אבל עוד לפני הדרך החדשה והמרגשת, אני חייב לכם, קוראי הבלוג היקרים, את המשך הסיפור של קריירת המילואים המפוארת שלי, זו שהסתיימה לפני כשבעה חדשים...
ובכן, בתחילת שנת 2002, נקראתי לרכז את המכינה ליהדות מתקדמת ביפו. חשוב לציין כי רוב ראשי המכינות הם קצינים במילואים בדרגת לפחות סגן אלוף (כמו למשל אהרון פוקס שמרכז את המכינה הצבאית ביפו עכשיו).
באותם ימים עוד הייתי רק סמל, וזה כשלעצמו לא נראה לי לעניין, אבל כשהגעתי למילואים, ותפקידי כמש"ק חמ"ל נלקח, וגם כטבח הצלחתי הייתה מסויגת, נאמר לי שאני אהיה עובד רס"ר.
כששאלתי מה זה אומר, אמרו לי שאין מה לדאוג, במילואים לא צריך לצבוע שום דבר בסיד. בסך הכל להחליף נייר טואלט בשירותים, ולהביא עיתונים לפלוגות.
האמת היא שכן דאגתי. מילא סמל, אבל נייר טואלט באמת לא נראה לי כמו הקריירה הצבאית הרצויה לרכז מכינה, ולכן, כשאמרו שיש יותר מדי עובדי רס"ר, ושניים צריכים לרדת לפלוגה כדי לעזור במחסום, התנדבתי מייד לתפקיד.
ביליתי כשלושים יום במחסום. יותר מרוב חברי הפלוגה. אגב, במאמר פוליטי מוסגר אומר שניתן בהחלט להיות צבא מוסרי גם במחסום, שחלק ניסו וחלק הצליחו, ושאין בהכרח קשר, על פי מה שאני ראיתי, בין דעה פוליטית, או 'שמאלנות' במובן הפשוט, לבין התנהגות הומנית במחסום. את הלקח הזה לא שכחתי.
בכל אופן, אחרי שלושים יום במחסום, אחרי שבישלתי גם להם (יותר בהצלחה, אבל לא כדאי לתת מתכונים), ואחרי שלקראת סוף המילואים אני סידרתי את השמירות במחסום, הציע לי הפקיד הפלוגתי להצטרף כחייל קרבי לפלוגה.
מן הסיבות שהובאו לעיל, הסכמתי מייד.
אבל, וזה החלק הכי מצחיק, מאז לא קראו לי למילואים עד שחרורי.
למה? כי חוק חדש אמר שקוראים לחיילי מילואים לאימונים ולמלחמה, אבל לא לבטחון שוטף. יצא שאני לא טנקיסט אמתי, ולכן אין לי מה לעשות באימונים (וגם לא במלחמה), ובטחון שוטף... את זה כבר הסברנו.
ככה נמנעתי ממילואים דווקא כי רציתי להיות קרבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה