כלומר אי שם בתחילת 2003 כשהייתי במילואים, הבנתי שיש לי בראש עלילה של רומן. כתבתי אותו ושלחתי להוצאה לאור, הם אמרו שזה כמעט התפרסם אבל לא.
מאז (אי שם ב 2004) ועד שפתחתי את הוצאת הספרים (יוני 2007), וקצת גם עד היום, אני מנסה לשפר את יכולת הכתיבה שלי.
מה זה קשור לכל מה שסיפרתי עד עכשיו?
שאלה טובה, שהתשובה עליה תתברר בקרוב, אני מקווה.
ובינתיים, בזמן המכינה השנייה היה לנו עניין עם הרשמות למכינה השלישית. וכן כתבתי בפורום כותבי מדע בדיוני ופנטזיה (פורום 438 בתפוז) תרגילים.
הנה תרגיל שכתבתי אז בנושא "עלילה" עבור גיא חסון:
הטלפון של חיים צלצל. הוא ידע בדיוק מי זה, ומה הוא רוצה עוד לפני שענה.
"חיים? זה יורם. אתה מוכן לפגישה הבוקר?"
"כן יורם."
"אני מודאג חיים, אם הוא יגלה שאין לנו את המספרים לשנה הבאה, הוא פשוט יבטל לנו את האישור רטרואקטיבית."
"אז מה אתה רוצה שאעשה? לנפח את המספרים? לשקר לו?"
"לא, בשום פנים ואופן. אני פשוט מודאג זה הכל."
"טוב, בכל מקרה כולם יבואו, ואני מקווה שיהיה בסדר."
"אני מאוד מקווה, אבל אתה נשמע לי קצת רגוע מידי. אני מאוד מודאג."
חיים היה מודאג. הבוס שלו לא ידע שרינה החליטה לנסוע לחו"ל, והיא לא תהיה בפגישה. אם היה יודע שרינה חסרה, הוא היה מלחיץ אותו יותר.
טוב, האוטובוס הגיע בזמן. הוא יהיה שם לפני יחזקאל שטריקמן. כדאי לקנות גם איזה קילו בורקס. אחרי הכל, הוא לא רצה שיחזקאל יחשוב שהמכינה אינה מכניסת אורחים.
יחזקאל הגיע חצי שעה לפני הזמן. זה אמר שישבו בסלון שלושה חברי מכינה, ציפורה המדריכה, וחיים. ויחזקאל. רינה הייתה בחו"ל, ואריאל עוד לא הגיע. אריאל הוא המפתח לכל הדברים. אם אריאל יגיע, הכל יהיה בסדר, חשב חיים לעצמו, אבל אנחנו מתחילים חצי שעה לפני הזמן. אני מקווה שנחזיק מעמד.
"טוב," אמר יחזקאל שטריקמן. "נתחיל את הפגישה."
"אני הייתי עשרים וחמש שנים בצבא, ועוד עשר שנים בפוליטיקה. עכשיו אני האחראי על המכינות הקדם צבאיות באגף הבטחוני חברתי במשרד הביטחון. אני אומר לכם. הייתי כבר בעשרים ושתיים מכינות, ואני אומר לכם, היום כל משוגע על גבעה מקים מכינה קדם צבאית. אז תסלחו לי אנשים יקרים, אני רוצה לשאול משהו את חיים. חיים, למה החלטתם להקים את המכינה הזאת?"
חיים נשם לרווחה, וענה את התשובה שכבר כתב באלפי מסמכים: "מכינתנו נועדה לספק הכנה טובה לצה"ל, ולאפשר לחניכים שלנו לעשות שירות יותר משמעותי. אולי תטעם מן הבורקס? הם מצוינים."
"לא תודה לגבי הבורקס, אבל מישהו אמר שהוא מכין תה. אני פשוט צריך לשמור קצת."
יעל קמה ממקומה, והלכה להכין משקאות חמים לכולם.
"ובכן," נשען יחזקאל לאחור על הספה, וחייך חיוך רחב, "ובכן חיים ידידי, אולי תספר לי, איך אתם מכינים לשירות משמעותי?"
חיים הרגיש פחות בטוח. הוא החליט לנסות את התשובה ששינן לעצמו: "ההכנה לצה"ל במכינה שלנו מתחלקת לשלושה חלקים: דילמות מוסריות, ניווטים בסדרות שטח, ושיעורי כושר גופני."
לפני שיחזקאל הספיק לענות, אריאל נכנס לחדר, והניח עוד קופסא עם בורקס על השולחן. כולם גיחכו על צירוף המקרים. "אני הולך להכין לעצמי קפה שחור." אמר אריאל.
"אז תכין בבקשה גם לי," אמר יחזקאל, בעוד הוא לוגם את הלגימה האחרונה של התה."
"אולי תסביר לי," אמר יחזקאל בחיוך, "למה אתם צריכים ניווטים? מה? בנות צריכות לנוט בצבא? ולמה אתם צריכים שיעורי כושר גופני? לצבא יש סרגל מאמצים. כל העבודה שאתם עושים על כושר, לא תועיל."
חיים ראה שרינה מתרגזת. הוא ידע שהשוביניזם שהיה פה עד עכשיו דרך על עצביה, אבל להגיד שבנות
"תסלח לי," קטעה רינה את חוט המחשבה של חיים, "תסלח לי מר יחזקאל שטריקמן היקר, אבל אני קצת מכירה מה בנות עושות בצבא, ולוחמות במג"ב כן צריכות לנווט!"
"כן," אמר חיים בסבלנות "אנחנו מאמינים שניווטים מעשירים את יכולת המנהיגות של המשתתפים שלנו. חוץ מזה על ההכנה המוסרית שלנו יוכל לספר לך אריאל."
יחזקאל לקח את כוס הקפה מאריאל, ואיתה גם שני בורקסים. למשך כמה שניות הוא עסק באכילה, ואז אמר: "הקפה שלך אשכנזי מידי, אריאל. תגיד לי אתם בעד סירוב פקודה?"
"לא , מה פתאום?" אמר אריאל.
"טוב, אני חושב ששמעתי מספיק. בהצלחה בשנה הבאה." אמר יחזקאל, ולקח עוד בורקס לדרך, לפני שיצא מן החדר.
חיים נשם לרווחה. לא רק שיש לו עדיין מכינה, הוא אפילו לא צריך לעשות שיעורי כושר בשנה הבאה. לא היה לו מושג איך ימצא מורה.
הוא פתח את המכשיר הסלולרי ושם חיכתה כבר ההודעה: "חיים. זה יורם. ספר לי איך הייתה הפגישה."
"חיים? זה יורם. אתה מוכן לפגישה הבוקר?"
"כן יורם."
"אני מודאג חיים, אם הוא יגלה שאין לנו את המספרים לשנה הבאה, הוא פשוט יבטל לנו את האישור רטרואקטיבית."
"אז מה אתה רוצה שאעשה? לנפח את המספרים? לשקר לו?"
"לא, בשום פנים ואופן. אני פשוט מודאג זה הכל."
"טוב, בכל מקרה כולם יבואו, ואני מקווה שיהיה בסדר."
"אני מאוד מקווה, אבל אתה נשמע לי קצת רגוע מידי. אני מאוד מודאג."
חיים היה מודאג. הבוס שלו לא ידע שרינה החליטה לנסוע לחו"ל, והיא לא תהיה בפגישה. אם היה יודע שרינה חסרה, הוא היה מלחיץ אותו יותר.
טוב, האוטובוס הגיע בזמן. הוא יהיה שם לפני יחזקאל שטריקמן. כדאי לקנות גם איזה קילו בורקס. אחרי הכל, הוא לא רצה שיחזקאל יחשוב שהמכינה אינה מכניסת אורחים.
יחזקאל הגיע חצי שעה לפני הזמן. זה אמר שישבו בסלון שלושה חברי מכינה, ציפורה המדריכה, וחיים. ויחזקאל. רינה הייתה בחו"ל, ואריאל עוד לא הגיע. אריאל הוא המפתח לכל הדברים. אם אריאל יגיע, הכל יהיה בסדר, חשב חיים לעצמו, אבל אנחנו מתחילים חצי שעה לפני הזמן. אני מקווה שנחזיק מעמד.
"טוב," אמר יחזקאל שטריקמן. "נתחיל את הפגישה."
"אני הייתי עשרים וחמש שנים בצבא, ועוד עשר שנים בפוליטיקה. עכשיו אני האחראי על המכינות הקדם צבאיות באגף הבטחוני חברתי במשרד הביטחון. אני אומר לכם. הייתי כבר בעשרים ושתיים מכינות, ואני אומר לכם, היום כל משוגע על גבעה מקים מכינה קדם צבאית. אז תסלחו לי אנשים יקרים, אני רוצה לשאול משהו את חיים. חיים, למה החלטתם להקים את המכינה הזאת?"
חיים נשם לרווחה, וענה את התשובה שכבר כתב באלפי מסמכים: "מכינתנו נועדה לספק הכנה טובה לצה"ל, ולאפשר לחניכים שלנו לעשות שירות יותר משמעותי. אולי תטעם מן הבורקס? הם מצוינים."
"לא תודה לגבי הבורקס, אבל מישהו אמר שהוא מכין תה. אני פשוט צריך לשמור קצת."
יעל קמה ממקומה, והלכה להכין משקאות חמים לכולם.
"ובכן," נשען יחזקאל לאחור על הספה, וחייך חיוך רחב, "ובכן חיים ידידי, אולי תספר לי, איך אתם מכינים לשירות משמעותי?"
חיים הרגיש פחות בטוח. הוא החליט לנסות את התשובה ששינן לעצמו: "ההכנה לצה"ל במכינה שלנו מתחלקת לשלושה חלקים: דילמות מוסריות, ניווטים בסדרות שטח, ושיעורי כושר גופני."
לפני שיחזקאל הספיק לענות, אריאל נכנס לחדר, והניח עוד קופסא עם בורקס על השולחן. כולם גיחכו על צירוף המקרים. "אני הולך להכין לעצמי קפה שחור." אמר אריאל.
"אז תכין בבקשה גם לי," אמר יחזקאל, בעוד הוא לוגם את הלגימה האחרונה של התה."
"אולי תסביר לי," אמר יחזקאל בחיוך, "למה אתם צריכים ניווטים? מה? בנות צריכות לנוט בצבא? ולמה אתם צריכים שיעורי כושר גופני? לצבא יש סרגל מאמצים. כל העבודה שאתם עושים על כושר, לא תועיל."
חיים ראה שרינה מתרגזת. הוא ידע שהשוביניזם שהיה פה עד עכשיו דרך על עצביה, אבל להגיד שבנות
"תסלח לי," קטעה רינה את חוט המחשבה של חיים, "תסלח לי מר יחזקאל שטריקמן היקר, אבל אני קצת מכירה מה בנות עושות בצבא, ולוחמות במג"ב כן צריכות לנווט!"
"כן," אמר חיים בסבלנות "אנחנו מאמינים שניווטים מעשירים את יכולת המנהיגות של המשתתפים שלנו. חוץ מזה על ההכנה המוסרית שלנו יוכל לספר לך אריאל."
יחזקאל לקח את כוס הקפה מאריאל, ואיתה גם שני בורקסים. למשך כמה שניות הוא עסק באכילה, ואז אמר: "הקפה שלך אשכנזי מידי, אריאל. תגיד לי אתם בעד סירוב פקודה?"
"לא , מה פתאום?" אמר אריאל.
"טוב, אני חושב ששמעתי מספיק. בהצלחה בשנה הבאה." אמר יחזקאל, ולקח עוד בורקס לדרך, לפני שיצא מן החדר.
חיים נשם לרווחה. לא רק שיש לו עדיין מכינה, הוא אפילו לא צריך לעשות שיעורי כושר בשנה הבאה. לא היה לו מושג איך ימצא מורה.
הוא פתח את המכשיר הסלולרי ושם חיכתה כבר ההודעה: "חיים. זה יורם. ספר לי איך הייתה הפגישה."
אציין רק שהתיאור הוא של פגישה שבאמת הייתה במכינה השנייה עם מישהו מהאגף הבטחוני חברתי במשרד הביטחון. כשהראיתי את הקטע לחברי המכינה דאז (השנייה), הם חשבו שהוא מצחיק מאוד...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה