אוי, נפגעתי !! אני חש בכאב עז בחזה ובכתפי השמאלית. אני ממשיך ללכת מספר צעדים, מאבד את שווי המשקל ונופל פרקדן על הקרקע. קשה לי לנשום. זעה קרה עוטפת את כל גופי. אני צועק וזועק. מה קורה ,לעזאזל !? אני שומע ברקע את ההפגזות וחיילים רצים לכל עבר ומחפשים מחסה. לשונות האש המתמרות ממספר כלי רכב פגועים מתמזגים עם צבע שקיעת השמש ומשווים לסביבה מראה סוריאליסטי. אני שומע צעדים. אני מזהה את הרופא ואת והחובש. הרופא ניגש אלי בחיוך מאולץ. אני מתקשה להחזיר לו את החיוך. הם ממששים אותי, בוחנים אותי בדאגה, מחליפים ביניהם כמה מילים. אני לא מצליח להבין אותם. הם ממשיכים הלאה. אני מנסה להרים את ידי אליהם אבל, למרות המאמץ הרב, אני לא מצליח.
עכשיו אני כבר לא מרגיש שום כאב. מחשבות מתרוצצות במוחי .
היא צריכה ללדת עוד מספר שבועות.
היא הייתה דווקא בסדר איתי. אני הוא זה שקלקל את היחסים בינינו. הייתי צריך לוותר. היא כל הזמן תמכה בי וניסתה לעזור לי. סה"כ היא ביקשה ממני יחס, הבנה, חיבוק. אהבתי אותה אבל לא הפגנתי את זה כלפיה. המפגשים בערב עם החברים העסיקו אותי יותר מידי. אלוהים, אני כל כך רוצה לראות אותה!
איזה שקט מסביב , איזו שלווה.
אני רואה את אֶחַי , אחיותיי , הרבה מכרים ועוד אנשים שאיני מצליח לזהות. הנה המורה לתנ"ך מכיתה י' המחייך אלי למרות שמיררתי את חייו. הנה הקופאית השמנה מהסופרמרקט שתמיד כעסה כאשר נתתי לה שטר במקום מעות קטנות. מעניין, היא מעבירה אותי בלי לשלם הפעם. עומד לידה אותו איש שלא הסכמתי להשאיל לו את המטרייה בגשם השוטף והצטערתי על כך לאחר מכן. יושב רחוק יותר הקונה האומלל שהתעקשתי איתו על כל פרט בחוזה ללא שום וויתורים... וללא שום צורך.
אני מספר לכולם איך נפגעתי. אף אחד לא מקשיב, לא מגיב. אחי הגדול קם והולך בלי לומר אף מילה. אנשים נוספים קמים והולכים. מוזר,אך לא מפתיע.
אני רגוע מאוד.
אני רואה שוב את שניהם ניגשים אלי . לא , זה לא החובש ולא הרופא. מי אלה? אני לא ראיתי אותם אף פעם. דמויות אחרות ,שונות,מוזרות, אבל נעימות . הן מתקרבות אלי ובעדינות רבה הן מושכות אותי אליהן החוצה. לאן? לא חשוב. בחפץ לב ובקלות רבה אני מתלווה אליהן ...
יתגדל ויתקדש שמה רבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה