נראה שזה הגרעין הקשה של חברי הקהילות הפעילים עד היום. הקהילות כולן מזדקנות, כיום גם ללא נוער כמעט.

למרות הניצחון המרשים, אני לא צופה לשינוי במגמה. אם כבר אז להיפך, ה'תדמית המהפכנית' של שתי התנועות עלולה להינזק מאוד אם הן תהיינה באמת חלק מן הממסד הדתי בישראל.