בכלל, מאז ומתמיד, הדבר שהכי נהניתי ממנו היה להביא דבר חדש לעולם, משהו שלא היה שם קודם.
ובמכינה הראשונה הייתה לי הרגשה כזאת, בצורה שלא הייתה לי בשום דבר שעשיתי לפני כן.
בתום השנה הראשונה, כשהייתי כבר כמעט בטוח שתהייה מכינה שנייה, סקרתי בסיפוק את המכינה ואמרתי לעצמי "הנה, בתחילת השנה עוד לא ידענו איך מלמדים תלמוד במכינה קדם צבאית רפורמית, עכשיו אנחנו יודעים. עוד לא ידענו איך מתנדבים ואיפה, עכשיו אנחנו יודעים." וכן הלאה וכן הלאה, הייתי באמת גאה.
המכינה השנייה הייתה באמת יותר קשה, והפעם היחידה בתולדות המכינה שבה מספר המשתתפים ירד משנה לשנה. אבל איכשהו כשראיתי שגם זה הולך פחות או יותר טוב, אמרתי לעצמי שזהו, בוא נוותר על בית הספר הדמוקרטי, ונלך רק על הקטע הרפורמי בחיי. אני נהנה, אני מצליח, ואם יורשה לי, חשבתי גם שהידע שלי ביהדות הוא מספיק ניכר כדי שאוכל לתרום לתנועה ליהדות מתקדמת.
באותה העת, ונראה לי שזה על כל פנים לא השתנה עד היום, הדרך היחידה להיות מנהיג בתנועה ליהדות מתקדמת בישראל הייתה ללמוד רבנות.
אז החלטתי, שלמרות שלא הסכמתי ללמוד רבנות קונסרבטיבית בימים שבהם הדרכתי בנוע"ם, אלמד רבנות רפורמית.
תהליך המיון היה ארוך. הייתי במבחנים מקצועיים, בשיחות עם האחראי על התוכנית הישראלית לרבנות, הייתי צריך להביא שש המלצות, ועוד כהנה וכהנה.
עשיתי את הכל בכיף, ומתוך אהבה, ולבסוף התקבלתי.
באחת השיחות, באזור חודש מאי 2004, באתי מן המכינה ביפו לשיחה בהיברו יוניון קולג' בירושלים.
במכינה היה, לפחות שלוש השנים הראשונות שלה, קורס שנקרא "החברה הישראלית". אני לימדתי אותו בשנה הראשונה והשנייה. הקורס כלל להראות סרטים ישראליים מתקופות שונות ולדון עליהם. כך יצא שהייתי בריאיון הזה בהיברו יוניון קולג', עם האחראי על התוכנית הישראלית לרבנות, ועם דיקן הקולג', כאשר הדיוידי של הסרט "טיפת מזל" נמצא בכיס המעיל שלי.
בסוף השיחה הם שאלו אותי: "האם יש לדעתך משהו שאנחנו כתנועה מפספסים?"
הוצאתי את הדיוידי מהכיס של המעיל ואמרתי: "כן. אני חושב שאנחנו מפספסים את עדות המזרח."
אני מצטער לאמר שצדקתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה