יום שישי, 9 ביולי 2010

פעם לא הייתי חלק שני: מילואים בבקעה

מה שיוצא מכל מה שכתבתי בשבוע שעבר הוא שבעצם,במהלך כל שירותי הסדיר בצה"ל, לא הייתי אפילו פעם אחת מש"ק מודיעין, שזה המקצוע הצבאי שלי.
נותרה לי אם כן רק תקווה עמומה, לממש את עצמי כמש"ק מודיעין במילואים.
האמת היא שבמשך כמה שנים עשיתי מילואים בבקעה, כמעט תמיד באוגוסט.
זה היה לא רע כל-כך. היה לנו מזגן בחדר, היה לנו מזגן במבצעים, שזה איפה שהייתי והכל היה טוב.
אבל אז, הנשים גרמו לי להיות מובטל.
אומרים שבכל המאה העשרים הנשים קיבלו עבודות (כפקידות ומזכירות), והגברים איבדו עבודות (כסבלים ומלגזנים). אותו דבר קרה לי.
הסמבציות הסדירות החליפו אותי.
פעם אחת הייתי טבח. האוכל דווקא היה ממש בסדר, אבל לא היה מספיק בשר בשבת, והאש של הגז כבתה, ואחינו חובשי הכיפה לא הסכימו שנדליק את האש של החמין מחדש.
אז לא היה מה לאכול. המג"ד התעצבן, ואמר שהאוכל גובל בתקלה מבצעית.
אחרי זה גם לא הייתי יותר טבח.

יום שלישי, 29 ביוני 2010

צה"ל ואני - חלק ראשון: פעם לא הייתי

אז ככה.
נגמר הסיפור המאוד ארוך שלי עם המכינה התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, היברו יוניון קולג' וכו'.
אבל ההרגל הזה של כתיבת סיפורים בהמשכים, הוא... איך לאמר... קצת ממכר!
אז הפעם קבלו את הסיפור של אורי מאיר ושירותו הצבאי, מעשה לא ייאמן בשלושה חלקים, היום החלק הראשון, פעם לא הייתי.
טוב, פעם כן הייית חבר גרעין נח"ל, יכולתי ללכת לעתודה, אבל בחרתי במקום זה לבנות קיבוצים ולחרוש את השדות. יותר נכון, בחרתי לחרוט את בשורת החינוך הנאור על ליבותיהם של ילדי ישראל הרכים.
זה די נחמד אם אתה בוחר לעשות כן בזמן שירותך בנח"ל, כי אז, פתאום, סתם ככה באמצע השרות הצבאי, אתה יוצא לשנה על אזרחי, הדרכה בתנועת הנוער. במקרה שלנו לתנועת הנוער קראו נוע"ם - נוער מסורתי, אבל על כך אולי בפעם אחרת.
בכל אופן, באותם ימים שבהם בנח"ל היו בעיקר גרעינים התישבותיים, היה נהוג שלפני שחייל יוצא לשנת ההדרכה בתנועה, הוא חייב מקצוע צבאי.
כך יצאתי מן ההיאחזות לקורס מש"קי מודיעין אי-שם בבסיס סודי במרכז הארץ.
הקורס היה מאוד מעניין. השנה הייתה 1990, החודש היה חודש מאי, וכל אחד מאיתנו היה צריך לבחור נושא לסקירה מודיעינית.
אני בחרתי את עירק. אמרתי שאחרי מלחמת אירן עירק הצבא העירקי הוא מאוד גדול, ולא עסוק.
אז הסתיים הקורס (באורח מפתיע יצאתי חניך למופת), ואני נשאלתי על-ידי קצין כח האדם של הנח"ל מה ברצוני לעשות אחרי הקורס. עניתי שאני רוצה לחזור להיאחזות עד החל"ת (ההדרכה בתנועה).
כך לא הייתי מש"ק מודיעין בפועל פעם ראשונה.
יצאתי לחל"ת באוגוסט 1990, בדיוק ביום שבו עירק פלשה לכוויית., הייתי בטוח שיקראו לי מייד בתור מש"ק מודיעין, ולא ייתנו לי לצאת לחל"ת (הרי התראתי על הסכנה עוד בקורס!). אבל יצאתי לחל"ת. במהלכו ניסיתי לשכנע, בלא הצלחה, את תושבי אשקלון ללכת עם ערכות הגנה, וכך לא הייתי מש"ק מודיעין פעם שנייה.
בשבוע הבא, איך המשכתי לא להיות מש"ק מודיעין...

יום שלישי, 22 ביוני 2010

גם נגמר וגם הסוף

אז אמנם לא תבעתי אותם, אבל הרבה זמן חשבתי על זה. ובאותו הזמן היו לי התכתבויות עם רשויות הקולג' והתנועה ליהדות מתקדמת השונות.
עיקר מה ששאלתי היה מה הסיבה שבגללה הורחקתי מן ההיברו יוניון קולג'.
אף אחד לא ענה לי על השאלה.
ליתר דיוק, נאמר לי שאני הסכמתי להליך לא פורמלי, אבל אני יכול בכל עת לחזור להליך הפורמלי, אמרתי שאני רוצה, ואמרו לי שאעמוד בפני וועדת משמעת של הקולג'. עד כמה שזה יישמע מוזר, דווקא הייתי מעוניין בכך, כי חשבתי שסוף-סוף נדבר על הדברים בצורה גלויה ולא ברמזים והשתמעויות.
אז אמרתי להם שאני מעוניין בכך.
בערך שנה לא שמעתי מהם כלום, חוץ מזה שכמובן עוד מעט, עוד מעט.
לפני שנה בערך התחלף הדיקן. פניתי אל הדיקן החדש והיא ענתה שהם בודקים.
אחרי חודש היא חזרה אלי בדואר אלקטרוני: "אנו ממליצים לך לראות את הפרק של לימודי הרבנות שלך כאילו הוא הסתיים".
ניסיתי לשאול למה, ומה עם הוועדה החוזרת שהובטחה. עד כה לא קיבלתי תשובה.
ובנימה אחרת, לפני כשבועיים החלטתי ללכת לבקר בבנין המכינה. קראתי את השלטים, כשמישהי שאלה אותי מה אני עושה שם. אמרתי שאני קורא את השלטים, משהו על מחשבים ניידים. לא מאוד מעניין, אבל נותן איזו נקודת תצפית...
היא נכנסה לדירה שעל דלתה היו השלטים הנ"ל, ואמרה בקול מצווח מפחד לחבריה: "אוי, האיש המוזר הזה עוד פה!".
סיימתי לקרוא את השלטים והלכתי.
אני חושב לאמץ את העצה של דיקן הקולג' ולראות את הפרק הזה בחיי כגמור.

