ואף על פי כן - פרס ספיר

לכל מי שלא מכיר את תקציר העניינים עד כה:
כמו בכל שנה גם השנה עלו חמישה ספרים לגמר של פרס ספיר. כל אחד מהספרים היה אמור לקבל עשרים וחמישה אלף שקלים.
הספר "אחוזת דג'אני" מאת אלון חילו, ספר המספר על האחוזה של משפחת דג'אני שהשתרעה על פני רוב מרכז תל-אביב המודרנית, זכה בפרס, והיה אמור לקבל מאה וחמישים אלף שקלים.
נטען כנגד יוסי שריד, יו"ר וועדת הפרס, כי הוא הוציא את ספרו באותה הוצאה כמו אלון חילו, וכי עורכת הספר היא אשתו של בנו. כן נטען כי הספר של רונית מטלון, שאף הוא עלה לגמר, הוקדש לפרופ' אריאל הירשפלד, אחד מחברי וועדת הפרס, שהודיע על כך למפעל הפיס שעורך את התחרות.
בעקבות הטענות הללו החליט מפעל הפיס למשוך את הפרס מן הזוכים.
כל העולים לגמר ביקשו לא להגיש את ספריהם שוב לתחרות המחודשת, וכן עוד סופרים.
ומה אני אומר על כל זה?
כתב אתמול יפה פרופ' נסים קלדרון גם כי ספרות היא עניין של טעם אישי, וגם כי הוא לא מטיל ספק באותנטיות של הבחירה של וועדת השופטים. אני מסכים, אבל גם חושב שהבחירה הייתה לא טובה.
לעניות דעתי הספר הטוב ביותר השנה היה: "פנים צרובי חמה" של שמעון אדף, שכעת הודיע כי גם הוא לא יגיש את ספרו. "אשה בורחת מבשורה" היה גם הוא ספר שזכה לשבחים רבים של הביקורת, ולהצלחה מסחרית ניכרת, ולא רק בישראל.
למען האמת, כל הזכיות האחרונות בפרס ספיר היו לא לטעמי.
אז מה הבעייה?
אני חושב שהבעייה היא בסכומי הפרסים. אין כל הצדקה לתת פרס גדול פי שש לסופר אחד על פני סופרים אחרים, כאשר הבחירה כנראה הייתה משתנה גם אם היו חלים רק שינויים קלים בהרכב הוועדה.
בדומה לאוסקר שהחליט להעלות עשרה סרטים לגמר מן השנה הבאה, למה לא להעלות עשרה ספרים לגמר של פרס ספיר, ולתת לכל אחד מהם עשרים וחמישה אלף שקלים, ולמה לא לתת לזוכה רק פסלון?

נ.ב.
פרופ' רבקה כרמי ענתה למכתבי, מסיבות טכניות אני לא מפרסם את תשובתה השבוע, אלא בשבוע הבא...