יום שישי, 30 באפריל 2021

מאימתי קורין: ארבעה שנכנסו לפרדס



אזהרת ספוילר: בפוסט זה אדון בפרטי עלילה שונים מן הרומן 'קום קרא'
בפוסט הקודם בסדרה זו טענתי כי הציטוט המובא במסכת שבת דף ל' עמוד ב' ביחס לספר קהלת מבטא את 'הדרך המוצהרת' שבה חז"ל התמודדו עם קהלת. וכי דרך זאת פחות או יותר 'מטאטאת מתחת לשטיח' את כל הקשיים של קהלת.
הפעם ברצוני להביא את האגדה המפורסמת לא פחות על הארבעה שנכנסו לפרדס (הפעם אביא אותה רק מן התלמוד הבבלי, אבל בפוסטים הבאים אתייחס גם למקבילות הקיימות בתלמוד הירושלמי ובתוספתא), ואנסה להסביר (במשך כמה פוסטים) כיצד אגדה זו מבטאת התייחסות עמוקה יותר לקשיים שמעורר ספר קהלת:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא.
אמר להם רבי עקיבא: 'כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו "מים מים" משום שנאמר (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'
בן עזאי הציץ ומת. עליו הכתוב אומר (תהלים קטז, טו): 'יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו'.
בן זומא הציץ ונפגע. ועליו הכתוב אומר (משלי כה, טז): 'דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו' .
אחר קיצץ בנטיעות.
רבי עקיבא יצא בשלום.
חגיגה יד ע"ב

אגדה תלמודית זו מופיעה בפרק השני של מסכת חגיגה. שמו של הפרק הזה הוא 'אין דורשין', והוא מתחיל במשנה הבאה:

אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשניים,
ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.
כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם:
מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור,
וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם.

המשנה מפרטת הגבלות על לימוד התורה. ישנם חלקים מסוימים של התורה המיועדים אך ורק ליחידי סגולה, ועל כן אסור ללמוד אותם כאשר מספר התלמידים גדול מדי. מתוך הנושאים ה'סודיים' הללו מעשה מרכבה הוא הנושא הסודי ביותר ואותו יש ללמוד לבד, ולהבין לבד, מתוך הדעה של התלמיד עצמו.
הפרשנות המקובלת של הכניסה לפרדס היא הלימוד של מעשה המרכבה, פרשנות זו נראית סבירה משתי סיבות: בתוך התלמוד עצמו קודמות לאגדה על הכניסה לפרדס כמה אגדות על תלמידים (מזמן קדום לדור של הנכנסים לפרדס), שדרשו במעשה מרכבה והדבר עורר שמחה גדולה והתרחשויות קוסמיות יוצאות דופן. הסיבה השנייה היא שאנחנו רואים שכל אחד מן הנכנסים לפרדס נכנס לבד לפרדס, ואף מושפע מן הפרדס בצורה שונה. בפוסטים הבאים אתעכב על כל אחד מן החכמים הנכנסים לפרדס בנפרד, ואולם כאן ברצוני להתעכב על דבריו של רבי עקיבא המהווים מעין הדרכה לנכנסים לפרדס: 'אם תגיעו אל מקום של אבני שיש טהור, אל תגידו "מים מים"'.
רבי עקיבא מצדיק את ההדרכה שלו בפסוק מסוים מתוך ספר תהילים, ובתוך כך מבהיר לנו כי פסוקים מספר תהילים יכולים לשמש גם בהקשר מאוד מסוים וספציפי: הכניסה לתוך הפרדס.
מתוך הסיפור כולו, ניתן להבין במשתמע גם משהו מהיחס של חז"ל לספר קהלת: קל מאוד לטעות בדברים מסוימים, ניתן לחשוב שאבני שיש טהור הן בעצם מים, אבל טעות כזאת היא מסוכנת מאוד בפרדס, ואכן התוצאות של הכניסה לפרדס הן טרגיות מלבד במקרה של רבי עקיבא עצמו!
כלומר, לסיכום ביניים, הפרדס מסמל את המימד המיסטי של לימוד התורה, מימד הטומן בחובו סכנות רבות. בהמשך נראה כיצד הסכנות הללו מתקשרות להבנה נכונה (לדעת חז"ל כמובן), או הבנה שגויה של ספר קהלת.
ובינתיים לרומן 'קום קרא'. המילה פרדס מופיעה ברומן פעמיים, וכאן ארצה להתייחס אל הפעם הראשונה. כדי להבין את הקשר של האזכור, יש צורך לפרט את כל רצף התמונות שמוביל אליו: בעמ' 176, נחום מקבל שיחת טלפון מתרז, דודה של אהוד, שבה היא מבשרת לו שאהוד נפצע מתאונה. נחום חושב לעצמו שטחנות הצדק טוחנות לאט, הרהור מתמיה, שקשור לזרם עומק חשוב ברומן, ונעסוק בו בהמשך הסדרה. מאידך הוא מבקש מעמירם, המפקד שלו בצבא, לצאת לבקר את אהוד. עמירם אומר שהוא ישקול את הבקשה, לא משיב לנחום, ונעלם.
נחום מוצא אותו בנשקייה בסיטואציה אינטימית עם הנשקית, ואחרי דין ודברים מסויים עמרם נותן לנחום לצאת לבקר את אהוד.
השיחה עם אהוד היא טעונה למדי, ובמסגרתה אהוד מבקש מנחום לכתוב לו שיר על הגבס. נחום כותב את השיר: "החלמה מהירה, כהות בהירה." גם בשיר הזה נדון בפוסט מאוחר יותר. בהמשך השיחה אהוד מציע לנחום ללמוד סיעוד, ואז הוא יוצר מן החדר על פי בקשתה של תרז.
תרז מתלוננת באוזני נחום על כך שאהוד הוא מניאק, כמו ההורים שלו. היא מתלוננת על עצמה שלמרות שיש לה קריירה היא עזבה הכל ובאה לטפל באהוד בגלל ערכי המשפחה. ולבסוף מכנה את אהוד 'עריץ מושתן'. ואז נותנת לנחום עצות לגבי לימודים אקדמיים.
ואז מופיע המשפט (עמ' 182): 'סקרתי שוב את החצר. עשיתי לי גנות ופרדסים חשבתי משום מה.'
הביטוי 'עשיתי לי גנות ופרדסים' מופיע בקהלת פרק ב'. בפרק מתאר קהלת את כל תפארת המקדש והעיר שבנה בעבר, ואז מסיים שכל זה הבל ורעות רוח.
לדעתי זהו ציטוט מופלא של אדף! מצד אחד המילה פרדס משמשת בספרות התלמודית לתאר עולם של חוויה מיסטית מסוכנת, ומאידך אותה מילה משמשת בקהלת לתאר יופי חיצוני מזויף שנועד אך ורק לעשיית רושם. בתוך ההקשר של הרומן הציטוט הזה מראה לנו שוב את עולם הרוח של נחום פרקש, עולם שאינו מצליח להגיע לידי מימוש פיזי כלשהו, לעומת עולם החומר של אהוד ותרז, שמקנה להם הצלחה חומרית אבל גם כוח פוליטי בעולם המעשה.
מתוך הניגוד הזה קל להבין את הלך הרוח הפסימי של נחום פרקש!
בארבעת הפוסטים הבאים ארצה להתייחס לדמותשל שמעון בן זומא ולדמות של אלישע בן אבויה. יש כמובן הרבה מה לומר גם על רבי עקיבא ועל שמעון בן עזאי, אך לצערי הפעם היריעה קצרה מדי לכך.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

חידת אבן השתייה - איך הכל התחיל?

    אני זוכר שהייתי במילואים. זו הייתה תחילת 2002. אילן רמון המריא לחלל ואז התרסק. ההתרסקות הייתה כמה דקות אחרי ההבדלה. הייתי אז מדריך בנוער...