יום שישי, 18 ביוני 2010

סקס והתנועה הרפורמית

ובכן, לכל אלה מכם שלא יכולים לעמוד במתח, יום ראשון היה גם ה31.12.2006. וחבר שלי יאיר בן-נעים, כנר דגול בפני עצמו בא לישון אצלי.
ערכנו קניות, והתכוננו למסיבת סוף שנה פרטית, שכללה בעיקר ספגטי בולונז ביתי, ודי הרבה וודקה.
ואז, בשעה חמש אחרי הצהריים, טלפון ממספר לא מוכר.
אני עונה, ומישהו אומר בקול מאוד מהיר: "שלום, כאן FGFG מעיתון ידיעות אחרונות, אז מה אתה אומר?"
עניתי: "מה אני אומר על מה?"
והוא עונה: "אומרים לי פה שניהלת רומן עם X"
וכו'. לא אלאה אתכם, רק שאיימתי עליו שאתבע אותו על הוצאת לשון הרע אם יפרסם עלי כתבה.
גם מהתנועה ליהדות מתקדמת התקשרו אלי, ואמרתי להם שאתבע גם אותם.
עדכנתי את העורך-דין שלי.
והמשכנו את חגיגת סוף השנה כרגיל.
ביום שני בבוקר גיליתי שאכן התפרסמה כתבה. הכותרת הייתה "סקס והתנועה הרפורמית".
אגב, גם ביום שני בבוקר, קיבלתי במייל בלא כל הסבר נוסף את תקנון הלימודים של ההיברו יוניון קולג'. יפה מצדם לגלות סימפטיה כה רבה.
היו לי כמה שיחות עם חבריי לשעבר הרפורמים.
הם טענו שעדיף לי לשכוח מכל העניין, כי למה לעשות יותר מדי רעש, וזה עלול לפגוע ב-X ,אני טענתי שעדיף לי לתבוע את ידיעות.
בסוף, אחרי שנה ומשהו של דיונים עם ידיעות, הם נתנו לי 15,000 ש"ח פיצויים, וכתבה על פי בקשתי.
עד היום אני לא יכול להשתחרר מן המחשבה שיש קשר בין הכתבה לבין אירועי השבוע שקדם לה ביני לבין ההיברו יוניון קולג', אבל לצערי אני לא יכול להוכיח שום דבר, אז בסוף לא תבעתי אותם.
יצאתי פארש.

יום ראשון, 6 ביוני 2010

על שבוע אחד בדצמבר 2005

וכך עזבתי את הקולג'.
קיוויתי שכשאגיע בנובמבר 2005 לטקס ההסמכה יתייחסו אלי בצורה אנושית, אבל זה לא היה בדיוק כך. די זלזלו בי, די הסתכלו עלי בעיין עקומה.
ואז התחלתי לחשוב שאולי נעשה לי עוול.
הלכתי לעורך דין דב גופר - עורך דין מצוין - והוא אמר לי, יכול להיות שיש לך קייס, אבל אני לא מתחיל לטפל בשום דבר לפני שאתה נותן לי תקנון לימודים. אמרתי לו, אבל אם אבקש תקנון לימודים, הם יידעו שאני רוצה לתבוע אותם.
והוא אמר לי: "אנחנו לא עושים כאן פעולת קומנדו. צריך תקנון לימודים".
אז החלטתי לבקש מחברי לספסל הלימודים תקנון.
הוא אמר לי שאזכיר לו ביום ראשון.
חוץ מזה לפני השבוע האמור השגתי עבודה בעמותת יהלום לחינוך יהודי.
וכך מתחיל אותו שבוע

יום ראשון
המנהל שלי מעמותת יהלום מתקשר אליי ומספר לי ששאלו אותו עלי. אני מסביר לו את האירועים עם X וכו', והוא שואל מי יכול להעיד שמה שאמרתי נכון. אני אומר לו שהאחראי על התוכנית הישראלית ללימודי רבנות.
אחרי כמה דקות הוא חוזר אלי ואומר לי ששוחח אתו, והוא אמר שעל מנת לשמור על כבודי, הוא יאמר מה שהוא יודע רק אם אאשר לו. השעה הייתה חמש אחרי הצהריים. הלכתי לאימון טניס עם הסלולרי. בתשע בערב, אחרי שלא התקשר, התקשרתי למנהל יהלום ושאלתי אותו אם אני עדיין עובד שם. הוא אמר שבינתיים כן.

יום שני
בערב מתקשר אלי חברי לשעבר לספסל הלימודים, אומר שהוא דיבר עם האחראי ללימודי רבנות, שאמר לו שהוא ישוחח אתי ממילא על עניין אחר ואז ישאל אותי איזה תקנון בדיוק אני צריך...

יום שלישי:
בשבע בערב אני רואה שהייתה לי הודעה בטלפון מהאחראי על התוכנית הישראלית ללימודי רבנות בהיברו יוניון קולג'. הוא שאל אותי מה שלומי, ואיזה סוג תקנון אני רוצה, ואם יש לו אישור להציג את פרטי המקרה שלי למנהל יהלום.
השארתי לו הודעה בתגובה ששלומי טוב, ואני מעוניין בתקנון לימודים כמו שיש לכל מוסד אקדמי ומקבלים בתחילת השנה, ושהוא יכול לשוחח עם מנכ"ל יהלום.

יום רביעי
שוחחתי עם מנכ"ל היהלום. האחראי על לימודי הרבנות בתוכנית הישראלית של ההיברו יוניון קולג' עוד לא התקשר...

יום חמישי
עדיין לא

יום ששי
אמרתי למנהל יהלום שאני מיואש. הוא התקשר אל ראש התוכנית הישראלית לרבנות בהיברו יוניון קולג', וחזר אלי, ואמר לי שאני ממשיך לעבוד אצלו. הוא נראה לי מעט מעוצבן מהיחס שלהם. אני הייתי מאוד מעוצבן. ועדיין לא קיבלתי תקנון.

יום שבת
אני יוצא לטיול תמים בסטף, ולפתע רואה את X ואמה. לא שוחחנו, כל העניין לקח אולי עשר שניות

יום א'
בשבוע הבא. אבל אני מבטיח שיהיה מפתיע. הקורא מוזמן לנחש מה קרה ביום א'.

יום רביעי, 26 במאי 2010

אולי היה שם עיתונאי

ראשית אני מצטער על כך שלא כתבתי לפני ערב שבועות, אבל אחרי שבועיים זה יותר טוב מאחרי חודש, לא?
ובכלל, עוד מעט נגמרת שנת הלימודים המאוד עמוסה שהייתה לי, ועוד מעט נגמר גם הסיפור הזה שאני מספר מתחילת החורף כמדומני.
כך שהקיץ עתיד להביא עמו הפתעות ושינויים מרעננים בבלוג. צפו להתפתחויות.
אבל היינו בכך שעזבתי את וועידת התנועה עצוב. עצוב אבל לא חשבתי שכל העניין יתפוצץ לי בפרצוף מהר כמו שאכן היה.
כי יום אחרי וועידת התנועה התקשר אלי מליפי בהנהלת המכינה ושאל אותי אם יצאתי מדעתי סופית.
אמרתי לו שלא, והוא אמר שY סיפרה לXו X סיפרה לאמא שלה, ומשם העניין התגלגל וכולם בפניקה.
ממה היו בפניקה, אני באמת לא יודע, אבל האמת היא שגם אני נלחצתי, וגם הייתי מאוד עצוב. אחרי הכל לא רציתי לגרום לX צער או מתח.
אז דבר ראשון התקשרתי לאחראי על לימודי הרבנות בהיברו יוניון קולג'.
הוא דווקא נשמע מעודד, ואמר שלפני השיחה של אות היום לא נשמעתי לו כאילו אני מבין את חומרת מעשיי, ועכשיו יש לי סיכוי אמתי לחזרה בתשובה.
אחרי יומיים הוא הודיע לי שיהיה עלי לעזוב את לימודי בהיברו יוניון קולג'. לא שאלתי למה בדיוק, כי הרגשתי כל-כך נורא עם עצמי ובכלל, שרק רציתי כבר להתנתק מכל זה.
בכל מקרה באותה שיחה הוא גם אמר לי שמה שמדאיג אותו זה שאולי היה שם עיתונאי, והוא שמע וראה הכל.
עם מעט השפיות שעוד הייתה לי באותם ימים שאלתי אותו: "ראה ושמע מה? שדיברתי עם Y על X?" זה לא בדיוק פלילי!"
הוא אמר לי בתגובה : "תראה, אנחנו רפורמים מחפשים אותנו."
חודש ימים אחרי זה קיבלתי מכתב מהיברו יוניון קולג'. היה כתוב בו שלא אמשיך את לימודי הרבנות בשנה הבאה. לא הייתה כל סיבה לעניין.
עד היום אני לא בדיוק מבין את הסיבה.
כלומר אני מבין את חוסר הנעימות של הקולג', אבל לא את המדיניות שלו.
עוד על כך בשבוע הבא.

יום שני, 10 במאי 2010

וועידת התנועה

ראשית סליחה על כך שזמן רב לא כתבתי כאן. מחד גיסא זה משקף את מצב המתח הנפשי שהייתי שרוי בו כמעט בדיוק לפני ארבע שנים, מאידך גיסא זה לא יפה לא לכתוב בבלוג זמן רב כל-כך ולהשאיר אתכם, קוראי היקרים, במתח. ומצד שלישי הייתי מאוד עסוק בעניינים לימודיים וכולי תקווה שתוך מספר שנים יתבהר שחשיבותם הייתה גבוהה.
אני מקווה שתסלחו לי.
ובכן בוועידת התנועה לפני ארבע שנים הייתי אמור להעביר שיעור על השיר "אסדר לסעודתא", כדרך לדון על שבת ומשפחה.
ידעתי שגם X תהיה בוועידת התנועה, כי שנתיים לפני כן אני הוא זה שהחליט שחברי המכינה עוזרים בוועידת התנועה (למיטב ידיעתי כך יהיה גם השנה)
התרגשתי מאוד, כי בעצם לא דיברתי אתה כמעט חודשיים. הייתי מאוד מאוהב בה, ועשיתי את כל שיכולתי לע מנת להיראות טוב. רצתי, רזיתי, קניתי בגדים חגיגיים וכו'.
בשבת בבוקר 20 במאי 2006 דרכתי בכניסה לחדר האוכל של שפיים, וX במלוא הדרה הופיעה מולי. שאלתי אותה אם אני יכול לדבר אתה והיא אמרה חכה לי, ונכנסה לשירותים. אחרי כן אמרה לי שלא תוכל לדבר אתי היום.
נתתי את ההרצאה, היה ממש בסדר, ואז התחלתי לדבר עם Y שגם היא הייתה במכינה. היא הציעה שאוכל עם כולם בחדר האוכל. וכך היה. X ישבה מולי והתנהגה בצורה מוזרה
בסוף הארוחה דיברתי עם Y, שהייתה חברה טובה של X, ואמרתי לה שאני אוהב את X. היא אמרה ש X לא מעוניינת בי, ואין לי מה לאמר לה את זה.
הייתי מאוד עצוב, והלכתי לדרכי.
בסוף השיחה אמרתי לY שכנראה לא אדבר עם X, והיא אמרה שאם אני לא אדבר אתה, גם היא לא תדבר אתה.
האם כך היה?
אני מקווה שאכתוב שוב בנושא לפני ערב שבועות.

יום רביעי, 14 באפריל 2010

הצעה שאי אפשר לסרב לה

אחרי הפגישה עם האחראי על לימודי הרבנות בהיברו יוניון קולג', חיכיתי די הרבה זמן עד שהוא אמר לי מה הוא חושב. ליתר דיוק חיכיתי כמעט חודשיים.
ואז, זומנתי למשרד של מנהל הקולג', ויחד עם היועצת, ועם האחראי על לימודי הרבנות הם הציעו לי את ההצעה הבאה: אתה תיקח שנה הפסקת לימודים, ואחרי זה תחזור ונראה מה יהיה.
אמרתי להם כך: "אני לא חושב שעשיתי שום דבר שמצדיק הפסקת לימודים, וחוץ מזה כרגע אני לא עובד, ואם לא אקבל גם מלגה מכם, לא תהיה לי כל דרך להתפרנס. ואז אהיה חייב להשתמש בכישוריי הדלים בתור מתכנת ואיש אבטחת איכות תוכנה, ולחפש לי עבודה בהיי טק. אם אמצא עבודה בהיי טק, סביר מאוד שלא אוכל לעבוד בה רק שנה. זה גם לא נראה לי הוגן לקחת עבודה ואז להתפטר אחרי שנה." (כשהסברתי את העניין הזה לאחראית על שנה א' בקולג', היא אמרה לי שהיא לא מבינה מה הבעייה שלי לשקר למקום העבודה שאולי אמצא).
הם אמרו שהם יחזרו אלי תוך שבוע.
אחרי שבוע הם חזרו אלי עם אותה הצעה, רק שבשנת הפסקת הלימודים אני אקבל חצי מלגה.
לפי שעה הסכמתי, זה היה אמצע מאי בערך, וחשבתי שעד לשנה הבאה (עד אוקטובר בכל מקרה הייתה לי מלגה) אני אחשוב מה לעשות.
בסוף הפגישה היועצת ביקשה מהדיקן של ההיברו יוניון קולג' להסביר למה בעצם אני יוצא להפסקת לימודים. הוא אמר: "אין מדובר פה בשאלה איפה שמת את היד או הרגל שלך. עצם העובדה שהתאהבת, ועצם העובדה שאתה מתגרש, הן סיבות מספיקות להפסקת לימודים."
עד היום שמעתי מאנשי הקולג' בכל הנוגע בענייני רק תשובות בנוסח זה, או בנוסח הדומה לזה.

יום רביעי, 31 במרץ 2010

מה קרה?

נכנסתי אל החדר של האחראי על התוכנית הישראלית ללימודי רבנות של ההיברו יוניון קולג'. השעה הייתה בערך שמונה וחצי בבוקר. הוא נראה מוכן לפגישה אתי.
הוא מייד אמר לי שבעצם הבוס שלי מן התנועה ליהדות מתקדמת עדכן את דיקן הקולג' על "כל העניין", ודיקן הקולג' עדכן אותו.
הוא מאוד שמח שבאתי לפגישה אתו, ומייד שאל אותי מה קרה.
אחרי כן כשניתחתי את הפגישה בינינו, חשבתי שבעצם הוא חשד בי שעשיתי הרבה יותר ממה שהודיתי בו לפניו. סיפרתי לו את כל מה שסיפרתי כאן, רק בקצת פחות פירוט, ועם קצת פחות אמון מצדו. הוא למשל לא האמין שחברי המכינה התלוננו על העובדה ששיתפתי אותם בפרטים מוגזמים מחיי הגירושין שלי, לדעתם.
בסוף השיחה הוא אמר שנראה שלא אורחק מן התוכנית הישראלית לרבנות, אבל גם לא ייתכן שלא תהיה תגובה כלשהי. הוא גם אמר שהמלגה, שביקשתי להגדיל עקב ענייני הגיקושין, לא תוגדל בינתיים.
מה יכולתי לעשות? שום דבר! חיכיתי בסבלנות כמה שבועות, כולל כל הפסח של אותה השנה.
לא הרגשתי כמו בן חורין.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה חשבתי שלא כל-כך כיף להיות תלמיד בתוכנית הישראלית לרבנות של ההיברו יוניון קולג'.

יום שני, 22 במרץ 2010

לפני ארבע שנים ויום

וכך התחלתי את העשרם ואחת במרץ שנת 2006. הייתה לי פגישה בשבע בבוקר עם מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת דאז. הפגישה נועדה על מנת להכריע מה יקרה אתי ועם המכינה. בכל מקרה היה ידוע שאם אמשיך לרכז את המכינה, זה יהיה רק עד הקייץ, כי אחרי כן לימודי הרבנות היו תובעים יותר מדי מזמני ומרצי.
המנכ"ל אמר לי שהיה במכינה שלשום, וכי ישנם אנשים במכינה שהודיעו שאם אני אמשיך לרכז את המכינה, הם לא ישתתפו בשיעורים שלי. חד וחלק אמרתי לו שאם כך אני לא מעוניין להמשיך לרכז את המכינה.
הוא שמח. נראה שהוקל לו. הוא הציע שאסיים את תפקידי בהקדם האפשרי (זה היה יום שלישי, וביום חמישי של אותו שבוע הודעתי למכינה שלא אמשיך לרכז אותה. המחליף שלי, שלימד במכינה באותה העת היה במקום. את תפקידי סיימתי במילים: ,אני החוליה החלשה. שלום.) אחרי שאמרתי לו שאין בעיה, הוא הודיע לי שבשל כך אמשיך לקבל משכורת עד סוף חודש מאי.
למען האמת, זה היה ממש אחלה, כי היה לי עכשיו הרבה זמן פנוי, ולא חשבתי שייתנו לי משכורת אחרי יוני, כך שקיבלתי שלושה חודשים של חופשה בתמורה לחודש אחד של משכורת. זו נראתה לי אז עסקה טובה, ובמיוחד כיוון שהייתי טרוד בענייני הגירושין, ולימודי הרבנות.
היו רק שני דברים שהיו צריכים להעיב על ההקלה שחשתי:
  1. בסיום הפגישה, אחרי שכבר הודעתי שאני מתפטר הוא אמר לי: "וחוץ מזה, שמת על X יד." לא ידעתי מה להגיד על זה, אז לא הגבתי.
  2. הוא אמר לי שהוא סיפר הכל, ושאלה טובה, שעד היום אני לא יודע מה התשובה עליה זה מה זה בכל?, בכל אופן, הוא אמר לי שהוא סיפר הכל לקולג', ושראש התוכנית הישראלית לרבנות (דאז) מחכה לי לפגישה. זה הפתיע אותי.
הלכתי מייד לפגישה. פרטים מתישהו בשבוע הבא.

יום שני, 15 במרץ 2010

בבת אחת הכל התחיל להסתבך

להתגרש זה לא דבר קל. כלומר גם אם יש הסכמה בין שני בני הזוג שכדאי להתגרש, וגם אם אין ריבים אלימים, ואמוציות סוערות, עדיין צריך לעשות הרבה דברים.
למשל להחליט על הסדרי ראייה.
למשל למצוא דירה. בשכירות. במודיעין. בחודש מרץ.
למשל להחליט מי מקבל את האוטו.
מה שהכי מצחיק הוא שבסוף רוב הבעיות הקשורות לגירושין שלי לא היו עם הגירושין עצמם.
עד היום אני לא מבין למה, אבל המכינה התחילה לסעור ולגעוש. בהתחלה הם ביקשו שיחה עם מדריכת המינה. אחי כן ביקשו שיחה אתי.
בשיחה אתי הם אמרו למשל: "אנחנו לא רוצים אותך בתור מדריך שלנו יותר.
שאלתי למה
ענו לי: "כי שיתפת אותנו ביותר מדי פרטים מחיי הנישואים, ומן הגירושין שלך.
שאלתי למה הכוונה.
ענו לי: "למשל אמרת שלא תוכל לבוא אלינו ביום שני בערב, כי אתה נותן לאשתך את האוטו. היית צריך לאמר סתם שלא תוכל לבוא ביום שני."
אחרי השיחה הזאת הם ביקשו עוד שיחה אתי, אבל עם עוד מישהו. אחרי כן הם ביקשו שיחה עם המנהל שלי, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת.
המנהל שלי שוחח איתם, ואחרי כן אמר לי בטלפון שיש כל מיני אפשרויות. זה היה ביום ראשון בצהריים (19 במרץ 2006).
ביום ראשון בערב הוא אמר לי שלא אלך למכינה למחרת, ושאבוא אליו מוקדם ככל האפשר. קבענו ביום שלישי בשבע בבוקר. כי הי לי יום לימודים שלם אחרי כן בקולג' (המקומות הם סמוכים.
לא הייתה לי הרגשה טובה לגבי השיחה הזאת. אני זוכר שחשבתי שאם הוא רוצה שלא אעבוד יותר במכינה אז בסדר. ממילא הייתי אמור לסיים את התפקיד כמה חודשים אחרי כן. לא היה לי כבר כוח לכל השיחות האינסופיות הללו.

