מדוע בכל זאת אני חולק על דעתו של עמיתי המלומד, הדוקטור לפילוסופיה

מי שקראה את הפוסט שלי מאתמול, עשויה לחשוב שאני סבור שהמצב הנוכחי,הסטטוס קוו, הוא חלק מן היקום הטוב ביותר שאלוהים יכול היה ליצור (לייבניץ).

נראה כי מי שאכן סבור כך הוא השר יובל שטייניץ שהתייחס היום (ראשון) באולפן ynet להסלמה הביטחונית וטען כי "אנחנו לא נמצא פתרון לעזה, גם עוד 30 שנה נצטרך להמשיך להתמודד עם הטרור משם. אין בדברים האלה זבנג וגמרנו. יש ניהול נכון של תקיפות עם שיקול דעת". לדבריו, "אם יהיה צורך, נילחם גם ביום הזיכרון וביום העצמאות".

יש לי רושם שהבעייה בניתוח של שטייניץ, ושל כל הממשלה הנוכחית היא ההערכה שהמצב הוא אכן יציב. לעניות דעתי כמי שסופר טילים שנוחתים בבאר שבע (ובמקומות אחרים בארץ). המצב הוא לא יציב. הסטטוס קוו הוא לא טוב, ואני חושש שהוא יילך וייעשה יותר ויותר קשה.

היום התחיל חודש הרמדאן (טוב, אתמול בלילה). אני חושב שחלק מן הפתרון שעשוי להביא למצב טוב יותר עבור כולנו, הוא לברך את כל חברינו המוסלמים: "רמדאן כרים ומוברכ".

ומייד בהתקדש חג עיד אל פטר, טוב יעשה ראש ממשלתנו אם יזמין את אבו מאזן לקפה וחמגשיות בלשכתו. מה אכפת לו? זה יותר זול מטיל אחד של כיפת ברזל (ונראה לי שלא יהיה קשה למצוא מי שיממן...)

ולכולכם: כל עאם ואנתו באלף ח'יר