לפני כתריסר שנים ישבתי בקורס 'היסטוריוגרפיה של הספרות העברית' של פרופסור יגאל שוורץ. אני זוכר את הקורס מאוד לטובה, כי הוא נתן תמונה רחבה וברורה של התפתחות הספרות הישראלית מקום המדינה ועד לשנת 2000 בערך.
יש שני משפטים שנחקקו בזכרוני במהלך הקורס:
- ניתן לקרוא את הספרות הישראלית כספר גדול אחד.
- שנת 1986 וסביבותיה היא 'שנת פלאים' בתולדות הספרות הישראלית, והיא ניכרת בין השאר בזכות ה'גל השמן'.
הפרק פותח בתיאור המונח שנת מהפך בספרות, וטוען כי השנה 1986 התאפיינה בנפח גדול של פעילות ספרותית ובתשומת לב ציבורית רבה לספרות, וכן בכמה דורות ספרותיים שפעלו בו-זמנית באותה השנה. בהמשך הפרק משרטט שוורץ מספר 'מפות' שבעזרתן ניתן להבין את התופעה של הפריחה הספרותית הגדולה בשנה זו ובסביבותיה.
את שנת 1977 מכנה שוורץ שנת 'טרום המהפך', ובה הוא מזהה מגמה של כתיבת 'ספרי אשכבה', בפרט על ידי שני הסופרים המובילים את הספרות הישראלית עמוס עוז וא.ב. יהושע, ואף בצורה אחרת על ידי אהרון אפלפלד. וכך אנחנו מגיעים לשנת 1986 ולרומן 'קופסה שחורה' של עמוס עוז, לרומן מולכו (1987) של א.ב. יהושע, ולרומן 'בעת ובעונה אחת' (1985) של אהרון אפלפלד.
ואז הוא מוסיף ואומר:
"בשנת המהפך הספרותית 1986, בשנים 1988-1986, הופיעה קבוצת ספרים, שיש להם כמה מאפיינים משותפים ברורים, ההופכים אותם לקבוצה ספרותית נבדלת. כוונתי לקבוצת הספרים הבאה: התגנבות יחידים של יהושע קנז, 1986; שורשי אוויר של רות אלמוג, 1987; כולל הכל של אברהם הפנר, 1987; עת הזמיר של חיים באר, 1987; מלאכים באים של יצחק בן-נר 1987 ורומן רוסי של מאיר שלו, 1988."
ספרים אלה מתאפיינים לדעת שוורץ בהיותם כתובים על ידי 'האחים הצעירים' של הספרות הישראלית באותה העת, בהיותם בעלי רוחב יריעה ספרותי, בהיותם בעלי נפח משמעותי מבחינת מספר העמודים, הן ביחס לספרים של עוז, יהושע ואפלפלד, והן ביחס לספרים אחרים של אותם סופרים בשנים אחרות. לגבי שניים מהרומנים הללו: 'התגנבות יחידים' ו'עת הזמיר', מתייחס גם שוורץ לנושא הרומן העוסק בראייה פנורמית של יחידות לא לוחמות בצהל.
זה מפתיע עד כמה 'קום קרא' נכנס לתוך התבניות הללו.
שמעון אדף לא נחשב לאחד הקולות המובילים בספרות הישראלית, עד כדי כך שהוא אפילו לא נזכר בערך הויקיפדיה בעברית על ספרות ישראלית. עם זאת 'קום קרא' הוא ללא ספק רומן מונומנטלי שנכתב בשנת 2017, וקשה לחשוב על רומנים משפיעים שנכתבו על ידי סופרים ישראלים דווקא בשנה זאת. נראה כי מעבר לרומן 'קום קרא' עסקה הספרות הישראלית באותה שנה בעיקר בתרגומים.
'קום קרא' הוא ללא ספק רומן רחב יריעה, הן מבחינת אורך תקופת הזמן בה הוא עוסק - משנות השמונים של המאה העשרים ועד שנת 2024, הן מבחינת המרחב הספקולטיבי בו הוא עוסק ומספר ה'צללים' של העיר שדרות המופיעים בו, והן מבחינת מספר הדמויות המופיעות בו.
מכל הבחינות הללו הוא יוצא דופן בכתיבה של שמעון אדף לכל הפחות עד כה.
מבחינת היותו 'ספר שמן', 'קום קרא' הוא ללא ספק הספר העבה ביותר של אדף (608 עמודים). כך למשל, בספר הביכורים שלו 'המונולוג של איקרוס' (1997) יש 78 עמודים, ובספרו האחרון עד כה 'אהבתי לאהוב' (2019) יש 272 עמודים.
ובאשר לצבא, אדף בדרך כלל מנסה מאוד להתחמק מפוליטיקה אקטואלית, אבל כאן הוא מתאר פעילות צבאית בטחונית הן בעבר של שנות ה-90 של המאה ה-20, הן ספציפית במערכה של צוק איתן וההשלכות הנובעות ממנה, והן בעתיד של שנת 2024.
בניגוד לקנז, שהמספר בן דמותו הוא יליד פתח תקווה. החווה טירונות עם 'קיבוץ גלויות' שמביך ומאתגר אותו, כאשר ברור שהמספר של קנז הוא מן 'הצד הקולט' את קיבוץ הגלויות אל תוך מרחב חדש כלל ישראלי, המספר בן דמותו של אדף חווה בעיקר מפגש עם אנשים בני העדה המרוקאית, כמו המספר עצמו, אבל גם בני העדה הרוסית. תחושת הזרות הייחודית של המספר מתבלטת כנגד רקע זה ביתר שאת, שכן ניכר שהוא פשוט 'לא מבין את כללי המשחק' הצבאי, כללים שהם מובנים ונהירים לכל שאר המשתתפים ב'מחזה הצבאי' הזה, לא משנה מאיזו עדה. התחושה שעוברת באפיזודות הצבאיות - שהמפקדים של המספר מנסים ללכת לקראתו בשל היותו בן 'העדה הנכונה' - רק מעצימה את תחושת הזרות וחוסר השייכות שלו.
רבים מספרי ה'גל השמן', ובפרט 'התגנבות יחידים' ו'עת הזמיר', זכו להכרה ספרותית נרחבת זמן קצר מאוד לאחר שיצאו לאור. לצערי הרב זה כלל לא המקרה ביחס ל'קום קרא', שעד היום לא קיבל את ההתייחסות הראויה לו. ובכלל, נראה כי השנים האחרונות אינן 'שנות פלאות' עבור הספרות הישראלית. נראה כי הספרות הישראלית כולה צעדה כמה צעדים אחורה ופינתה את קדמת הבמה לאפיקים תרבותיים אחרים.
וכך ניצב לו הרומן 'קום קרא' כעץ אקליפטוס בודד בנוף של הספרות הישראלית העכשווית. כקריאה יוצאת דופן, שאנסה לפרט ולבאר בפוסטים הבאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה