על עלטה, על ליל הסדר, ועל נקודת ההשקפה החיפאית

ראשית אני יודע שלא כתבתי בבלוגים הרבים שלי הרבה זמן, ובפרט לא בבלוג הזה... לא נותר לי אלא להתנצל על כך (שוב), ולקוות שעם תום שנת הלימודים אתחיל לכתוב (שוב) בבלוגים בצורה מסודרת יותר, וכי לא אפסיק גם בתחילת שנת הלימודים הבאה.

כתבתי כאן על הסרט 'עלטה' בעבר מאוד בקיצור. בעיקר כתבתי שהוא יצא אל האקרנים איפשהו בעולם, ושחבר שלי מיכה מאיר (מיכאל) עשה את הסרט. עכשיו הגיע הזמן לפרט קצת יותר. היכונו היכונו, זה עומד להיות פוסט ארוך קצת יותר מן הרגיל... 

מכאן יש אזהרת ספוילרים על הסרט, וגם על חיי הפרטיים (וגם על החיים של מיכה)

החברות בין מיכה וביני מתחילה עוד מדור ההורים של שנינו. לצערו של מיכה הוא יתום מאב ומאם כבר קצת יותר מעשור, אבל אני יכול לאמר שגם אני מתגעגע אל הוריו באורח בלתי סביר ממש (אבא שלו נפטר שש שנים לפני אמא שלו). היתה לאמא שלו ולאמא שלי בדיחה שיש להן אותו שם משפחה כי הן אחיות. זה היה מצחיק כי כמובן שתיהן היו נשואות אז. (כיום אמא שלי נשואה, אבל כבר לא לאבא שלי). מיכה ואני לא קרובי משפחה, רק חברים (מאוד) ותיקים.

מכל ההקדמה המביכה הזאת אין מה לצפות כאן ל'ביקורת אובייקטיבית' על הסרט, אבל אני מקווה שאוכל להסביר למה אני (מאוד) אהבתי את הסרט, ואולי אפילו למה אני חושב שהביקורות הישראליות על הסרט, שהיו ברובן שליליות, מפספסות לדעתי משהו חשוב.

אבל אתחיל ממשהו אחר לגמרי. אתמול היה ליל הסדר. כבר כמה שנים כשהסדר נערך בביתה של אמי (ובעלה), אני מנהל אותו, ואם יורשה לי, אני מנהל אותו ביד רמה. אצלנו קוראים את כל ה'מגיד'. מקדשים על כל הכוסות, מקפידים על ההסבות, שרים את ברכת המזון עם כל הסלסולים, וגם את ההלל ואת ה'נרצה' ואת 'אחד מי יודע', ואת 'חד גדיא'. נראה לי שהבהרתי את התמונה...

אחרי תום הסדר ההלכתי, אנחנו שרים: שירים של כוורת. שיר לשלום, שירי פסח. זה לוקח הרבה זמן. הפעם התחלנו בשבע בערב, וסיימנו מעט אחרי חצות. השילוב של השירים וההקפדה על אורחות הסדר אולי ייראו לקוראים פחות שגרתיים, אם יובן שרוב המשתתפים מגדירים את עצמם חילוניים, ואני מגדיר את עצמי כיהודי מסורתי (קונסרבטיבי) שלא מקפיד במיוחד על שמירת הלכה...

אני חושב שהשילוב הזה הוא נדיר. אבל היה פחות נדיר כשגדלנו, מיכה ואני, בחיפה, ועכשיו אעבור לנושא השני.

מיכה צעיר ממני בכמעט שלוש שנים. בכל זאת כשהיינו ילדים אהבנו לעשות דברים ביחד, ובעיקר להמציא מילים לשירים (למשל מילים לשיר 'גוליית' של כוורת על הבחירות של שנת 1984...) כשהייתי בכיתה ט' יצרנו כמה קלטות קומיות, ואחרי כן מיקסים מוזיקליים קומיים (למשל מיקס של סטינג ופלקו).

אני חושב שהיכולת של מיכה לעבוד במשך שנים רבות עם חומרים קומיים (אני מקווה שיום אחד גם סרט באורך מלא), ובסרט 'עלטה' על חומרים דרמטיים, היא גם כן חלק מנקודת המבט החיפאית.

הסרט עלטה מוגדר על ידי לפחות חלק מן הצופים כ'טרגי'. או לכל הפחות כחסר סוף קומי המאפשר לבני הזוג לחיות בשלווה ובנחת כזוג הומואים בישראל. אם זה לא היה מובן עד עכשיו, הסרט 'עלטה' עוסק במערכת יחסים בין הומו ישראלי והומו פלסטיני, המסתיימת בכך שנימר (הגיבור הראשי של הסרט) נאלץ לברוח לחו"ל, כי יש איומים על חייו.

כמה מן הביקורות הישראליות טענו כנגד המקצועיות של הסרט. האמת היא שהתעצבנתי כשקראתי את הביקורות הללו, כי אם יש למבקר כלשהו טענה על זויות הצילום, או איכות הסאונד, או מיקום המצלמה, או השד יודע מה אחר, יואיל נא להסביר את טענתו הזאת, וייתן לקוראים ולצופים לשפוט אם הם מסכימים עם הביקורת בעניין זה.

מיכה למד קולנוע ב-USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה) הנחשבת כמקום הטוב ביותר ללימודי קולנוע בארצות הברית (היא סמוכה להוליווד). הוא סיים את לימודיו עם ממוצע מצטיין (מאוד), וכבר שנים רבות הוא עוסק בהפקת סרטים בהוליווד. חלק מן העורכים וכו' של הסרט הם אנשים שערכו סרטים הוליוודיים מוכרים, והסכימו לערוך את הסרט של מיכה כי הם מכירים ואוהבים אותו אישית. אז באמת שלא מבין את הטענות על המקצועיות.

טענות אחרות עסקו בעיצוב ה'סצינה המשפחתית' שבה רועי מציג את נימר בפני הוריו, וטענו כי ההורים מוצגים בה בצורה יותר מדי סטריאוטיפית, וכי הסצינה מזכירה סרטי בורקס. ראשית אטען כי 'מזכיר סרטי בורקס' הוא בעיני מחמאה, וגם כאן החיפאיות משחקת תפקיד. אני רוצה לחשוב שגדלתי (וכמובן שגם מיכה גדל) במקום שבו העשייה התרבותית בכלל, והקולנועית בפרט לא מסווגת מיידית על פי קריטריונים ותויות מוגדרים מראש, ובפרט לא על בסיס עדתי...

אבל מעבר לכך, האם הטענה היא כי כל זוג הורים תל-אביבי יקבל בברכה את החבר הפלסטיני של בנם ההומו? כי הייצוג ה'סטריאוטיפי' נגוע בגזענות כי הורים תל-אביביים היום הם הרבה יותר ליברליים ומקבלים ממה שמוצג הסרט? אני לכל הפחות לא חושב שזה נכון. הסצינה נראתה לי אמינה מאוד, והאמת היא שהתפעלתי מן היכולת של מיכה להביא כוכבים ישראליים בסדר גודל של אלון אוליארצ'יק וחלי גולדנברג לסרט שלו (שלא סבל מעודף תקציב...)

טענות אחרות על הסרט אמרו כי חבל שהגיבור הראשי שלו הוא נימר, ולא רועי. וכאן אני חושב שאנחנו מגיעים ללב העניין. כבר היו סרטים ישראליים שעסקו ברומן בין הומו ישראלי והומו פלסטיני (אגב, הסוף של חלק מהם היה טרגי בהרבה מהסוף של 'עלטה'). לדעתי, לפחות חלק מן הסרטים הללו היו נגועים ביחס סטיריאוטיפי ומזלזל כלפי הפלסטינים. זה מתחיל בכמות הערבית בסרט, ממשיך באמינות הדמויות הפלסטיניות ובמספרן, ומסתיים בריאליות של הדמויות הפלסטיניות, וביכולת שלהן לבחור לעצמן סופים שהם לא או קומדיות בלתי סבירות (חיים כזוג מאושר בישראל), או מלודרמטיות (פיצוץ הדדי). דווקא הפוקוס על הדמות של נימר הופך את 'עלטה' ליצירה קולנועית חשובה, לפחות בעיני.

דווקא היכולת להביט מן הצד (מיכה חי כבר כמעט עשרים שנים בלוס אנג'לס...) מאפשרת לו לראות כישראלי לשעבר את הסכסוך במבט מפוקח יותר על כל נקודות האור והצל שיש בו, בשני הצדדים. ואגב, הסוף של 'עלטה' הוא לא טרגי. רועי יכול לבחור בחיים בצרפת, ביחד עם בחיר לבו, על בסיס שוויוני, אם רק יחפוץ בכך.

הראייה המפוקחת הזו של מיכה. היכולת לראות את שני הצדדים, והיכולת לעשות סרט המדבר לכל צופה ומראה לו את הטרגדיה של הכיבוש הישראלי של השטחים, טרגדיה שלצערי הרב לא באה לידי ביטוי בעשייה הפוליטית או התרבותית בישראל, הייתי רוצה לחשוב שזו נקודת המבט החיפאית...