יום ראשון, 7 במרץ 2010

כתר מלכות

כמה ימים אחרי כן הייתי במכינה.
מתחילת המכינה היה בה שיעור שנקרא "בית מדרש". בשיעור העבירה כל פעם חבר מכינה אחר שיעור. באותו שבוע Z, שהייתה (אני חושב שעדיין, אבל אני לא יודע) חברה טובה של X. הייתה אמורה להעביר בית מדרש. אני הייתי אמור לצאת האמצע בית המדרש, כי הייתי אמור לטפל באזעקה של הדירה השנייה (ביפו היו אז הרבה פריצות, אני לא יודע אבל אני משער שעדיין...)
Z פתחה את בית המדרש שלה במשפט הבא: "מאוד לא אהבתי את טקסי יום השנה למותה של אחותי. בית המדרש שלי יהיה טקס זיכרון אישי שלי. אורי, אני יודעת שאתה צריך לצאת באמצע, אנא עשה זאת בשקט. כל אדם אחר שרוצה שלא להשתתף מוזמן לא להשתתף, אבל אם כן, אנא עשו זאת עכשיו."
אף אחד לא יצא. בית המדרש (הייתי צריךף לצאת באמצע) כלל רק שירים, ללא כל הסבר או הפסקות בין השירים. למרות שהשירים לא היו עצובים במיוחד, הייתה זו חוויה אנושית מזעזעת. קשה לי להסביר איך ומדוע, צריך היה להיות שם על מנת להבין.
הלכתי לטפל באזעקה בדירה השנייה. אחרי כמה זמן X, וY הגיעו אל הדירה, ואני התחלתי לדבר עם X.
ידעתי שמותה של אחות של Z השפיע עליה בשנה שעברה, ולכן רציתי לראות מה שלומה, וגם מה שלומה של Z.
תוך כדי שיחה התברר לי שבעצם מותה של האחות של Z הפריד גם בין X ו Z, שהיו חברות טובות מאוד לפני כן. זה העציב אותי מאוד לשמוע זאת, ואני זוכר שהתלבטתי אם הרגשות שלי כלפי X צריכים להתערב עכשיו. כלומר, כל חבר או חברת מכינה אחר או אחרת הייתי מחבק בשלב זה, אבל אני זוכר ששאלתי את עצמי אם מותר לי לחבק גם אותה.
בסוף הנחתי יד על עורפה ואמרתי "אוי Xיתל,ה". זהו. זה אירוע שאחרי כן נופח מעבר לכל פרופורציה.
חזרתי הביתה במצב רוח קודר למדי. ועד יום ראשון (זה היה יום חמישי), כתבתי את הסיפור "כתר מלכות". נתתי ל X לקרוא אותו.

יום ראשון, 21 בפברואר 2010

ספר למכינה בצורה מסודרת

האמת היא שלא היו לי בכלל בעיות עם אשתי לשעבר.
אני חושב שאחרי שאמרתי לה שאני רוצה להתגרש, היא הבינה שזה הדבר הטוב ביותר עבור שנינו.
כמעט מייד התחלנו תהליך של גישור, ומהר מאוד הגענו למסקנות איך לחלק את הרכוש וכו', איך לראות את הילדים וכו', ואיך לספר לבתנו הגדולה, שהייתה אז בת ארבע.
היום, ארבע שנים אחרי הגירושין, אני חושב שאנחנו מסתדרים יפה מאוד יחסית לזוג גרוש. אבל לא על זה רציתי לספר.
מובן שהייתי צריך לספר על ההחלטה להתגרש גם למנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת, הבוס הישיר שלי, וגם לראש המסלול ללימודי רבנות דאז. שניהם גילו המון סימפתיה, ורק ביקשו שאספר למכינה, ולאחי לליומדי הרבנות בצורה מסודרת.
עכשיו, היה במכינה מוסד של חניכים תורנים, ובסוף ינואר 2006, X הייתה חניכה תורנית. זה היה סוף שבוע בתל-אביב, עם תלמידי י"ב שרצו להגיע למכינה, ואמרתי לה שאני רוצה לספר משהו למכינה, אבל לא בנוכחות תלמידי י"ב.
X הייתה מאוד נרגשת, וניסתה כל הזמן לנחש על מה מדובר.
כשסיפרתי למכינה, כולם ההיו עצובים, וחלקם, ילדים להורים גרושים, אמרו שישמחו לדבר אתי על הנושא...

יום ראשון, 14 בפברואר 2010

X ואני ותחילת 2006

האמת היא שכמו תמיד על מנת להבין את ההווה, כלומר X ואני בתחילת 2006, יש צורך לחזור מעט אחורה בזמן.
אבל קודם נחזור הרבה אחורה בזמן.
לפני כשלושים שנה הקימו כמה פעילים באנגליה עמותה שמטרתה הייתה לערוך שבוע של לימוד, בסוף ובתחילת השנה אזרחית, עבור יהודים אנגלים. שבוע הלימוד נערך באוניבסטיאות הריקות (בתקופה זו בשנה) של אנגליה.
כל מי שמשתתף בשבוע של לימוד, יכול להעביר שיעור. מי שמעביר שיעור בלימוד אנגליה זה מצוין, אבל לא פותר אותו מדמי השתתפות.
עכשיו אני מאוד גאה באמא שלי, שהיו לה הרבה מאוד הישגים בתחום החינוך היהודי, אבל אחד הדברים שאני תמיד אומר עליה זה שהיא הוזמנה ללימוד אנגליה, ושילמו לה גם את השהות וגם את כרטיס הטיסה.
פעם, בערך לפני שש שנים, כלומר כשנתיים לפני האירועים שיסופרו מייד, אמא שלי סיפרה לי שבילתה את לימוד אנגליה ביחד עם X וכל משפחתה.
היא סיפרה לי יותר על אמא של X, אבל אני הבנתי מה שרציתי להבין.
נחזור לחודש נובמבר 2005 שבו חל יום ההולדת ה 19 של X, כמה ימים לפני קבלת השבת שכבר תיארתי.
X התקשרה אלי, בעת שהייתה עם כל משפחתה בארוחת יום הולדת חגיגית, ואמרה לי שמשפחתה (הדי אמידה) החליטה להפתיע אותה ולקנות לה, לכבוד יום הולדתה, כרטיס טיסה ללימוד אנגליה שיחול בעוד חודש וקצת, האם אני, בתור ראש המכינה מאשר לה לנסוע?
גם ללא הרגשות שלי, לא יכול להגיד לה לא, כי הרי לימוד זה אמא שלי וכו'. אז אמרתי לה שכן, בטח שהיא יכולה לנסוע.
וכך אנו מגיעים ל 31 בדצמבר 2005. יום אחרי כן המכינה הייתה אמורה לצאת לסמינר של יומיים במצפה רמון. לא היה מי שילווה את המכינה מלבדי, וכך ישנתי במכינה באותו הערב.
X הגיעה משדה התעופה בערך בשעה שמונה. כולם יצאו מן הדירה לקבל את פניה חוץ ממני, אבל כשהיא נכנסה היא חייכה חיוך גדול, עם תודה גדולה במיוחד בשבילי, ופיזרה המון שוקולדים על השולחן, במתנה מאנגליה.
כמה דקות אחרי כן, יצאו רוב חברי המכינה לחגוגאת סוף 2005 באיזו מסיבה, נשארנו X, אני ועוד שני בנים.
X שלחה אותם להביא וודקה, או משהו, וכך יצא שעמדנו בערך בעשר בלילה, רק X ואני ליד דלת המכינה, ושוחחנו על נשיקות בחצות הליל, ועל שנים אזרחיות שמתחילות.
היו מעט פעמים בחיי שבהן הייתי כל-כך נרגש, או שכל-כך רציתי לנשק מישהי.
מובן שלא עשינו כלום.
יום אחרי כן, חזרתי ממצפה רמון, המכינה נשארה שם לעוד יום נוסף, והבנתי שאני לא יכול להמשיך כך. זה לא הוגן מבחינה רגשית לא לי, ולא לאשתי דאז.
אני צריך להתגרש ממנה.

יום ראשון, 7 בפברואר 2010

וחוץ מזה גם התחלתי ללמוד רבנות

אודה ולא אבוש. בתחילת לימודי הרבנות שלי בהיברו יוניון קולג' נהניתי מאוד.
נהניתי מאוד, ולמדתי הרבה דברים.
בעצם, לא התחלתי ללמוד רק רבנות רפורמית באותה שנה גורלית של המכינה השלישית. גם התחלתי ללמוד פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן. כיון שהקולג' לא יכול היה באותו שלב להעניק תואר שני (ולמיטב ידיעתי עדיין לא יכול), הוא ביקש שנלמד תואר שני במוסד אקדמי אחר, בתחום מדעי הרוח, ואני בחרתי בתוכנית לפרשנות ותרבות של אוניברסיטת בר אילן.
שוב אקדים מעט את המאוחר. למרות שבשלב מסוים בלימודי הרבנות ביקשו ממני בנימוס לא המשיך את הלימודים בשנה הבאה. סיימתי את שנת הלימודים הראשונה שלי בהיברו יוניון קולג' (וכנראה היחידה) ביחד עם כולם. כן סיימתי גם את לימודי הפרשנות והתרבות בבר אילן בסוף השנה, למרות שמעולם לא הגשתי את העבודות.
אז מה למדתי?
בקולג' זכיתי ללמוד אצל פרופסור חנה ספראי (שנפטרה מאז במפתיע)- אומר רק שבזכות שיעוריה לא אסתכל יותר על המשנה לעולם באותה צורה.
זכיתי ללמוד אצל דר' אדולפו רויטמן (האוצר של היכל הספר), ובזכותו אני מתעניין בספרות חיצונית בכלל, ובכת מדבר יהודה בפרט.
זכיתי ללמוד אצל פרופ' דייויד לוין, שלמרות שהכרתי אותו קודם לכן, הוא חידש לי רבות בהבנת התלמוד הבבלי וגם הירושלמי.
למדתי גם דברים מעניינים מפי פרופ' משה אידל ועוד רבים אחרים ותקצר היריעה...
באוניברסיטת בר-אילן למדתי מפי פרופ' אריאלה אזולאי על רוב ההגות הפוסט מודרנית, ובזכותה אני מחבב עד היום את ז'ק דרידה.
וכן למדתי מפי פרופ' מירון איזקסון שהכיר לי את רוב הסופרים והמשוררים החיים בישראל בקורס שלו 'בימת היוצר'.
כך שהשנה התחילה בעבורי בצורה חיובית מאוד, עם המון לימודים רעננים ומעניינים בתחומים שלא הכרתי. כמה חבר שעיקר הזכרונות שלי מהיברו יוניון קולג' אינם אפופים באותה נימה חיובית ומרחיבת דעת...

יום שני, 1 בפברואר 2010

תחילת השנה עם X במכינה

X היא לא רק בחורה מאוד יפה. היא הייתה גם מאוד מינית בהתנהגות שלה. בתחילת השנה כל פעם שהייתי רואה אותה, וראיתי אותה הרבה היא הייתה עם חולצה מאוד קצארה, ומכנסיים מאוד קצרים. לעתים X וחברה שלה Y, בחורה מאוד יפה ומוד מינית בפני עצמה היו מתגפפות על הספה במכינה.
עכשיו בתור מדריך (רכז, ראש מכינה, מה שלא יהיה...), יש לך בעייה כשכזה דבר קורה כי:
אם שמת לב ואמרת משהו, אז סימן שזה מפריע לך, אז סימן שזה עובד, וזו בעייה, נכון?
אם עשית את עצמך כאילו אתה לא שם לב, אז הן ימשיכו, ואתה...
לאט לאט, מבלי לדווח לעצמי הרגשתי שאני הולך ומתאהב בX.
ואז יום אחד, בסוכות, הייתי בבית, חברי המכינה היו בחופשה וX התקשרה אלי, סתם לשאול מה נשמע, ולדבר על החיים, ולבקש שאשלח לה את הספםר 'חידת אבן השתייה'. שלחתי לה את הספר בדואר אלקטרוני. אני לא מאוד גאה בזה אבל זו עובדה, כשסיימנו את השיחה הייתי זקוף למדי.
ואז, אחרי סוכות היה איזה משבר במכינה. הם טענו שלומדים יותר מידי, ובכלל שהחיים שלהם קשים מידי. אחרי התייעצות עם הצוות, הוחלט שהמכינה תצא לשבוע בערד.
באתי לבקר אותם בערד, וסיכמנו שנעשה שבת במכינה. אז קניתי המון חומוסים ופלאפלים באבו גוש, ועשינו פיקניק על חוף הים ביפו, ואחרי כן קבלת שבת במכינה, באחריות X. כל אחד סיפר על קטע שהוא אוהב מקבלת השבת בבית. כשסיימנו היה עשר בליל (רפורמים...), וX הציעה שנעשה מסיבת קריקודים. נשארתי גם לזה. היינו בשלב הזה רק בערך שמונה אנשים, ורקדנו במעגל. X עמדה באמצע המעגל, ורמזה לי להתקרב, כשעשיתי צעד לעברה היא דחפה אותי אחורה, חזק, וחייכה.
בשלב הזה כבר הייתי די אבוד. איש נשוי, ילדה ותינוק בבית, ומאוהב בחברת מכינה שלפני כמה ימים מלאו לה 19...

יום רביעי, 27 בינואר 2010

כש - X הייתה בי"ב

אז אמרתי לעצמי שאני צריך להיזהר, X הייתה אז בכיתה י', וזה לא עזר בסו, אבל לכמה זמן זה כן עזר.
כלומר עד ש X הייתה בי"ב לא חשבתי עליה יותר מדי.
עכשיו אחד מהדברים שאתה פשוט חייב לדעת בתור רכז מכינה (אף פעם לא אהבתי את הכינוי ראש מכינה), הוא שמרגע שמתחילה המכינה, אתה חצי מהזמן כבר מסתכל על הי"בניקים ומנסה שכמה שיותר מהם יהיו במכינה.
זה בטח ובטח נכון כאשר במכינה הראשונה היו שבעה חניכים, בשנייה שישה (חמישה וארבעה בסיום השנה בהתאמה), ובמכינה השלישית כבר רצינו לקבל הכרה של משרד הביטחון, ורצינו עשרים וחמישה חניכים (לא הצלחנו, רק במכינה החמישית היו, אבל כן קיבלנו בסוף הכרה של משרד הביטוון, אבל זה כבר לא היה בקדנציה שלי...).
בכל אופן התחלנו לארגן פעילויות בשבתות, והראשונה הייתה בבית שמואל בירושלים. X הופיעה, אבל אז נעלמה לכל השבת. רק במבט לאחור הבנתי שכיוונתי הרבה מן הפעילות בשבת כדי שתתאים לה...
אז אמרתי לעצמי, לא נורא אם היא לא הייתה, אולי יהיו לי פחות צרות... אבל אמא שלה דיברה אתי, והיא אמרה לי :"תראה, אתה חייב לפנות אליה באופן אישי, אתה חייב לנסות לשכנע אותה, זה יהיה לה מאוד טוב אם היא תגיע למכינה."
טוב. מה יכולתי לעשות? דיברתי אתה, ניסית לשכנע אותה, לפעילות הבאה היא הגיעה ועוד איך, אבל אני עוד לא הודיתי ביני לביני שבאמת הולכות להיות כאן צרות.
לקראת האביב, ולקראת האישור של משרד הביטחון, התחלנו לחפש דירה חדשה (גדולה יותר) למכינה). בסוף יצא ש X ואבא שלה ואני ראינו איזו דירה יפהפיה ביפו (המכינה לא קיבלה את הדירה הזאת בסוף והיום יש שם פרויקט דיור ששווה הרבה מיליונים...) X לבשה סוודר, ונראתה יותר חמודה ממה שאני יכול לתאר במילים, וכל הזמן אבא שלה, מודד וחושב ומחשב. זה היה ממש כמו הזוג הנשוי אחרי החתונה...
ואני הלכתי משם לפסטיבל מדע בדיוני, כי הגשתי סיפור לתחרות. X ואבא שלה צחקו עליי שאני ממש חנון, אבל ביקשו לקרוא את הסיפור. שלחתי להם אותו בדואר אלקטרוני, X חזרה אלי ואמרה שהוא מאוד יפה, והיא רוצה לקרוא עוד סיפורים.

יום שלישי, 19 בינואר 2010

הסיפור הזה הוא בעצם עלי ועל X

X הייתה חניכה במכינה השלישית, ואז גם הסיפור שלנו התחיל מאוד להסתבך.
בעצם עד היום אני לא לגמרי מבין מה בדיוק קרה שם.
בעצם עד היום אני מנסה להבין מה בדיוק קרה שם.
אולי כל הפוסטים האלה הם חלק מהניסיון להבין מה בדיוק קרה שם.

ואחרי כל זה, אתחיל מההתחלה.
סליחה, עוד הערה אחת לפני שממש אתחיל. ניתן לזהות את X מרחוק, אבל כאן, מטעמים מובנים לא אתאר אותה פיזית. כלומר ייתכן שאתאר אותה פיזית, אבל בצורה לא נכונה, מה שברור הוא שהיא מאוד יפה. יופיה עוצר נשימה. אבל נחזור לעניין.

את X פגשתי כשהתחלתי לעבוד בנוער תל"ם, בשנה שלפני המכינה הראשונה, בשבתון של נוער תל"ם. אם אני מחשב את זה בדיוק, אז ראיתי אותה לראשונה לפני קצת יותר משמונה שנים.
זה היה ליל שבת, היא הייתה רק בכיתה י' (אבל בת מעל שש עשרה, היא מבוגרת יחסית לכיתה שלה). עמדתי להיכנס לחדר האוכל, והיא אמרה לי: "עוד לא הכרתי אותך, אני X" וחייכה חיוך רחב, חייכתי אליה חזרה ושוחחנו קצת על איך היא כותבת את השם שלה (X גדולה, איקס קטנה, XX, וכו', יש כל-כך הרבה אפשרויות...)
יותר מאוחר באותו הערב שאלו אותי שניים מן החניכים (חניך ביב' שהיה אחרי כן במכינה, וחניכה בי' שלא הייתה) מי שלוש הבנות הכי יפות בשבתון, בלא היסוס כללתי את X ברשימה שלי, אבל בערמומיות רק במקום השני, שניהם הסכימו בקלות, שהיא נמצאת ברשימה. אחרי זה התברר לי שהחניך הנ"ל היה מאוהב ב X, והחניכה תמיד הייתה חברה טובה שלה (בערך).
אמרתי לעצמי שאני צריך להיזהר, כבר קרה לי בעבר, לפני שהייתי נשוי, שהתאהבתי בחניכות שלי, צעירות ממני בהרבה.
אז אמרתי לעצמי שאני צריך להיזהר, זה לא עזר.

יום ראשון, 10 בינואר 2010

על הכתיבה הגרסה היפואית

ובכן, מתישהו החלטתי שאני רוצה להיות סופר.
כלומר אי שם בתחילת 2003 כשהייתי במילואים, הבנתי שיש לי בראש עלילה של רומן. כתבתי אותו ושלחתי להוצאה לאור, הם אמרו שזה כמעט התפרסם אבל לא.
מאז (אי שם ב 2004) ועד שפתחתי את הוצאת הספרים (יוני 2007), וקצת גם עד היום, אני מנסה לשפר את יכולת הכתיבה שלי.
מה זה קשור לכל מה שסיפרתי עד עכשיו?
שאלה טובה, שהתשובה עליה תתברר בקרוב, אני מקווה.
ובינתיים, בזמן המכינה השנייה היה לנו עניין עם הרשמות למכינה השלישית. וכן כתבתי בפורום כותבי מדע בדיוני ופנטזיה (פורום 438 בתפוז) תרגילים.
הנה תרגיל שכתבתי אז בנושא "עלילה" עבור גיא חסון:

הטלפון של חיים צלצל. הוא ידע בדיוק מי זה, ומה הוא רוצה עוד לפני שענה.
"חיים? זה יורם. אתה מוכן לפגישה הבוקר?"
"כן יורם."
"אני מודאג חיים, אם הוא יגלה שאין לנו את המספרים לשנה הבאה, הוא פשוט יבטל לנו את האישור רטרואקטיבית."
"אז מה אתה רוצה שאעשה? לנפח את המספרים? לשקר לו?"
"לא, בשום פנים ואופן. אני פשוט מודאג זה הכל."
"טוב, בכל מקרה כולם יבואו, ואני מקווה שיהיה בסדר."
"אני מאוד מקווה, אבל אתה נשמע לי קצת רגוע מידי. אני מאוד מודאג."
חיים היה מודאג. הבוס שלו לא ידע שרינה החליטה לנסוע לחו"ל, והיא לא תהיה בפגישה. אם היה יודע שרינה חסרה, הוא היה מלחיץ אותו יותר.
טוב, האוטובוס הגיע בזמן. הוא יהיה שם לפני יחזקאל שטריקמן. כדאי לקנות גם איזה קילו בורקס. אחרי הכל, הוא לא רצה שיחזקאל יחשוב שהמכינה אינה מכניסת אורחים.
יחזקאל הגיע חצי שעה לפני הזמן. זה אמר שישבו בסלון שלושה חברי מכינה, ציפורה המדריכה, וחיים. ויחזקאל. רינה הייתה בחו"ל, ואריאל עוד לא הגיע. אריאל הוא המפתח לכל הדברים. אם אריאל יגיע, הכל יהיה בסדר, חשב חיים לעצמו, אבל אנחנו מתחילים חצי שעה לפני הזמן. אני מקווה שנחזיק מעמד.
"טוב," אמר יחזקאל שטריקמן. "נתחיל את הפגישה."
"אני הייתי עשרים וחמש שנים בצבא, ועוד עשר שנים בפוליטיקה. עכשיו אני האחראי על המכינות הקדם צבאיות באגף הבטחוני חברתי במשרד הביטחון. אני אומר לכם. הייתי כבר בעשרים ושתיים מכינות, ואני אומר לכם, היום כל משוגע על גבעה מקים מכינה קדם צבאית. אז תסלחו לי אנשים יקרים, אני רוצה לשאול משהו את חיים. חיים, למה החלטתם להקים את המכינה הזאת?"
חיים נשם לרווחה, וענה את התשובה שכבר כתב באלפי מסמכים: "מכינתנו נועדה לספק הכנה טובה לצה"ל, ולאפשר לחניכים שלנו לעשות שירות יותר משמעותי. אולי תטעם מן הבורקס? הם מצוינים."
"לא תודה לגבי הבורקס, אבל מישהו אמר שהוא מכין תה. אני פשוט צריך לשמור קצת."
יעל קמה ממקומה, והלכה להכין משקאות חמים לכולם.
"ובכן," נשען יחזקאל לאחור על הספה, וחייך חיוך רחב, "ובכן חיים ידידי, אולי תספר לי, איך אתם מכינים לשירות משמעותי?"
חיים הרגיש פחות בטוח. הוא החליט לנסות את התשובה ששינן לעצמו: "ההכנה לצה"ל במכינה שלנו מתחלקת לשלושה חלקים: דילמות מוסריות, ניווטים בסדרות שטח, ושיעורי כושר גופני."
לפני שיחזקאל הספיק לענות, אריאל נכנס לחדר, והניח עוד קופסא עם בורקס על השולחן. כולם גיחכו על צירוף המקרים. "אני הולך להכין לעצמי קפה שחור." אמר אריאל.
"אז תכין בבקשה גם לי," אמר יחזקאל, בעוד הוא לוגם את הלגימה האחרונה של התה."
"אולי תסביר לי," אמר יחזקאל בחיוך, "למה אתם צריכים ניווטים? מה? בנות צריכות לנוט בצבא? ולמה אתם צריכים שיעורי כושר גופני? לצבא יש סרגל מאמצים. כל העבודה שאתם עושים על כושר, לא תועיל."
חיים ראה שרינה מתרגזת. הוא ידע שהשוביניזם שהיה פה עד עכשיו דרך על עצביה, אבל להגיד שבנות
"תסלח לי," קטעה רינה את חוט המחשבה של חיים, "תסלח לי מר יחזקאל שטריקמן היקר, אבל אני קצת מכירה מה בנות עושות בצבא, ולוחמות במג"ב כן צריכות לנווט!"
"כן," אמר חיים בסבלנות "אנחנו מאמינים שניווטים מעשירים את יכולת המנהיגות של המשתתפים שלנו. חוץ מזה על ההכנה המוסרית שלנו יוכל לספר לך אריאל."
יחזקאל לקח את כוס הקפה מאריאל, ואיתה גם שני בורקסים. למשך כמה שניות הוא עסק באכילה, ואז אמר: "הקפה שלך אשכנזי מידי, אריאל. תגיד לי אתם בעד סירוב פקודה?"
"לא , מה פתאום?" אמר אריאל.
"טוב, אני חושב ששמעתי מספיק. בהצלחה בשנה הבאה." אמר יחזקאל, ולקח עוד בורקס לדרך, לפני שיצא מן החדר.
חיים נשם לרווחה. לא רק שיש לו עדיין מכינה, הוא אפילו לא צריך לעשות שיעורי כושר בשנה הבאה. לא היה לו מושג איך ימצא מורה.

הוא פתח את המכשיר הסלולרי ושם חיכתה כבר ההודעה: "חיים. זה יורם. ספר לי איך הייתה הפגישה."

אציין רק שהתיאור הוא של פגישה שבאמת הייתה במכינה השנייה עם מישהו מהאגף הבטחוני חברתי במשרד הביטחון. כשהראיתי את הקטע לחברי המכינה דאז (השנייה), הם חשבו שהוא מצחיק מאוד...

יום ראשון, 3 בינואר 2010

היברו יוניון קולג' - ההתחלה

אז ככה התחילה מכינה הראשונה, ואני חייב לאמר שנהניתי.
בכלל, מאז ומתמיד, הדבר שהכי נהניתי ממנו היה להביא דבר חדש לעולם, משהו שלא היה שם קודם.
ובמכינה הראשונה הייתה לי הרגשה כזאת, בצורה שלא הייתה לי בשום דבר שעשיתי לפני כן.
בתום השנה הראשונה, כשהייתי כבר כמעט בטוח שתהייה מכינה שנייה, סקרתי בסיפוק את המכינה ואמרתי לעצמי "הנה, בתחילת השנה עוד לא ידענו איך מלמדים תלמוד במכינה קדם צבאית רפורמית, עכשיו אנחנו יודעים. עוד לא ידענו איך מתנדבים ואיפה, עכשיו אנחנו יודעים." וכן הלאה וכן הלאה, הייתי באמת גאה.
המכינה השנייה הייתה באמת יותר קשה, והפעם היחידה בתולדות המכינה שבה מספר המשתתפים ירד משנה לשנה. אבל איכשהו כשראיתי שגם זה הולך פחות או יותר טוב, אמרתי לעצמי שזהו, בוא נוותר על בית הספר הדמוקרטי, ונלך רק על הקטע הרפורמי בחיי. אני נהנה, אני מצליח, ואם יורשה לי, חשבתי גם שהידע שלי ביהדות הוא מספיק ניכר כדי שאוכל לתרום לתנועה ליהדות מתקדמת.
באותה העת, ונראה לי שזה על כל פנים לא השתנה עד היום, הדרך היחידה להיות מנהיג בתנועה ליהדות מתקדמת בישראל הייתה ללמוד רבנות.
אז החלטתי, שלמרות שלא הסכמתי ללמוד רבנות קונסרבטיבית בימים שבהם הדרכתי בנוע"ם, אלמד רבנות רפורמית.
תהליך המיון היה ארוך. הייתי במבחנים מקצועיים, בשיחות עם האחראי על התוכנית הישראלית לרבנות, הייתי צריך להביא שש המלצות, ועוד כהנה וכהנה.
עשיתי את הכל בכיף, ומתוך אהבה, ולבסוף התקבלתי.
באחת השיחות, באזור חודש מאי 2004, באתי מן המכינה ביפו לשיחה בהיברו יוניון קולג' בירושלים.
במכינה היה, לפחות שלוש השנים הראשונות שלה, קורס שנקרא "החברה הישראלית". אני לימדתי אותו בשנה הראשונה והשנייה. הקורס כלל להראות סרטים ישראליים מתקופות שונות ולדון עליהם. כך יצא שהייתי בריאיון הזה בהיברו יוניון קולג', עם האחראי על התוכנית הישראלית לרבנות, ועם דיקן הקולג', כאשר הדיוידי של הסרט "טיפת מזל" נמצא בכיס המעיל שלי.
בסוף השיחה הם שאלו אותי: "האם יש לדעתך משהו שאנחנו כתנועה מפספסים?"
הוצאתי את הדיוידי מהכיס של המעיל ואמרתי: "כן. אני חושב שאנחנו מפספסים את עדות המזרח."
אני מצטער לאמר שצדקתי.

הפורימשפיל של קהילת אשל אברהם בגרסת הוידאו

  אז לפני שעברתי למדרשה בקיץ האחרון, הייתי חבר די פעיל במשך כמה שנים טובות ב קהילת אשל אברהם . אפילו הייתי בוועד של הקהילה. אחד הדברים כחבר ...