כשהייתי ילד קטן, ושמעתי את הפינה לילד ברדיו, היה אחד, עמוס בר, שפרסם בה סיפורים על החיות בנגב, דברים כמו 'הפסמון האימתני כנגד הירבוע הגוזמני'. למקרה שאתם לא מכירים, מדובר על רשת א' לפני קצת יותר משלושים שנה.
מאוד התפלאתי לראות שהוא פתאום מפרסם כתבות בבלייזר, ועוד טוען בהן שהוא בן שלושים וארבע, ועוד מוסיף וטוען שהוא לא עושה כלום כל היום, חי במטולה או בהודו, ומתפרנס מלהשכיר דירה קטנה ליד כיכר הבימה. איכשהו, זה לא נראה לי כמו עמוס בר שאני הכרתי.
אז למה אני כל-כך רוצה להודות לעמוס בר (החדש, למרות שגם הישן היה אחלה)?
כי בזכותו הבנתי כל מיני טיפוסים כמו דוסטוייבסקי, ואפילו קצת צ'כוב, טולסטוי וניר ברעם. יש משהו מאוד מלאכותי בכתיבה של מי שמחליט שהוא עני מבחירה, ותמיד יש לו דרך מילוט אל העושר (תקראו בכתבה ותראו שאני צודק, או שפשוט תאמינו לי). כל הכתיבה היא משהו כמו "אני דפוק וזרוק אבל גם אתם בעצם".
ולא, עמוס בר (החדש) יקר, אנחנו לא אותו דבר בעצם. ההורים שלי אף פעם לא קנו לי דירה ליד כיכר הבימה. אמא שלי נתנה לי לפני שלוש עשרה שנה שמונים אלף שקל, שבדיוק הספיקו לעשרים אחוז מדירה בנשר (אלה היו אז הדירות הכי זולות בקרבה כלשהי לטכניון, כנראה שגם היום). גרתי בה ושילמתי משכנתא, המשכנתא הייתה קצת יותר גבוהה משכר דירה, אבל ירדה במשך השנים.
ככה הפכתי לטיפוס אחר מעמוס בר (החדש). כי תמיד הייתה לי משכנתא, ובכמעט עשר השנים האחרונות - גם ילדים.
עכשיו, מה הכי מצחיק בכל הנושא הזה?
שמשום מה אנשים חושבים שהדרך היחידה להיות סופר זה לחיות כמו עמוס בר החדש. ולאחרונה יש בישראל אפילו אנשים שיכולים לחיות ככה, כי ההורים שלהם עבדו קשה וקנו דירה ליד כיכר הבימה (לכל אחד משלושת ילדיהם).
אני חושב שאפשר להיות גם סופר שמשלם משכנתא בנשר (או בבאר שבע, כי את הדירה ההיא מכרתי בסוף). זה לא הולך להיות קל, אבל אני מתכוון לעבוד קשה.
אולי בסוף גם אצליח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה