בימים הרחוקים שבהם הייתי סטודנט לדוקטורט בהנדסת תעשייה וניהול, היה לנו סמינר מחלקתי. בכל יום שני היינו צריכים להופיע בשעה אחת עשרה, לשמוע הרצאה שלרוב לוותה במצגת, ולהשתחרר כעבור כשעה.
כמעט כל המרצים בסמינר המחלקתי, וזה לא משנה אם הם היו אנשי סגל או סטודנטים, מאוניברסיטת בן גוריון, מאוניברסיטה אחרת בישראל, או ממקום כלשהו בעולם, תמיד היו מתחילים את דבריהם במשפט: "אני אתן הרצאה קצרה ואז אני מקווה להשאיר הרבה זמן לשאלות..." בדרך כלל היה מעט מאוד זמן לשאלות, אם בכלל.
אחת מן ההרצאות הייתה של סטודנט לשעבר במחלקה, שעבר להיות איש היי טק בפארק התעשייתי של עומר. החברה שלו עסקה בתיאום של מידע רפואי בין המקומות השונים בהם הוא מצוי (קופות חולים שונות, מרפאות שונות באותה קופת חולים, בתי חולים שונים...)
הוא טען שלא משנה אילו פריצות דרך נוספות יקרו בעולם הרפואה במאה העשרים ואחת, איחוד המידע הרפואי על כל פציינט ממקורות המידע השונים, היא פריצת הדרך המדעית שתציל את המספר הגדול ביותר של חיים במאה הנוכחית.
לפני כשבוע אובחן העובר שאשתי נושאת בבטנה כבעל כליה אחת קטנה מדי, והרופא המטפל שלח אותנו למרפאת מומים בסורוקה: "רק כדי לדעת מה קורה. בדיקה שגרתית."
כששאלתי אותו למה צריך בדיקה כזאת, אם ממילא הוא עושה לנו אולטרה סאונד די מפורטת, והציוד בסורוקה הוא אותו ציוד שיש לו בקופת החולים (מאוחדת). הוא ענה: "זה לא מזיק, ובכלל כדאי שיכירו אתכם בסורוקה..."
ואז הבנתי שהסטודנט לשעבר מן הסמינר המחלקתי צדק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה