עשן הזמן עולה אל התקרה - פוסט סיום

בפעם הראשונה שבה נכנסתי לעשן הזמן התאריך היה 30.1.2007.

בפעם השנייה התאריך היה 31.1.2007.

נדמה לי שכבר אז, בפעם השנייה, הצעתי לצחי, הבעלים של עשן הזמן, להדפיס קובץ של סיפורים קצרים. אמרתי לו שיש לי כבר ארבעה סיפורים קצרים, ושאכתוב סיפור חמישי, שייקרא עשן הזמן, ואז הוא יוכל למכור אותו רק בחנות שלו, וזה יהיה מעולה.

צחי השיב לי שלא כדאי לי לעשות את זה. הוא אמר לי: "כתוב ספר סיפורים קצרים, קרא לו איך שאתה רוצה, ונמכור אותו גם כאן." זו הייתה ההתחלה של הספר 'כתר מלכות', וגם בכלל, של כל ההוצאה לאור שלי - רסיס נהרה.

את דויד פרץ הכרתי קצת קודם, בסדנה של אתגר קרת. התווכחנו על מהו רזוננס. את יעל, רעייתי, הכרתי קצת אחר כך, היא הכירה את ענת, אשתו של דויד, עוד הרבה קודם, במעונות של בן גוריון. כך שפעם, בהחלט היינו חלק מאיזושהי סצנה באר שבעית, אך לא עוד.

עזבנו את באר שבע לפני קצת יותר משנתיים, עזבנו את הדרום לפני קצת יותר מארבעה חודשים, אבל עשן הזמן עדיין ממשיך לעלות אל התקרה. ב'עשן הזמן', ובמקומות אחרים.

נ.ב. שאר מעשי גבורתי מופיעים בבלוג: 'מחשבות גליליות'

פרשת קורח ושיר - פוסט כמעט סיום

דבר תורה לפרשת קורח

קורח-ועדתו-7.jpg (640×360) (xn--7dbl2a.com)

בשנתיים האחרונות חדתי לכם לעתים חידות על פרשת השבוע, אבל היום אני רוצה לומר כמה דברים על פרשת השבוע, וגם על להיות מורה. ייתכן שאשאל כמה שאלות, אבל אני חושש אני לא יודע עליהן את התשובות בעצמי.

פרשת קורח נפתחת בפסוקים: "וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה."

כלומר הטענה של קורח ועדתו היא טענה שיש לחלוק במנהיגות, וגם בתגמול עליה. בסופו של דבר האדמה פוצה את פיה ובולעת את קורח ועדתו.

לפני כארבעים שנה כתב מאיר שלו טור בעיתון, שנקרא "קבורת האופוזיציה". ראש הממשלה היה אז בגין, והוא שאל בטורו מה היה קורה אם בגין היה מכריז דבר מה והאופוזיציה הייתה נבלעת באדמה.

שאלה שניתן לשאול היא: "האם שני המקרים דומים זה לזה, ואם כן האם בכלל נוכל ללמוד דבר מה מן התורה, אם דגמי השלטון המוצעים בה הם שונים כל-כך מאלה שלנו?"

בפרקי אבות במשנה כתוב: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים.איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו."

שאלה שניתן לשאול היא: "מהו ההבדל שחז"ל רואים בין מחלוקת לשם שמיים, ומחלוקת שאינה לשם שמיים?"

לדעתי לפחות נין לראות הבדל מסוים, גם בבקשה לתגמול במקרה של קורח, לעומת חוסר התגמול, והדיון העקרוני במקרה של הלל ושמאי, אבל גם שחז"ל מתרחקים מן הדגם של משה וקורח, בבחינת "המנהיגות של משה היא כה רחוקה ומושלמת, שניתן ללמוד ממנה רק באופן כללי, ואילו לימינו אנו כדאי דווקא ללמוד מן המקרה של הלל ושמאי.

אם לוקחים גם את חז"ל בחשבון, ניתן לשאול: "ובימינו אנו, איזו דעה צריכה להיות לגיטימית ואיזו לא?"

בשנתיים האחרונות הייתי מורה במצפה רמון, ונסעתי מן המדרשה לשם כמעט מדי יום. עם ובלי קשר למה שאמרתי על הפרשה, ברצוני לקרוא לכם שיר שכתבתי:

משירי סוף הדרך למצפה

ארבע מאות פעמים או אולי רק שלוש מאות ושישים בשנתיים האחרונות, 

נהגתי לבדי ממדרשת בן גוריון, אל התיכון במצפה רמון.

היו פעמים שבהן הדרך יפתה עד מאוד, בסוף החורף ותחילת האביב, 

עת הירוק כיסה את שולי הכביש ואת ערוצי הנחלים, 

ושוחח עם החום הרווי של אדמת המדבר.

היו פעמים שבהן הדרך קשתה עד מאוד, 

ויכולתי לדעת עוד בנסיעה את אימת הבחינה, 

ואימת המורה כאשר התלמיד על אף שאלה לא ענה.

היו פעמים שבהן הדרך ארכה עד מאוד, בעיקר בסוף האביב, 

כשאבק כיסה את הדרך, והאור האכזרי הציף את הכל. 

או ימים שבהם מובילים נסעו לאט אל הכלא, 

ולא הותירו לי ולו פתח מילוט צר, לעקוף.

ועכשיו, סוף סוף, הגיע הזמן לנוח מעט בצד הדרך, 

ולזכור לעת שחר של חופש, 

מה יפתה, מה ארכה, מה קשתה הדרך.

כמה הימים נראו כמו גלגל שחוזר על עצמו בדיוק מרושע: 

אותן שיחות, אותם איומים, אותם עונשים, 

אותה משיכת כתף של אין ברירה.

***

ארבע מאות נסיעות, ואולי רק שלוש מאות וששים, 

ונהגתי לבדי, והגיע הזמן לחשבון:

ניסיתי ללמד, וניסיתי להתמודד,

ניסיתי לבחור, וניסיתי לשפוך אור,

את חדוות הנוער ניסיתי לנצור,

על זכות הקדימה ניסיתי לשמור.

יש שיאמרו שהצלחתי להתעקש,

ועכשיו רק נותר בלחש לבקש:

בחיאת אללה הייתי רוצה להתבונן,

ולמצוא בכל יום דבר מה מרענן,

למצוא בכל שעה דבר מה מקודש,

שייתן לי לראות את הכל מחדש.

משדה בוקר למצפה רמון בשלושה ימים | סיפור דרך (sipurderech.co.il)

דברים למצעד הגאווה מצפה רמון 1.7.2022

בוקר טוב קהל נכבד, 

אני שמח מאוד לראות פה כל-כך הרבה אנשים. שמי אורי מאיר, ובשנתיים האחרונות הייתי מורה בתיכון השלום במצפה רמון, עבודה בהחלט מאתגרת, אבל אני חושב שהועלתי, לפחות במעט. 

אשתי יעל הייתה עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה של מצפה רמון במשך מספר חודשים בשנה שעברה, ומייד לאחר מכן עברה לאשפוז פסיכיאטרי פתוח. זה שבר לא פשוט למשפחה להכיל, זה מציב הרבה אתגרים.

יש לי מספר ילדים. בני הצעיר לולון שהוא היום בן שבע וחצי, נולד כבת, ולפני כשלוש שנים ביקש ש'נדבר אליו בבן'. כתוצאה מכך גם שינינו את השם שלו.

ברשותכם ברצוני לפנות לראש המועצה, מר רוני מרום.

מר מרום, במכתב שכתבת בשנה שעברה טענת כי: "אינני מכיר בדגל הלהט"ב ואינני מוכן לכנותם 'קהילה'.", וכן הוספת ואמרת על קהילת הלהט"ב כי: "טעות תהיה מצידם להחצין את נטיותיהם המיניות, עליהם להבין שהם יוצאים מן הכלל וככאלה נוכל כחברה להכילם."

ובכן מר מרום, אני מכיר בכך שאני יוצא מן הכלל, אשתי יוצאת מן הכלל, ואף ילדינו הם יוצאים מן הכלל. האם עכשיו מישהו מן המועצה, מן הקהילה המפוארת של מצפה רמון, יואיל בטובו להרים טלפון ולשאול מה שלומנו? איך אנחנו מרגישים אחרי כל מה שקרה לנו בשנתיים האחרונות? לצערי עד עכשיו זה לא קרה…

וכעת לנושא שונה לחלוטין.

זה לא עניין לגמרי פשוט להיות הורה לילד טרנסי. יש כל מיני שאלות שחייבים לענות עליהן, למשל בכיתה א' באילו שירותים הוא ישתמש. אין מדובר בהחצנה של נטיות מיניות, אלא בשאלות פרוזאיות למדי, ועם זאת לא פשוטות.

בלב העיר העתיקה של באר שבע ניצב הבית הגאה על שם ד"ר יעל לוי חזן. זכיתי, באמת זכיתי להכיר את ד"ר לוי חזן עוד בחייה. היא הייתה אשה עדינה מאוד, ונעימה מאוד, אשת ספר ואשת עשייה. בבית הגאה מצאנו כולנו בשנה שעברה קורת גג מקבלת מאוד, פתוחה מאוד, ושם עזרו לנו להתחיל את שנת הלימודים של לולון בכיתה א' בצורה טובה יותר, במשך מספר מפגשים, וכל זאת ללא תשלום! לזאת ייקרא קהילה!

ובכן מר מרום, אני מתגאה להשתייך לקהילת הלהט"ב, גם אם הצטרפתי אליה שלא כתוצאה מבחירה ישירה שלי. מצאתי בקהילה הזאת בית חם ואוהב, ואני בטוח שזה יישאר כך גם בשנים הבאות.

ולכן קהל נכבד ויוצא דופן, ברצוני לומר שאני יודע שניצבים בפני מצפה רמון אתגרים לא פשוטים בשנים האחרונות, ויש לי תחושה, שהמצב לא יהיה קל יותר בשנים הבאות. בעוד מספר שבועות אני עובר צפונה, אך אם תזדקקו לעזרתי, אשמח לתרום את חלקי, גם כשכבר אגור רחוק מכאן, למען הקהילה!

בוקר טוב!

נ.ב. בסוף לא נשאתי את הדברים במצעד עצמו, אך מקצתם הופיעו בכתבה:

https://www.ynet.co.il/news/article/b1pm1xncq

נ.ב.ב. כשהצעתי ללולון לבוא למצעד הגאווה הוא אמר שזה משעמם. אולי זה דווקא דבר טוב שהוא חושב ככה...

 

ראיון עם אלי אשד

אז חברי אלי אשד ראיין אותי לכבוד הספר החדש.
אני מביא כאן את הטקסט של הראיון עצמו, אבל אלי כתב עוד עלי והוסיף תמונות וכו', אז שווה בהחלט לראות גם את הכתבה המקורית.
הנה הטקסט של הראיון:
אלי: איך נוצר הרעיון של עולם חלופי שבו קיים בית המקדש בהווה?
אורי: זו שאלה ממש טובה, וכיוון שהרעיון עלה במוחי לפני משהו כמו 18 שנה (כן, עבדתי על הספר עד כדי כך הרבה זמן), אני לא בטוח שאני זוכר את התשובה.
מה שכן, אני כמעט בטוח שהרעיון המקורי לא היה ליצור עולם שבו בית המקדש עדיין קיים בהווה, אלא ליצור עולם שבו רבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים לפני כ-2000 שנה למרות שבית המקדש לא חרב. כלומר ליצור עולם שיש בו גם צדוקים שממשיכים לקיים את היהדות בצורה שבה היא התקיימה לפני חורבן הבית, וגם פרושים שמקיימים את היהדות פחות או יותר כפי שהיא מתקיימת היום.
אלי: זה רלבנטי לדעות הפוליטיות שלך? עוד יש היום אנשים שקוראים להקים מחדש את בית המקדש?
אורי: אני אישית לא רוצה להקים מחדש את בית המקדש, אבל נושא המקדש בהחלט מעניין אותי. אני אוהב לעסוק בבית המקדש, בעיקר בצורה ספרותית.
מה שברור הוא שבית המקדש הפיזי מעורר כל מיני קשיים, שאני חושב שאפשר להבחין לפחות בחלק מהם גם בספר, וזה עוד לפני שניגשים לשאלות כמו איזה הכשר יהיה בבית המקדש אם יקימו אותו, והאם הכוהן הגדול יהיה אשכנזי או ספרדי…
אלי: למה קראת לעולם הבדיוני שבו לא חרב בית המקדש ‘העולם המופלא’?
אורי: ידעתי שתשאל את השאלה הזו! יש לכך שתי סיבות עיקריות: הקלפים של העולם המופלא (היה לי אוסף מלא בסופו של דבר!), ותוכנית הטלויזיה הנשכחת העולם המופלא.

אלי: בספר אתה מרבה לעסוק בספקולציות לגבי הכתיבה של ספרים יהודיים. למשל זכור לי הויכוח בין חזי ואופיר בשאלה האם השיר ‘לבי במזרח’ נכתב על ידי רבי יהודה הלוי של העולם המופלא, או של העולם המקורי, מה הסיבה לכך?
אורי: האמת היא שזה אחד הקטעים האהובים עלי בספר! אם אנחנו בוחנים את שירת יהודה הלוי, או את התלמוד הבבלי, ניתן להתרשם שהדעה של אופיר, שספרים אלה נכתבו בעולם המופלא, ולא בעולם המקורי, יש בה ממש!
כך למשל התלמוד הבבלי נפתח בשאלה ‘מאימתי קורין את שמע בערבין?’, והתשובה הראשונה שהתלמוד נותן היא ‘משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן’. עכשיו עד כמה שאני יודע אין ממש ויכוח שהמשנה נכתבה לפחות 130 שנה אחרי חורבן בית שני, אז איזו מין תשובה זו??? איך מישהו אמור לדעת מתי לקרוא את שמע בשעות הערב מן התשובה הזו?! כנראה שאופיר באמת צודק, והמשנה והתלמוד נכתבו בעולם המופלא, ועברו לעולם שלנו בדרך מסתורית!
אלי: לאיזה קהל או קבוצה של אוכלוסייה הספר מיועד?
אורי: ניסיתי לכתוב את הספר כך שיתאים גם לנערים ונערות צעירים וצעירות, מגיל בת מצווה נניח. מאידך גיסא, אני חושב שהספר מעלה שאלות מעניינות שאני כאיש מבוגר מעוניין לשוחח עליהן, ולכן הספר בהחלט מתאים גם עם אנשים מבוגרים!
אלי: האם אתה מתכנן ל”חידת אבן השתיה” המשך או המשכים?
אורי: כן, בהחלט! האמת היא שקרה לי משהו קצת מוזר בהקשר הזה. סיימתי את הטיוטה הראשונה של “חידת אבן השתייה” באביב 2004, כמה ימים לפני פסח. בעצת מרים טבעון (המתרגמת המהוללת שהיא גם חברה טובה של אמא שלי), שלחתי את הספר להוצאת הקיבוץ המאוחד, והוא לא התקבל, ואולי טוב שכך, כי אני חושב שהגרסה שיש בידינו כעת היא טובה יותר.
בכל אופן, אחרי שהספר לא התקבל בהוצאה, נואשתי בשנת 2005 מן הספרות העברית (הקדמתי את זמני!), והחלטתי לכתוב ספר באנגלית שהוא פחות או יותר ההמשך של הספר חידת אבן השתייה. סיימתי את הספר הזה בשנת 2005. בתרגום חופשי לעברית שמו הוא “אל ראש ההר”. אז זה ההמשך הטבעי ל”חידת אבן השתייה”. עכשיו אני צריך לעשות את השיפוצים וההתאמות המתבקשים. אני מניח שזה ייקח כשלוש שנים, כי אני מורה במשרה מלאה, וקשה להכין שיעורים וללמד אותם בזום. אני כן יכול לומר על הספר “אל ראש ההר” שהוא יכלול את חזי אופיר ורננה, ויתרחש הן בממלכת יהודה והן בממלכת ישראל.
יש לי עוד רעיונות להמשכים גם אחרי זה. בין השאר חזי אומר בשלב כלשהו שהעולם המופלא הוא עולם מתוכנן. ובכן חזי צדק! אני בהחלט רוצה לכתוב יום אחד גם על האנשים שבנו את העולם המופלא, אבל זה ייקח עוד זמן מה.

קישור לרכישת הספר באתר מנדלי:

https://www.mendele.co.il/product/hidatevenhashtiya/

סרטים של אלי אשד ויקום תרבות בימי שירה במדבר

 

אז בפסטיבל ימי שירה במדבר שנערך בראשית הקיץ, התארח חברי אלי אשד.

חבר נוסף שלי, יואב איתמר, צילם את השיחות של אלי אשד, ובלא שהות נוספת הן מוגשות כאן לצופים.

שיחה על שרידה של יצירות לאורך הדורות:

https://bit.ly/3DwfGmz

 

שיחה עם אילנה שחף ומירון נומיס על תולדות הפסטיבל:

https://bit.ly/3ysksxS

 

חידת אבן השתייה - מה נשתנה

 

כתבתי את הטיוטה הראשונה של חידת אבן השתייה בזמן המחזור הראשון של המכינה למנהיגות יהודית מתקדמת שאותה הקמתי.
זה היה לקראת פסח 2004, כלומר לפני פחות או יותר שבע עשרה שנים וחצי.
אני זוכר שמאוד התלהבתי מעצמי, ושלחתי את הספר להוצאת הקיבוץ המאוחד.
הוא לא התקבל, ואולי אני צריך לשמוח על כך, כי בשנים הללו למדתי הרבה על ספרות ועל כתיבה, ואף פתחתי הוצאת ספרים, והוצאתי כמה ספרים.
חשוב מכך, בספר עצמו חלו כמה שינויים מהותיים:

• חזי הוא עכשיו בן 18.
• גם אופיר, אבל אופיר הוא כבר לא חבר מהכיתה של חזי בחיפה.
• חזי לא סתם ככה עובר לעולם המופלא, יש תהליך.
• יש מכינה קדם צבאית :)
• יש רומנטיקה.
• הספר יותר ארוך.
• יש מפות.
• יש פחות הסברים, ויותר פעולות.

בקיצור, אני חושב שהספר עכשיו הוא טוב יותר, והיה לגמרי כדאי לחכות כל-כך הרבה זמן!
וכמובן, לא הייית יכול לעשות דבר מכל אלה ללא ההתמדה והמסירות (ארוכות השנים) של העורכת שלי - מירי פלד!
ניתן לקנות את הספר בגרסה אלקטרונית באתר מנדלי.

חידת אבן השתייה - מה מכינים במכינה?

 

המחזור הראשון של המכינה של בתנועה ליהדות מתקדמת התחיל בספטמבר 2003.
אני זוכר שלמדנו הרבה תלמוד עם הרבה תמר דבדבני.
זה היה כיף גדול.
לפני זה היו כמה שנים שבהן לא למדתי תלמוד בכלל, והיה כיף לחזור.
גם הגישה ה'רפורמית' לתלמוד הייתה מרעננת. הרעיון של לחקור את הרקע הפסיכולוגי של הדמויות היה חדש לי, וזו דרך טובה לקרוא את התלמוד לדעתי.
מובן שלא הסכמתי עם הכל, אבל גם זה היה חלק מהכיף.
ואז פתאום הבנתי איזה מין רומן אני צריך לכתוב.
רומן על חזי דורון, נער בן 14 מחיפה שלומד בכיתה עם אופיר כץ, אופיר עובר לארצות הברית וחזי עובר לעולם אחר בו רבן יוחנן בן זכאי הקים ישיבה ביבנה לפני אלפיים שנה, למרות שמעולם לא חרב בעולם הזה בית המקדש!

הנה קטע מן הגרסה הראשונית:
"גלוסקא המורה המשיך את השיעור כרגיל, הוא פלט את המשפטים משפתיו כאילו היו קליפות של גרעינים. "וכך שינה רבן יוחנן בן זכאי את תולדות העם היהודי, כאשר הקים את הישיבה שלו, הוא הפך אותנו מדת של הקרבת קורבנות, לדת של לימוד תורה." גלוסקא התהלך בין השולחנות, ונפנף את הסרגל הארוך שלו בהתלהבות. כרסו התנדנדה בין השורות, ושערו הארוך והדליל הקיף את ראשו כמו במצור של אטריות.
הוא המשיך את דבריו: "ואז... רבן יוחנן בן זכאי הלך וטייל בשוק וקנה שתי פרות. האם בכל הכיתה הזאת אין אחד שמקשיב? האם חזי יקירי נרדם לגמרי? בוקר טוב חזי!" המשפט האחרון לווה במכת סרגל עזה על שולחנו של חזי."

 

 

חידת אבן השתייה - איך הכל התחיל?

 

 

אני זוכר שהייתי במילואים.
זו הייתה תחילת 2002.
אילן רמון המריא לחלל ואז התרסק.
ההתרסקות הייתה כמה דקות אחרי ההבדלה.
הייתי אז מדריך בנוער תל"ם, וזה היה שבתון של שכבת י"ב. ניסיתי לגבש אותם לקראת המחזור הראשון של המכינה.
הצלחתי בסוף, אבל גם שנים רבות אחרי כן הם קראו לשבתון הזה "כנס רמון".
אני זוכר שעוד לפני ההתרסקות היה מן נוסח עברי של 'הרפתקה בחלל' של דייויד בואי שניגנו כל הזמן ברדיו:

"כאן אלוף משנה רמון,
כואב לי הגרון,
כבר שבועיים אני לא יכול לישון,
חללית שלמה זה לא כמו אוירון,
כי דוגרי משעמם לאללה, לבד בחללית,
באסה לאכול וכולם מדברים אנגלית..."

שמעתי אותו במגדלי השמירה במילואים.
אחרי זה חשבתי הרבה באותם מגדלי שמירה.
הרגיז אותי שכדי להטיס ישראלי לחחל צריך את נאסא, ועוד יותר הרגיז אותי שנאסא לא הצליחה!
אני זוכר שסיימתי את המילואים עם רעיון מוצק לספר, על שני חבר'ה בישיבה שבונים חללית. סיפרתי את הרעיון שלי למישהי, והיא אמרה לי: "אבל למה דווקא בישיבה?"
ואז עניתי לה: "כי רק תלמידי ישיבה מסוגלים להיות עד כדי כך מרוכזים ברעיון אחד!"
ואז היא אמרה, "מילא שאני לא בטוחה שאתה צודק, אבל טיסה לחלל? זה נשמע לך מתאים לישיבה?"
אז חשבתי על הרעיון שלי עוד קצת...

 

מאימתי קורין: כהות בהירה

אזהרת ספוילר: בפוסט זה אדון בפרטי עלילה שונים מן הרומן 'קום קרא'

בפוסט הקודם דנתי בדמותו של בן זומא כפי שהיא עולה מן המימרות שלו בפרקי אבות, ובפוסט זה ברצוני לדון בדמותו של בן זומא כפי שהיא עולה מן האגדה על 'ארבעה שנכנסו לפרדס' כפי שהיא מופיעה בתוספתא. האגדה על ארבעה שנכנסו לפרדס, והאגדות הסמוכות לה, מופיעות בנוסחים מעט שונים בתוספתא, בתלמוד הירושלמי, ובתלמוד הבבלי. הפעם, לצורך הדיון בדמותו של בן זומא, נסתפק בנוסח אחד, אבל בפוסטים הבאים, שיעסקו בדמותו של אלישע בן אבויה, נזדקק לכל הפחות גם לנוסח הבבלי, וגם לנוסח הירושלמי.

תוספתא חגיגה ב ב
בן זומא הציץ ונפגע עליו הכתוב אומר (משלי כה) דבש מצאת אכול דייך [פן תשבענו והקאתו משלי כה טז].
משלו משל למה הדבר דומה לפרדס של מלך ועלייה בנוייה על גביו מה עליו [על אדם] להציץ ובלבד שלא יזוז [את עיניו] ממנו.
ועוד משלו משל למה הדבר דומה [לאיסתרא] העוברת בין שני דרכים אחד של אור ואחד של שלג הטה לכאן נכוה [באור] הטה לכאן נכוה משלג מה עליו על אדם להלך באמצע ובלבד שלא יהא נוטה לא לכאן ולא לכאן.
מעשה ברבי יהושע [שהיה מהלך באסתרטא והיה בן זומא בא כנגדו] הגיע אצלו ולא נתן לו שלום
אמר לו [מאין ולאן] בן זומא
אמר לו צופה הייתי במעשה בראשית ואין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח שנאמר (בראשית א) ורוח אלהים מרחפת על פני המים ואומר (דברים לג) כנשר יעיר קנו [ על גוזליו ירחף דברים לב יא] מה נשר זה טס על גבי קינו נוגע ואינו נוגע כך אין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח
אמר להם רבי יהושע לתלמידיו כבר בן זומא מבחוץ.
לא היו ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא.

הקטע שהבאתי מן התוספתא מנסה להסביר לקוראים מדוע 'בן זומא הציץ ונפגע'. הקטע מתחיל בהשוואה של הפרדס כלומר העלייה המיסטית לאזור אסור של התורה, או לרקיעי השמיים, לשני דברים שונים.
ההשוואה הראשונה היא לפרדס שיש מעליו עלייה. משתמע מן הפסוק המצוטט בראש הקטע, שבן זומא לא ידע את גבול הלימוד הנחוץ לו, והוא הרחיק מעבר לכך. במשל של הפרדס והעלייה היה על בן זומא להישאר בפרדס עצמו, ולא להציץ אל עבר העלייה.
במשל על האסתרטא (שביל, ודומה למילה רחוב באנגלית) העוברת בין האור (במובן אש) ובין השלג, היה על בן זומא לשמור על האיזון הנכון בין האור ובין השלג והוא לא הצליח לעשות כן.
גם בסיפור על הפגישה (שוב באסתרטא) בין רבי יהושע ובן זומא, נראה שבן זומא מתקשה לשמור על האיזון בין המחויבויות החברתיות, ובין הרצון לחשוב על עניינים הקשורים לתורת הנסתר. על פי הפיזיקה החז"לית (וגם על פי הפיזיקה של אריסטו למשל) יש מים מעל הרקיע ומים מתח לרקיע. הנושא הזה מטריד את בן זומא, ובפרט על פי מדרש של הכתוב הוא מגיע למסקנה שהרווח בין המים לשמים הוא רווח צר מאוד, כמו הרווח בין הנשר ובין גוזליו שעליהם הוא מרחף. רבי יהושע מניח כי העיסוק המופרז של בן זומא ברווח הצר הזה מרמז שהוא עומד לצאת מן העuלם, ומסתבר שרבי יהושע צודק בהערכתו זו!
כלומר דמותו של בן זומא מאופיינת ב'הליכה על הקצה' או בחיפוש של הגבול', בן זומא אינו מצליח לשמור על האיזון הנכון בין העולם הזה ובין עניינים רוחניים, ובסופו של דבר הוא יוצא מן העולם הזה.
ברומן 'קום קרא' בעמוד 179 מבקר נחום פרקש את חברו אהוד ברדה ששבר את הרגל:

"...אל תתבאס,עוד ייצא ממך משהו בסוף.
אמרתי שארשם ללימודים כשאשתחרר. הוא אמר כל אחד והקצב שלו.
כתבתי על הגבס, החלמה מהירה כהות בהירה.
הוא התאמץ לקרוא את הכתוב, שינה את תנוחתו. הכר שלמראשותיו נשמט לרצפה. הרמתי אותו. התפחתי או בכמה חבטות והיטבתי תחת גבו ועורפו. אהוד פלט אנחת הקלה. אולי תלמד סיעוד, אמר.
שתקתי.
מה זה כהות בהירה?
משכתי בכתפי. אמרתי רצית שיר, לא.
לא עברו לך השטויות, פרקש."

הדיאלוג בין ברדה ופרקש הוא טעון ביותר. מצד אחד ברדה לועג לפרקש על חוסר הצלחתו בעולם הזה, והלעג מתבטא בחוסר יכולתו של פרקש ללמוד תחומים מסוימים הנחשבים קשים.
מאידך גיסא, הדיבור והשתיקה והכתיבה של פרקש מביעות לעג מהול בצער מסדר גבוה יותר.
השתיקה של פרקש היא טעונה שכן ברדה מציע לפרקש ללמוד סיעוד כלומר תחום המרפא בני אדם, אך פרקש הוא חסר יכולת לרפא, והוא עסוק בשאלה כיצד להזיק פחות מתוך עולמות הידע והתוכן שלו. הוא יודע כי הכניסה לפרדס הלימודים, כולל פרדס הלימודים המלחמתי של ברדה היא מסטוכנת ביותר, הן לגופו והן לנפשו של ברדה, אך אין לו דרך להעביר לברדה את תחושת הסכנה, כי הטקסט המזהיר מפני הסכנה אינו מוכר לו.
על הגבס הלבן הוא כותב באותיות כהות וזהו סוג ראשון של כהות בהירה.
המתח בין הספרדיות לאשכנזיות אצלו ואצל ברדה הן סוג שני של כהות בהירה.
המתח בין הטוב לרע, או בין השימוש בכוח לטובה או לרעה הוא סוג שלישי של כהות בהירה.
האיזון בין האור לקרח והאסתרטא הצרה שמבדילה ביניהם היא סוג רביעי של כהות בהירה.
אך ברדה אינו מבין דבר מכל זה!

 

 

ימי שירה במדבר: כולכם מוזמנים!

 

מאימתי קורין: איזהו גיבור?

אזהרת ספוילר: בפוסט זה אדון בפרטי עלילה שונים מן הרומן 'קובלנה של בלש'

בפוסט זה ארצה לדון בדמותו של בן זומא דווקא כפי שהיא עולה מפרקי אבות, ולא מן האגדה על הארבעה שנכנסו לפרדס. על דמותו של בן זומא כפי שהיא עולה מן האגדה על ארבעה שנכנסו לפרדס ארצה לדון בפוסט הבא.
לפני קצת יותר משלושים שנה, במהלך שירותי הצבאי, הייתי מדריך בתנועת הנוער נוע"ם (נוער מסורתי), שהיא תנועת הנוער של התנועה ליהדות מסורתית. הייתי רכז הסניף של אשקלון, ונעמי הייתה רכזת הסניף הרחובות. מדי יום שני היינו נפגשים כדי לתכנן פעילויות, אבל גם כדי ללכת לשיעורים של הרב שמואל אבידור הכהן שהיה אז הרב של הקהילה המסורתית ברחובות. אחד השיעורים (המצוינים) שלו היה על פרקי אבות. הוא פשוט קרא משנה או שתיים מפרקי אבות ואז פירש אותן. את שני הדברים שאביא כאן על שמעון בן זומא שמעתי מפיו.
הראשון הוא ששמו הפרטי של בן זומא הוא שמעון, ועל כן נשאלת השאלה מדוע לא נזכר השם הזה (או לפחות מדוע הוא בדרך כלל לא נזכר, כי יש מקומות שבהם הוא כן נזכר), על פי הרב אבידור הכהן,
העובדה החשובה היא ששמעוןבן זומא (וגם שמעון בן עזאי) הם בני דורו של רבי עקיבא ועל כן גם בני דורו של מרד בר-כוכבא. בדור זה הרומאים ידעו ששם המנהיג הצבאי של היהודים הוא שמעון, ועל כן היהודים פנו אל אנשים ששמם שמעון בשם אביהם.
על מנת להסביר את הדבר השני ששמעתי מפי הרב אבידור הכהן אצטט קודם כל את המימרות שלו מתוך פרקי אבות:

בן זומא אומר:
איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר:(תהלים קיט צט): "מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי".
איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר(משלי טז לב): "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר".
איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר:(תהלים קכח ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך".
אשריך, בעולם הזה.
וטוב לך, לעולם הבא.
איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר:(שמואל א ב ל): "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו".

בן זומא אומר כמה דברים מאוד לא אינטואיטיביים כאן. הוא אומר למשל שמי שעשיר הוא מי ששמח בחלקו. בלשון המעטה זה לא אידאלה שהחברה שלנו שואפת אליו בדרך כלל.
הרב שמואל אבידור הכהן הפנה את תשומת ליבנו לעובדה שלמרות שבן זומא מקפיד לבסס את דבריו על מקורות שונים מתוך התנך, בעצם המסר שלו הוא אוניברסלי לגמרי. אין בו שום דבר יהודי פרטיקולרי. לדעתו זה מפני שזו משמעות הביטוי 'הציץ ונפגע'. לדעתו של הרב אבידור הכהן בן זומא הושפע מן הכניסה לפרדס על ידי כך שנהיה אוניברסליסט.
כמובן המסר של בן זומא על 'איזהו גיבור' הוא המסר שמתיישב בצורה הגרועה ביותר עם המסר של החברה הישראלית בימים טרופים אלה.
ברומן 'קובלנה של בלש', בעמוד 20 אליש מתקשר מצרפת אל רונית האקסית שלו שגרה באשקלון, ובהמשך השיחה הוא משוחח עם בנה, עקיבא:

…
"אתה פוחד?
לא, אני גיבור כמו אבא של רותי.
אתה יודע מי הגיבור הכי גדול שקיים?
המשיח.
לא, לא, הגיבור הכי…
כן, כן, הוא יכול להרוג את כל הגויים, אפילו את באטמן.
תקשיב לי, עקיבא, הגיבור הכי גדול הוא מי שלא מנצל את הכוח שלו.
לא, המשיח יותר חזק.
נניח שרותי תבנה אצלך היום בלגו ארמון, ואתה יכול לבעוט בו ולהרוס לה אותו. אתה תהיה יותר גיבור אם לא תבעט לה בארמון, נכון?
אמא, קחי, דוד אליש רוצה לדבר איתך."
…

נדמה שזהו אחד המשלים הטובים ביותר על עמידתו של הסופר שמעון אדף אל מול החברה הישראלית. הוא בעל ידע ועמקות, ומכיר את מקורות היהדות לפני ולפנים, ומדי יום נאלץ להתמודד עם יהדות ברמה של ילדים בגן ללא הצלחה!

מאימתי קורין: ארבעה שנכנסו לפרדס

אזהרת ספוילר: בפוסט זה אדון בפרטי עלילה שונים מן הרומן 'קום קרא'
בפוסט הקודם בסדרה זו טענתי כי הציטוט המובא במסכת שבת דף ל' עמוד ב' ביחס לספר קהלת מבטא את 'הדרך המוצהרת' שבה חז"ל התמודדו עם קהלת. וכי דרך זאת פחות או יותר 'מטאטאת מתחת לשטיח' את כל הקשיים של קהלת.
הפעם ברצוני להביא את האגדה המפורסמת לא פחות על הארבעה שנכנסו לפרדס (הפעם אביא אותה רק מן התלמוד הבבלי, אבל בפוסטים הבאים אתייחס גם למקבילות הקיימות בתלמוד הירושלמי ובתוספתא), ואנסה להסביר (במשך כמה פוסטים) כיצד אגדה זו מבטאת התייחסות עמוקה יותר לקשיים שמעורר ספר קהלת:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא.
אמר להם רבי עקיבא: 'כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו "מים מים" משום שנאמר (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'
בן עזאי הציץ ומת. עליו הכתוב אומר (תהלים קטז, טו): 'יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו'.
בן זומא הציץ ונפגע. ועליו הכתוב אומר (משלי כה, טז): 'דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו' .
אחר קיצץ בנטיעות.
רבי עקיבא יצא בשלום.
חגיגה יד ע"ב

אגדה תלמודית זו מופיעה בפרק השני של מסכת חגיגה. שמו של הפרק הזה הוא 'אין דורשין', והוא מתחיל במשנה הבאה:

אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשניים,
ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.
כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם:
מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור,
וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם.

המשנה מפרטת הגבלות על לימוד התורה. ישנם חלקים מסוימים של התורה המיועדים אך ורק ליחידי סגולה, ועל כן אסור ללמוד אותם כאשר מספר התלמידים גדול מדי. מתוך הנושאים ה'סודיים' הללו מעשה מרכבה הוא הנושא הסודי ביותר ואותו יש ללמוד לבד, ולהבין לבד, מתוך הדעה של התלמיד עצמו.
הפרשנות המקובלת של הכניסה לפרדס היא הלימוד של מעשה המרכבה, פרשנות זו נראית סבירה משתי סיבות: בתוך התלמוד עצמו קודמות לאגדה על הכניסה לפרדס כמה אגדות על תלמידים (מזמן קדום לדור של הנכנסים לפרדס), שדרשו במעשה מרכבה והדבר עורר שמחה גדולה והתרחשויות קוסמיות יוצאות דופן. הסיבה השנייה היא שאנחנו רואים שכל אחד מן הנכנסים לפרדס נכנס לבד לפרדס, ואף מושפע מן הפרדס בצורה שונה. בפוסטים הבאים אתעכב על כל אחד מן החכמים הנכנסים לפרדס בנפרד, ואולם כאן ברצוני להתעכב על דבריו של רבי עקיבא המהווים מעין הדרכה לנכנסים לפרדס: 'אם תגיעו אל מקום של אבני שיש טהור, אל תגידו "מים מים"'.
רבי עקיבא מצדיק את ההדרכה שלו בפסוק מסוים מתוך ספר תהילים, ובתוך כך מבהיר לנו כי פסוקים מספר תהילים יכולים לשמש גם בהקשר מאוד מסוים וספציפי: הכניסה לתוך הפרדס.
מתוך הסיפור כולו, ניתן להבין במשתמע גם משהו מהיחס של חז"ל לספר קהלת: קל מאוד לטעות בדברים מסוימים, ניתן לחשוב שאבני שיש טהור הן בעצם מים, אבל טעות כזאת היא מסוכנת מאוד בפרדס, ואכן התוצאות של הכניסה לפרדס הן טרגיות מלבד במקרה של רבי עקיבא עצמו!
כלומר, לסיכום ביניים, הפרדס מסמל את המימד המיסטי של לימוד התורה, מימד הטומן בחובו סכנות רבות. בהמשך נראה כיצד הסכנות הללו מתקשרות להבנה נכונה (לדעת חז"ל כמובן), או הבנה שגויה של ספר קהלת.
ובינתיים לרומן 'קום קרא'. המילה פרדס מופיעה ברומן פעמיים, וכאן ארצה להתייחס אל הפעם הראשונה. כדי להבין את הקשר של האזכור, יש צורך לפרט את כל רצף התמונות שמוביל אליו: בעמ' 176, נחום מקבל שיחת טלפון מתרז, דודה של אהוד, שבה היא מבשרת לו שאהוד נפצע מתאונה. נחום חושב לעצמו שטחנות הצדק טוחנות לאט, הרהור מתמיה, שקשור לזרם עומק חשוב ברומן, ונעסוק בו בהמשך הסדרה. מאידך הוא מבקש מעמירם, המפקד שלו בצבא, לצאת לבקר את אהוד. עמירם אומר שהוא ישקול את הבקשה, לא משיב לנחום, ונעלם.
נחום מוצא אותו בנשקייה בסיטואציה אינטימית עם הנשקית, ואחרי דין ודברים מסויים עמרם נותן לנחום לצאת לבקר את אהוד.
השיחה עם אהוד היא טעונה למדי, ובמסגרתה אהוד מבקש מנחום לכתוב לו שיר על הגבס. נחום כותב את השיר: "החלמה מהירה, כהות בהירה." גם בשיר הזה נדון בפוסט מאוחר יותר. בהמשך השיחה אהוד מציע לנחום ללמוד סיעוד, ואז הוא יוצר מן החדר על פי בקשתה של תרז.
תרז מתלוננת באוזני נחום על כך שאהוד הוא מניאק, כמו ההורים שלו. היא מתלוננת על עצמה שלמרות שיש לה קריירה היא עזבה הכל ובאה לטפל באהוד בגלל ערכי המשפחה. ולבסוף מכנה את אהוד 'עריץ מושתן'. ואז נותנת לנחום עצות לגבי לימודים אקדמיים.
ואז מופיע המשפט (עמ' 182): 'סקרתי שוב את החצר. עשיתי לי גנות ופרדסים חשבתי משום מה.'
הביטוי 'עשיתי לי גנות ופרדסים' מופיע בקהלת פרק ב'. בפרק מתאר קהלת את כל תפארת המקדש והעיר שבנה בעבר, ואז מסיים שכל זה הבל ורעות רוח.
לדעתי זהו ציטוט מופלא של אדף! מצד אחד המילה פרדס משמשת בספרות התלמודית לתאר עולם של חוויה מיסטית מסוכנת, ומאידך אותה מילה משמשת בקהלת לתאר יופי חיצוני מזויף שנועד אך ורק לעשיית רושם. בתוך ההקשר של הרומן הציטוט הזה מראה לנו שוב את עולם הרוח של נחום פרקש, עולם שאינו מצליח להגיע לידי מימוש פיזי כלשהו, לעומת עולם החומר של אהוד ותרז, שמקנה להם הצלחה חומרית אבל גם כוח פוליטי בעולם המעשה.
מתוך הניגוד הזה קל להבין את הלך הרוח הפסימי של נחום פרקש!
בארבעת הפוסטים הבאים ארצה להתייחס לדמותשל שמעון בן זומא ולדמות של אלישע בן אבויה. יש כמובן הרבה מה לומר גם על רבי עקיבא ועל שמעון בן עזאי, אך לצערי הפעם היריעה קצרה מדי לכך.

מאימתי קורין: תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:
"בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה,
ומפני מה לא גנזוהו?
מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה.
תחילתו דברי תורה דכתיב (קהלת א, ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?
ואמרי דבי ר' ינאי תחת השמש הוא דאין לו קודם שמש יש לו.
סופו דברי תורה דכתיב (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם
מאי כי זה כל האדם?
אמר רבי (אליעזר) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה
ר' אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו.
שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה שמעון בן זומא אומר לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה.
ומאי דבריו סותרין זה את זה?
כתיב (קהלת ז, ג) טוב כעס משחוק.
וכתיב (קהלת ב, ב) לשחוק אמרתי מהלל.
כתיב (קהלת ח, טו) ושבחתי אני את השמחה.
וכתיב (קהלת ב, ב) ולשמחה מה זה עושה?
לא קשיא!
טוב כעס משחוק - טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעוה"ז משחוק שמשחק הקב"ה על הרשעים בעולם הזה.
ולשחוק אמרתי מהלל זה שחוק שמשחק הקב"ה עם הצדיקים בעולם הבא.
ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה.
ולשמחה מה זה עושה? - זו שמחה שאינה של מצוה.
שבת ל' ע"ב

כבר הבאתי את הציטוט הזה בפוסט קודם, אבל עתה אני מביא אותו בצורה מלאה יותר, כדי להראות כיצד חז"ל כלומר חכמי התלמוד והמשנה התמודדו עם ספר קהלת, כלומר להראות את 'הדרך המוצהרת' שבה חז"ל התמודדו עם קהלת. הדרך שפחות או יותר 'מטאטאת מתחת לשטיח' את כל הקשיים של קהלת.
לדעתי יש דרך אחרת שבה חז"ל התמודדו עם קהלת, דרך שהיא יותר פנימית ועמוקה, ואינה מיועדת לקהל הרחב, אלא אך ורק בתוך ההקשר של בית המדרש והחכמים עצמם, אבל ייקח לי יותר זמן להראות ולהסביר אותה, ואעשה כך בפוסטים הבאים.
נתחיל דווקא מסוף המאמר של חז"ל זה המסביר את הסתירות בתוך ספר קהלת. כבר הראיתי כי הסתירות, או לכל הפחות אי ההתאמות שנמצאות בספר קהלת הן מאוד מהותיות, ועוסקות בשאלות בסיסיות ביותר על החיים, ועל מעמד האל בעולם. כאן חז"ל מתייחסים רק לסתירות קטנות יחסית כמו מקומה של השמחה, או תפקידו של הכעס מול השחוק.
אני מניח שאין אף פילוסוף או מורה דרך רוחני שחושב שתמיד עדיף לצחוק, או שתמיד עדיף לכעוס, ולכן קל לחז"ל להתמודד עם הטענות של קהלת על ידי הכלי החז"לי העיקרי שהוא שימה בתוך הקשר.
הכעס של הקב"ה על הצדיקים הוא טוב יותר מאשר הצחוק שבו הוא צוחק על הרשעים. זה פתרון יפה ואפילו שירי, שאינו חורג במילימטר מ'עמדת המפלגה' של חז"ל.
'סתירת השמחה' נפתרת באותו האופן, ומכאן הדיון החז"לי מתרחב לדיון על 'שמחה של מצווה' שהוא מושג חשוב מאוד בעולמם. גם כאן הסתירה נפתרת על ידי 'שימה בתוך הקשר', וגם כאן הפתרון של חז"ל לא חורג במילימטר מעולם הערכים של חז"ל.
חז"ל מייד אחרי כן מראים כי גם ספר משלי הוא ספר מלא סתירות, ובכך הם מרוויחים שלוש פעמים. פעם אחת הם מציגים את הפרשנות שלהם על ספר קהלת, פעם שנייה הם מציגים את הפרשנות שלהם על ספר משלי, ופעם שלישית הם משווים בין שני הספרים ובכך משכננעים את הקוראים כי בעצם אין שום דבר חתרני או יוצא דופן בספר קהלת.
אבל חז"ל יודעים שהקוראים שלהם לא עד כדי כך תמימים, ולכן הם כוללים בראשית דבריהם את ההצדקה הנוספת לספר קהלת 'ראשיתו בדברי תורה וסופו בדברי תורה'. בנושא הזה טוען פירוש שטיינזלץ כי:
"יש להבין זאת ש"תחת השמש" הוא שאין לו לאדם יתרון בעמלו, אבל קודם השמש, כלומר, בעיסוק בתורה שהיא קדמה לשמש — יש לו יתרון."
כלומר שטיינזלץ מבין כי 'תחת השמש' פירושו לאחר היום הרביעי של הבריאה שבו נבראה השמש. התורה, שנבראה לפני הבריאה עצמה לדעת חז"ל קודמת ליום הרביעי, ולכן בה יש יתרון לאדם, ואלו בוודאי דברי תורה!
על כך אומר אני שזו לכל הפחות פרשנות מאוד יצירתית של דברי קהלת, שבוודאי איננה קולעת לפשט הכתוב!
לגבי סופו של ספר קהלת, שאכן כולל דברי תורה, מספר פרשנים (שהראשון שבהם הוא ככל הנראה רבי שמואל בן מאיר שנולד לפני כמעט אלף שנים!) עמדו על כך שתחילתו וסופו של ספר קהלת מדברים על קהלת בגוף שלישי, והם מנוגדים במידה מרובה לרוחו של הספר כולו. גם המערכון על קהלת מתוך היהודים באים מוחה נגד הסתירה בין הלך הרוח הכללי של קהלת ובין הסוף שלו:

https://www.youtube.com/watch?v=mCRQbS43Ndk

ברומן 'קום קרא מופיע בעמ' 100 הקטע הבא:
כשצפינו מוכטה ואני בסרט התווכחנו ארוכות על סופו. מוכטה היה מרוצה. שאני טענתי שאילו, בסוף האימונים המפרכים, בקרב האחרון בין הנער החדש, גיבור הסרט, ובין הבריון המקומי, היה הנער החדש מובס, מדדה מן הזירה בעצמות חבולות ובפנים נפוחים, היה הסרט מושלם...
הקטע הזה מדבר על הסרט קראטה קיד 1 בגרסה הישנה שבה דניאל רוסו מתמודד באליפות העמק מול ג'וני באליפות העמק. דניאל פצוע כי בשלב חצי הגמר הוא נפצע על ידי חבר אחר מהמועדון של ג'וני שנפסל בשל הפציעה, וכך דניאל הגיע לגמר. המאמן של ג'וני שהוא מאסכולה חסרת רחמים של קרטה מורה לג'וני לפגוע ברגל הפצועה של דניאל וג'וני מסרב בתחילה אבל בסוף מסכים. דניאל מנצח בקרב בזכות טכניקת העגור שאותה למד קודם לכן מן המאמן שלו מר מיאגי בזכות התעקשותו שלו.
קשה לי לראות בתור צופה בסרט המקורי בזמן דומה לאדף כיצד הסרט היה יכול להסתיים בנצחונו של ג'וני. זה נוגד את כל החוקים של כתיבת תסריט הוליוודי. אפילו סרט רוקי הראשון שהסתיים בהפסד של רוקי, ונחשב לסרט דומה מאוד לקראטה קיד, המשיך בסרט השני שבו רוקי מנצח את אותו יריב.
וכך אבחר לראות את ההתנגדות לסוף של קראטה קיד במובעת בספר, כהתנגדות לסוף של קהלת!

פתאום הבנתי את הבעייה עם סדרות ארוכות של פוסטים

אז כמו שבטח הבנתם בזמן האחרון הבלוג הזה עסק בעיקר בסדרות די ארוכות של פוסטים (אני יודע שחלק מן הסדרות הללו התחילו ולא הסתיימו וזו בעייה אחרת, ואדבר עליה בפעם אחרת).

ואז, לפתע פתאום אתמול בבוקר הבנתי את הבעייה עם זה. הבעייה היא שאתר בלוגר (שלמיטב ידיעתי שייך לגוגל), החליט שלא משנה כמה פוסטים יש לך בעמוד הראשי, ולא משנה כל כמה זמן אתה כותב, הוא מעביר את כל הפוסטים פעם בחודש לארכיון. זה אומר שמי שיראה את הפוסטים שנכתבו לפני יותר מחודש זה רק מי שיעבור לפוסטים הישנים יותר, וגם אז הוא יראה אותם בסדר הפוך, כי זה בלוג!

לדעתי זה מאוד מקשה על הקריאה של הפוסטים, ובעיקר מקשה על המעקב אחרי חוט המחשבה של הכותב (שמתעקש גם להעיר מדי פעם כל מיני דברים בסוגריים), ועל כן החלטתי שלכל הפחות בסדרת הפוסטים שאני כותב כרגע, סדרת 'מאימתי קורין' על הספר 'קום קרא' מאת שמעון אדף, אפתח גם אתר נפרד שמציג את כל הפוסטים בסדרה לפי סדר נכון. כרגע האתר מכיל רק את שני הפוסטים הראשונים בסדרה, ויש לו עוד מה להשתפר מבחינת עימוד, אבל מבחינתי לפחות זו התחלה טובה!

אז מוזמנים עקוב אחרי הפוסטים בסדרת 'מאימתי קורין' גם כאן.

הפורימשפיל של קהילת אשל אברהם בגרסת הוידאו

 

אז לפני שעברתי למדרשה בקיץ האחרון, הייתי חבר די פעיל במשך כמה שנים טובות בקהילת אשל אברהם. אפילו הייתי בוועד של הקהילה. אחד הדברים כחבר קהילה היה להשתתף מדי שנה (בחמש השנים האחרונות) בפורימשפיל הקהילתי.

זהו מיזם שבערך בעשר השנים האחרונות אחראי עליו לב אייזיקוביץ' (מורה ומחנך בישראל, שלצערי אני לא מוצא נוכחות שלו ברשת, אז תצטרכו להכיר אותו באופן אישי, בוידאו שאצרף מייד הוא בתפקיד המן), שגם כותב את המחזה, גם מביא חלק מבני משפחתו לשחק (אחד השומרים והמלכה אסתר בוידאו), גם מביים, וגם משחק (כאמור, המן!). אני חושב שהפורימשפיל הקהילתי שלנו (שלי לשעבר כנראה), הוא דוגמה מצוינת לעשייה התנדבותית כיפית ומשתפת שמגיעה לתוצאות מרשימות!

השנה מסיבות ברורות הפורימשפיל (וגם קריאת המגילה) שודרו בזום, ואת הפורימשפיל עצמו צילמנו מראש בוידאו. אריאל טורו (עולה חדש יחסית וגם חבר קהילה חדש יחסית) התגלה ככישרון נדיר הן כצלם, והן כעורך וידאו.

את התוצאה המלאה תוכלו לראות ביוטיוב. קצת ארוך, אבל לדעתי שווה כל דקה!