וואו. כמה זמן לא קראתי ספר! המון.. לא נעים לי לומר כמה המון, ויוליסס לא נחשב...
בכל אופן לא קראתי את כל מה שמאיה ערד כתבה, אבל בהחלט קראתי משהו. "מקום אחר ועיר זרה" היה רומן מפתיע ומרענן, שדומה בצורה יוצאת דופן לחיים של מישהי שאני מכיר. "אומן הסיפור הקצר" בהחלט היה ספר טוב, אבל הרגיז אותי בגלל היחס שלו לעיר באר שבע, גם אם זה בעצם היחס של אחת מהדמויות בסיפור. "מקום הטעם" שערד כתבה עם בן זוגה רויאל נץ, הוא ספר ביקורת מבריק!
בכל אופן אני שמח לדווח שקראתי את הספר תוך פחות מעשרים וארבע שעות, הספר הוא לדעתי יצירת מופת!
הנה תמצית הספר מאתר עברית:
והנה כמה קישורים לביקורות:
עד כמה שהבנתי כל שלוש הביקורות טוענות כי ערד מזלזלת בדמויות שלה, שהיא צינית, אכזרית, מלגלגת ואפילו סדיסטית. על כל הפשעים הללו אמורה לכסות איכות הכתיבה.
אני לא חולק על הביקורות בנוגע לאיכות הכתיבה. כך למשל נפתח הספר:
It wasn’t a very good time for Hebrew.
היא גמרה להקליד את המילים שהתרוצצו בתוכה משך שבועות. עכשיו הביטה בהן ולא הייתה מרוצה. זה בסדר? ככה כותבים?
It was not a very good time for Hebrew, ניסתה שוב. עכשיו הייתה מבולבלת ולא יכלה להחליט. מה יותר טוב? איך אומרים? כמעט ארבעים וחמש שנה היא חיה כאן ועדיין היא לא יכולה לכתוב משפט פשוט.
ככה פשוט. (סליחה על זה, אבל הייתי חייב לצחוק על אלדד יניב בדרך, כי גם אני מרושע).
וברצינות. יש לנו מורה לעברית, שחושבת איך לכתוב על הוראת העברית באנגלית. המלים אולי פשוטות, גם בעברית וגם באנגלית, אבל כל מילה היא כמו תו מדויק ביותר!
קחו את המילה 'יכלה' (שורה רביעית). הרי ברור שערד יודעת שיש לומר 'יכולה הייתה'. היא גם יודעת שהדמות שלה יודעת את זה, כי היא מורה לעברית. אבל השימוש במילה הוא מדויק כי הוא מבטא את שפת החשיבה האינטימית של המורה לעברית.
הרי ברור שבסביבה החברתית של ערד, המורה לעברית היא טיפוס מאוס ובלוי, ומי שמגיע לו כל קרדיט הוא הפרופסור יועד ברגמן הררי. ובכל זאת ערד יוצרת כאן אמפתיה דווקא אל השולי, הנידח, המהוה, ומצליחה להראות לנו את הגיחוך והרשעות דווקא של מי שקרובים אליה גם חברתית וגם אידיאולוגית.
אני חושב שזו יצירת מופת!
נ.ב., אשמח מאוד לכל תגובה, אבל בפרט אשמח לתגובות מאחי אנשי המדע הבדיוני והפנטזיה.
האם הסיפור השלישי הוא שלנו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה