אני לא יודע אם כבר התוודיתי על כך, אבל תמיד אפשר לחזור ולהתוודות. בין סוף 1992 לבין סוף 1995 (בעצם תחילת 1996, בגלל איזה קורס בסטטיסטיקה) למדתי כלכלה ומתימטיקה באוניברסיטה העברית.
קורסי המבוא לכלכלה, וגם הקורסים המחירים ומקרו (המהווים את שדרת לימודי הכלכלה בשנה ב') הם קורסים המוניים. כך זכיתי להכיר את פרופ' גור עופר מרחוק.
אבל בשנה ג' למדתי אצלו קורס בהפרטה. הקורס עסק בהפרטה של כלכלות מזרח אירופה אחרי השלטון הקומוניסטי.
על מנת להזכיר ולהסביר בשלטון קומוניסטי, והעיקר בברית המועצות לשעבר, הייצור כולו תוכנן על ידי משרד מרכזי. למשרד הייתה מטריצה גדולה שכללה מקדמים כמו: 'כמה חיטה ציריך כדי לייצר קילו אחד של פלדה, וגם 'כמה פלדה צריך כדי לייצר קילו אחד של חיטה'.
כל מי שלמד קורס באלגברה ליניארית יודע (באופן עקרוני), לפתור מטריצות כאלה (ומי שלא, לא צריך להצטער על כך יתר על המידה...), וכך משרד התכנון המרכזי פתר את המטריצה, והחליט על כמויות הייצור השונות של המוצרים השונים.
קל לראות מה הבעייה עם מערכת כזאת: מלבד האיום של סיביר, אין כל תמריץ כלכלי לייצר את המכסות, ובוודאי שאין כל תמריץ כלכלי להתייעל, ולייצר יותר באותו המחיר, או באותה כמות של שעות אדם. כך אני זוכר שדובר אז שלייצר מכונית לאדא (מכונית סובייטית) לוקח 127 שעות עבודה ואילו לייצר טויוטה לוקח רק 17 שעות עבודה (בגלל רובוטים, אבל גם יעילות סתם).
מובן שכאשר הכלכלות הללו רצו הלפוך לכלכלות שוק, היה צורך להפריט חלק מן המפעלים, שכן תיאורטית הממשלה פשוט ייצרה הכל.
אחת השיטות היותר חינניות הייתה הפרטת וואוצ'רים. לפי השיטה הזאת כל האזרחים מקבלים וואצ'ר (כמו מנייה) בחברה ממשלתית זו או אחרת, והם יכולים מכור אותן בשוק החופשי.
ב1995, כשלמדתי את הקורס, זה נראה כמו רעיון מצוין. אין לי מושג מה חושבים על זה מאז (למשל בצ'כיה שהרבתה לעשות זאת)...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה