יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

כמה מחשבות על הנשיא השמיני




למרות מה שאמרתי בשבוע שעבר על חזקת החפות, אני חושב שאם אתה מכהן כנשיא המדינה, האזרח מספר אחת, ואתה מואשם בעברות של אונס ושל הטרדה מינית חמורה, ראוי שתתפטר מתפקידך עד תום ההליכים. 
קשה לי להגדיר את הסטנדרט המדויק, אבל גם חומרת העברה, וגם ה'דוגמא האישית' של האזרח מספר אחת, נראות לי בהחלט בצד שבו ראוי להחמיר. כלומר כנשיא ראוי שתחמיר עם עצמך, ואם לא החמרת עם עצמך, זה בהחלט סביר שאחרים יחמירו אתך.
קצב השתהה מאוד בהחלטה להתפטר. אני זוכר את זה, כי באותה תקופה בתי הייתה בגן טרום חובה, ולקראת יום העצמאות הגננת תלתה תמונות של נשיא המדינה, ראש הממשלה והרמטכ"ל בגן.
באתי לאסוף את בתי מהגן, ושאלתי את עוזרת הגננת אם לא כדאי להסיר את התמונה. היא אמרה שכן, בוודאי והסירה אותה מייד. שבוע אחרי כן הגעתי שוב לגן, ותמונתו של קצב הייתה שוב תלויה שם. הפעם הגננת הייתה בגן, וכששאלתי אותה מדוע החזירה את התמונה, היא ענתה לי שכל עוד לא הוכחה אשמתו, הוא בגדר זכאי, ותמונתו צריכה להמשיך להתנוסס בגן. לא הסכמתי אתה, אבל לא היה לי מה לעשות.
קל לשכוח זאת עכשיו, אבל הייתה תקופה שבה קצב הואשם במעשים מגונים בלבד, והפרקליטות הציעה לו עסקת טיעון. כמה אנשים, ואני ביניהם, הלכנו להפגנה נגד עסקת הטיעון. אני חושב שלא היה לנו סיכוי, אבל לשמחתי קצב עצמו הציע לבטל את עסקת הטיעון האומללה.
בזמן שהמשפט נגד קצב התנהל, הייתי במועדון הברידג' של באר-שבע. חשבתי שבשלב זה כולם כבר רואים שהאיש הוא לא בדיוק מלאך משמיים, אבל להפתעתי, מנהל המועדון, שהוא איש מאוד אינטליגנטי, הסביר לי באריכות שסתם טפלו על קצב האשמות, ושכל הנשים שהוא היה אתן היו זונות.
אז איך אפשר להסביר את זה?
יש אנשים שמחמירים אתם מאוד, למרות שלא עשו כלום, ויש אנשים שגם הגננת, גם הפרקליטות, וגם מנהל מועדון הברידג' מוכנים להקל אתם מאוד.
האמת שאין לי הסבר טוב לתופעה, אבל אני חושב שזה שוב עניין של חוסר בהירות. כאשר כל העברות בין אונס לבין 'הרגשת חוסר נעימות בסיטואציה' (עוד על כך בהמשך), מוגדרות כהטרדה מינית, קל מאוד להתבלבל.

נ.ב. שמעתי את טענת ה'זונות' עוד פעמים, וחשבתי לעצמי, מה עבר לאנשים האלה בראש? האם ייתכן שכל מי שמתלבשת בחולצה עם מחשוף למשל נחשבת לזונה בעיני אנשים מסוימים, וכל מעשה מיני הוא לפיכך מותר אתה? אם כן, אז אולי זה צריך להיות הכיוון החינוכי הראשון בעיסוק בנושא הזה:

מותר לנשים ללבוש מה שהן רוצות, וזה לא אומר שהן רוצות יחסי מין, בכלל או אתך!

יום ראשון, 18 בדצמבר 2011

צופר ערפל


לפני כמה שנים, בשנת 2006, היו בישראל בחירות בחודש מרץ. אני מודה שבמשך זמן ארוך לפני הבחירות חשבתי להצביע עבור מפלגת קדימה (בסוף הצבעתי עבור עמיר פרץ בראשות העבודה. אני לא מצטער על כך, אבל זה באמת לא הנושא היום).
חבר שלי, בעל דעות בהחלט ימניות, אמר לי שלא כדאי לי להצביע עבור קדימה. הוא אמר: "אתה מסכים אתי שכעת מכהן בממשלה שר שהוא עבריין מין מורשע?!" הוא התכוון כמובן לשר לשעבר חיים רמון.
מובן שהסכמתי אתו, אני לא מתווכח עם עובדות. אבל אני חושב שצריך להבדיל בין עברה לעברה. אין דין נשיא שהורשע באונס כדין שר לשעבר שהורשע בנשיקה בכוח, ודין שניהם אינו דומה לדינו של הרב מוטי אלון.
אם כבר בהודאות מזעזעות עסקינן, קראתי רק השבוע את נוסח כתב האישום שהוגש נגד הרב מוטי אלון כפי שהופיע בעיתון הארץ. אני חייב לומר שזה נשמע פחות טוב כלפי הרב ממה שראיתי שפורסם בעיתונים אחרים
כיוון שלא עיתון זה או אחר יכריע באשר לטיב הטענות נגד הרב אלון, אני ממשיך את הדיון כאילו חזקת החפות עומדת לו, וכאילו גרסתו היא הנכונה. בהמשך הדברים נדון בשאלה מה אם גרסתו אינה נכונה, אבל עד אז, עדיין יש, וצריך להיות, הבדל בין אדם שהורשע בעברת מין חמורה, אדם שהורשע בעברת מין קלה, ואדם שאמנם הוגש נגדו כתב אישום, אבל בינתיים צריכה לעמוד לו חזקת החפות.

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

צריך להוכיח

לא עם כל מה שדר' רוחמה וייס אומרת, אני מסכים. אבל, עם מה שהיא אמרה השבוע בטור שלה, אני דווקא מסכים בהחלט: צריך לנרמל את הדיבור על האלימות המינית.
במסגרת הניסיון הזה, לנרמל את הדיבור על האלימות המינית, אכתוב פה כמה פוסטים, שעוסקים דווקא ברב מוטי אלון, מפני שאני חושב שהוא לא אשם באלימות מינית.
לא רק שצריך לנרמל את הדיבור על אלימות מינית, אלא גם צריך לדבר על הנושאים האלה בצורה ברורה, עקבית, ומתמשכת. דיבור מסודר, אם אפשר לוגי.
לכן אני רוצה לומר מראש מהן מטרות סדרת הפוסטים הזאת, מה אני מתכוון להוכיח, או לכל הפחות לנסות ולהראות:
  • לרב מוטי אלון נגרם עוול חמור.
  • פורום תקנה, למרות שאולי כוונותיו הן טובות, גורם לנזקים חמורים בגלל דרך ההתנהלות שלו.
  • חלק מהעוול שנגרם לרב מוטי אלון נובע מן הקושי בדיבור על אלימות מינית, וכמובן על מה שהוא לא בגדר של אלימות מינית.
אז יש הרבה מה להספיק. אתחיל מייד בשבוע הבא.

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

אצלנו קראו לו קוקי

כל מה שאמרתי שבשבוע שעבר הוא נכון, אבל...
אמנם אחרי זמן מה הפסקתי לבוא לשיעוריו של הרב מוטי אלון, אבל לא הפסקתי ללמוד את דבריו בשנים שחלפו מאז ועד היום.
סבתי, עליה השלום, אהבה לשמוע את תכניתו בטלויזיה. בפעמים המעטות, המעטות מדי, שבהן באתי לבקר אותה, בבית האבות שלה, בערב שבת, היינו רואים את התכנית ביחד.
לעתים אני דורש בבית הכנסת. אמנם החלפתי מספר בתי כנסת בשנים האחרונות, אבל תמיד ניסיתי לקרוא דברי תורה של אחרים לפני הדרשה שלי, (שלא ייצא בטעות שדברים כמו דבר התורה לפרשת בראשית, שנשאתי בקהילת 'אשל אברהם' הוא ברוח הרב מוטי אלון. אני אוהב לקרוא מה שאני קורא, ולחשוב ולאמר מה שאני חושב.), מאגר הדרשות של הרב מוטי אלון שימש אותי לא פעם, גם אם לעתים קרובות לא הסכמתי עם רוח הפירוש שלו לפרשת השבוע.
עכשיו בדקתי את מצאי הדרשות שלו באינטרנט וגיליתי שני מאגרים מעניינים מאוד:
אני מקווה לשוב לשמוע את הרב אלון שוב, אולי אפילו כל שבוע, למרות שהזמן לא קירב את דעותינו הפוליטיות.


יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

החטא של בכורות מצרים

כפי שסיפרתי בשבוע שעבר, בשנת 1994, כשהייתי סטודנט שנה ב' לכלכלה ומתימטיקה באוניברסיטה העברית, שמעתי מפעם לפעם את שיעורי התורה של הרב מוטי אלון.
הימים לא היו ימים קלים לעם ישראל, וגם כנראה לא לרב עצמו. באותם ימים של יישום הסכם אוסלו, המחאה הפוליטית על 'אל תתנו להם רובים' (אולי פעם אכתוב עוד על השימוש הנלוז הזה בשיר תמים כל-כך של אלתרמן), פיגועי טרור רצחניים, ותחילת בישול הרצח במערת המכפלה, הפער הפוליטי בישראל בין ימין ושמאל היה גדול ביותר.
אני הייתי אז שמאל פחות או יותר (כמו היום), ואני מניח שהרב מוטי אלון היה ימני, כך על כל פנים השתמע מדבריו (ומגודל הכיפה ואורך הזקן שלו. מצטער, אבל זה בדרך כלל עובד...)
באותו שיעור שאני רוצה לדבר עליו, ואם אני לא טועה הוא חל מייד בשבוע שאחרי השיעור על 'רבי יהודה היה נותן בהם סימנים', דיבר הרב על מכת בכורות.
הוא דיבר על הצורך להעניש את מצריים, ועל העובדה שהקב"ה אינו נותן עונש, אלא אם כן היה חטא קודם לכן. הוא הסביר באריכות על חטאו של פרעה, אבל לא על החטא של בכורות מצרים.
בסוף השיעור נגשתי אליו, ושאלתי מה היה החטא האישי של כל אחד מן הבכורות, שהצדיק את ההריגה (רצח?) של כל אחד מהם על ידי הקב"ה. הרב ענה לי שהוא יגיע אל החטא הזה בשבוע הבא.
במקרה בשבוע שבא אחר כך לא יכולתי להגיע, וכך שאלתי נותרה ללא מענה.
אני חושב שבסופו של דבר זו הסיבה שהפסקתי לבוא לשיעורים. 'שאלת הבכורות' הייתה בעיני סמל לחלוקה הפוליטית בין הרב מוטי אלון וביני.
נ.ב. אגב, היום אני לא בטוח שהיתי מגדיר זאת כך. גם בין חברי השמאלנים, אבירי היהדות הליברלית, עוד לא נתקלתי במענה טוב לאותה שאלה.


יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים

מי שמכיר אותי באופן אישי, יודע שאני קצת מעריץ את ג'קי לוי. כמובן, לא כל דבר שהוא אומר או עושה, אבל הרבה.
לפני כמה שנים, כששמעתי את התכנית 'המילה האחרונה' בגלי צה"ל, ביום ראשון, דיבר ג'קי לוי על דבר התורה ששמע בשבת. הפליא אותו שהדרשן בבית הכנסת פתח את דבר התורה במשפט: 'בפרשת השבוע שלנו יש שלושה מוטיבים מרכזיים'. זה היה לדעתו סימן לאסתטיקה חדשה (מרוקאית צרפתית אינטלקטואלית) בדברי התורה שבבית הכנסת שלו.
לשאלת המשתתף השני בתוכנית, נראה לי שזה היה אברי גלעד, ששאל מה הוא כן רגיל לשמוע בתור משפט פתיחה לדרשה על פרשת השבוע, השיב ג'קי לוי, שעד לאותה שבת (פרשת 'ואתחנן'), הוא היה רגיל לשמוע שני סוגים של דברי תורה:
  • הספרדי המסורתי: משהו כמו 'פרשת השבוע שלנו נפתחת בפסוק "ואתחנן אל ה'", וכי משה רבנו, שראה את ה' פנים אל פנים צריך להתחנן?'
  • האשכנזי המסורתי: דבר התורה מבוסס על מציאת סתירה בין התלמוד לבין רש"י. השעה וחצי הבאות אחרי הצגת הסתירה, מוקדשות ליישוב הסתירה.
ג'קי לוי הוסיף כי האשף של השיטה האשכנזית הוא הרב מוטי אלון, מובן שאותו ניתוח (מבריק לדעתי) היה ימים רבים לפני שהשם מוטי אלון עצמו הפך להיות שנוי במחלוקת.
אחת הסיבות שאני מעריך כל-כך את הניתוח הזה של ג'קי לוי, היא שאני חושב שהוא נכון.

בשנת 1994, הייתי סטודנט שנה ב' במסלול כלכלה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית (יודעי החן שבין קוראי המדור מזהים בוודאי שמדובר בשני קמפוסים שונים, ועל כן גם בנסיעות רבות). רוב חברי למדו אז משהו כמו מחשבת ישראל (לעתים בצירוף של חוג כמו חינוך ופסיכולוגיה), ואני הרגשתי צורך בקצת יהדות, אלא שהמערכת הצפופה לא אפשרה זאת.
חוג פרשת השבוע של הרב מוטי אלון, בבית הכנסת ישורון היווה פתרון מצוין לבעיה. במשך מספר שבועות באתי לשמוע את החוג, שבאמת ארך כל פעם כשעה וחצי, ובאמת דיבר רבות הן על התלמוד והן על רש"י.
באחת מן הפרשיות של ספר שמות (נדמה לי פרשת 'בא', אבל אל תתפסו אותי במילה), ניתח הרב מוטי אלון את המימרה שמצוטטת בהגדה של פסח: 'רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב' (הכוונה כמובן לעשר המכות).
הוא הראה באותו ובמופתים איך החלוקה של רבי יהודה היא לא סתם חלוקה אקראית, או אמצעי לזכירה, אלא מתקיימת במכות עצמן. איך המכות הן אמצעי חינוכי שנועד להחזיר את פרעה בתשובה, והאמצעי החינוכי הזה מתרחש בשלבים המקיימים את החלוקה של רבי יהודה.
כיוון שלשמחתי זכרתי את הדברים היטב, הבאתי את תמציתם בבית הכנסת הקונסרבטיבי 'הוד והדר' שבכפר סבא עוד באותה השבת.
חברתי דאז  (שהייתה סטודנטית למחשבת ישראל מבית מדרשו של אבי רביצקי) אמרה לי: 'זה היה דבר תורה יפה מאוד. מסודר מאוד. אבל אורתודוקסי.'

יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

משהו על אורנג'

אני יודע שהבטחתי לכתוב סדרת פוסטים על על הרב מוטי אלון, אבל לפני שאני מתחיל, נראה שיש משהו דחוף יותר.
מתישהו (אולי אפילו בעתיד הקרוב), אכתוב על התפתחות הדעות הפוליטיות שלי, אבל לצורך הפוסט הזה מספיק לדעת שבימים אלה אני חבר מפלגת העבודה, ופעלתי ככל יכולתי למען בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות המפלגה.
אני לא מסכים עם כל דבר ששלי יחימוביץ' אומרת, לפעמים אני אפילו חושב ההפך ממה שהיא אומרת, אבל בכמה עניינים ההתרשמות מדעתה שנתה את דעתי. 
כך למשל אני מסכים לאבחנה שלה בין 'תעשיינים אמתיים' לבין 'אנשי הון'. אני חושש שהיא גם צודקת באבחנה שלה לגבי אילן בן דב.
אני מנוי באורנג' כבר כשש שנים באופן אישי (לפני זה היה לי מנוי של התנועה ליהדות מתקדמת עוד איזה שנתיים).
לפני שנה בערך החלפתי את הטלפון שהיה לי (נוקיה 5800, לא ממליץ, פרטים אולי בעתיד) לאייפון 3. איש השירות שסידר לי את המבצע היה חביב מאוד. למרות שהמבצע היה לאייפון 4, הוא המליץ לי לקחת אייפון 3, ואני לא הצטערתי, כי נראה לי שהוא קרא נכון את המפה אז, והייתי מחכה לאייפון 4 הרבה זמן.
לפני בערך חודש טיילתי עם הילדים שלי בפארק ענבה במודיעין, והאייפון התלחלח. אולי בגלל זה ואולי לא, הוא התחיל לעשות כל מיני בעיות. 
לקחתי אותו לאורנג' בקניון הנגב, ואותו איש שירות שסידר לי את המבצע עזר לי לטעון את האייפון, ולפתור את הבעייה לעוד שבוע. אבל הבעייה נמשכה.
פניתי שוב לשירות הלקוחות, והם לקחו אותו לתיקון (בערך ביום האחרון של האחריות). הם היו יעילים למרות העומס וחוסר הנחמדות של הלקוחות. ותוך יומיים קיבלתי אייפון 4 חדש!
החבר'ה גם עזרו לי לעדכן את המספרים למרות שלא היה להם ציוד לכך.
אז תודה לטל נחום, שי דדון, ואותו איש שירות ראשוני שאינני יודע את שמו.
בבקשה אל תפטרו אותם.
אם אפשר אל תפטרו אף אחד!
נ.ב. שלחתי את תמצית תיאור המקרה הנ"ל גם לשירות הלקוחות של אורנג'. אני מקווה שזה יעזור!


יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

מחשבות נוספות על אופיו של הבלוג

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג הזה זמן רב, אתם יודעים שהוא עבד בערך ככה:
בסביבות 2008 התחלתי את הבלוג, והוא היה בעל אופי מסוים, שאפילו ניסחתי לו אידאולוגיה, מופיעה איפשהו פה בשוליים.
אחרי זה במשך תקופה ארוכה לא כתבתי פה, בעיקר ממתישהו ב 2009, עד בערך אמצע 2011. אחרי זה התחלתי לכתוב שוב, בערך פעם בשבוע, אבל שוב אופי הכתיבה היה מעט שונה.
מה שקרה בעיקר מיולי ועד עכשיו זה שכתבתי על האוניברסיטה, ואני רוצה עוד לכתוב על הנושא הזה, אבל לא ברצף.
מה שאנסה לעשות מעכשיו זה להציג נושא, על ידי סדרה ארוכה יחסית של פוסטים, ואחרי כן אתייחס אליו לפעמים.
אני חושב על זה כעל יצירת 'פינות' לבלוג.
כך חנכתי עכשיו את 'פינת האוניברסיטה', אבל יהיו עוד.
מדי פעם יהיו גם דברים שלא שייכים לאף פינה.
עד כאן הדיון על האידאולוגיה.
בשבוע הבא אני רוצה להתחיל להתייחס לנושא של הרב מוטי אלון, וכתב האישום שהוגש נגדו.

יום ראשון, 30 באוקטובר 2011

עיקר העיקרים אנחנו נשארים

בערך בשמונה הפוסטים האחרונים עסקתי באוניברסיטת בן-גוריון. כשהתחלתי את הסדרה הזאת של הפוסטים, חשבתי שהשנה לא אהיה סטודנט.
חשבתי שאגיש את התזה עד היום, ואקדיש את השנה הקרובה לסיום עבודות, לעבודה על הרומן שלי, שכבר הגיע הזמן שייצא לאור, ועוד כל מיני.
מסתבר שהגורל (והמנחים שלי) לא רצו ככה. יש עוד עבודה על התזה, ואני מנחם את עצמי במחשבה שעם עוד עבודה היא תהיה טובה יותר.
היום הייתי באוניברסיטה, מה שקצת מצחיק כי היו לי לפחות שלוש סיבות לא להיות שם:
  • הלימודים היום בוטלו בגלל הגראדים שהיו אתמול.
  • הייתה היום שביתה של הסגל הזוטר.
  • אני צריך לכתוב תזה, זה אומר שאין לי אף קורס לשמוע.
בכל זאת הייתי היום, ואני מתכנן להיות גם בכל יום שלישי בסמסטר זה (ואולי גם בסמסטר הבא), כדי להיות שומע חופשי בקורסים לפיזיקה. את זה עוד לא ניסיתי.
דללי החדש (לדעתי המסעדה הכי טובה ובעלת התמורה הטובה ביותר למחיר בכל אוניברסיטאות ישראל) נראית מצוין. איחלתי להם בהצלחה, ואכלתי שניצל (עם עמבה). חייב לנסות את השווארמה שלהם, היא נראית מצוין (ורק 21 שקל בפיתה), אבל היום הקלוריות לא אפשרו...
מבטיח לעדכן.
נ.ב. אם אתם לא מזהים את הכותרת, אולי הקליפ יעזור...



יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

דבר תורה לפרשת בראשית

הנה דבר תורה שנשאתי בערב שבת האחרונה - שבת בראשית בקהילת אשל אברהם בבאר שבע:

אתמול חגגנו את שמחת תורה.
לפי אחת מהפרשנויות של הספר שולחן ערוך, מתחילים מחדש את קריאת התורה מבראשית עוד בשמחת תורה, כדי שהשטן לא יקטרג על עם ישראל שהם סיימו את התורה, ולא עומדים להתחיל לקרוא בה מחדש.
לפי פרשנות זו, חייבים להתחיל לקרוא את התורה מחדש,אין לנו ברירה, כיוון שהשטן מקטרג.
אבל איך נמצא בתורה טעם חדש כל שנה ושנה? איך נקרא את אותן פרשיות, אותם פרקים, ואותם פסוקים מדי שנה, ובכל זאת נראה בהם בכל פעם מחדש רעיונות חדשים? איך נמצא בהם בכל פעם שיעורים חדשים שיאירו את חיינו?
נראה לי שעבורי, באופן אישי, הבעייה היא חמורה במיוחד, שכן לפני, לא נעים להודות שעבר זמן רב כל-כך, אבל לפני עשרים ושמונה שנים עליתי לתורה כבר מצווה (בבית הכנסת המסורתי מוריה שבחיפה), גם כן בפרשת בראשית. רוב בני המצווה שעלו לתורה במחזור שלי, לא התעקשו לדרוש על פרשת השבוע, אבל אני כן התעקשתי. דיברתי על הקשר שבין פרשת השבוע לבין ההפטרה. מה, אם כן, אוכל לחדש עכשיו, עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר?
לפני חמש שנים, זמן מועט לאחר הגעתי לבאר שבע, הייתי בבית הכנסת ביום ששי בערב. פרופ' תמר אלכסנדר דרשה על העובדה שיש בעצם שני סיפורי בריאה של האדם בפרשת בראשית. היא התעכבה על הפער בין בריאה הנשים שבשני הסיפורים, פער שהוביל ליצירת המיתוס של לילית. השיחה שניהלנו, תמר ואני, בעקבות אותו דבר תורה, הובילה אותי לשמוע קורס שלם שלה, ובסופו של דבר גם ללימודי הספרות שאני מסים בימים אלו. מה אם כן, אוכל להוסיף על דבריה חמש שנים מאוחר יותר?
לפני שבועיים חגגנו את יום הכיפורים. המחזור התנועתי עדיין לא מוכן, למרות שהרב מאוריסיו הביא לנו טעימות מתוכו, ולכן השתמשנו במחזור רינת ישראל. כיוון שיום הכיפורים חל השנה בשבת, שרנו בתפילת כל נדרי את תהילים פרק כט: מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז.
הפירוש של מחזור רינת ישראל לביטוי 'בני אלים' הוא משהו כמו 'בנים חזקים'. למרות ש'איל' בלשון המקרא פירושו גם כוח, הרי שבפסוק שלנו סדר האותיות הוא לא א.י.ל. אלא א.ל.י. ולכן הפירוש נראה דחוק, כאילו הוא מנסה להסתיר משהו.
בפרשת השבוע שלנו מופיעים שני הפסוקים הבאים: (בראשית פרק א') "כו ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש, הרמש על-הארץ.  כז ויברא אלהים את-האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו:  זכר ונקבה, ברא אתם."
על הפער שבין 'נעשה אדם בצלמנו' לבין 'בצלם אלוהים ברא אותו'. מתעכבים פרשנים רבים. למשל רד"ק ורמב"ן מפרשים כי הפנייה היא אל היסודות החומריים, אל האדמה, ועל כן האדם הוא שילוב של האדמה ושל האל.
אני מציע לקרוא את הפסוק כפנייה של האל אל אלים אחרים, זוטרים יותר הנמצאים במועצה שלו, כפי שקיים במיתוסים הבבליים והכנעניים. אם נקבל את דרך הקריאה הזאת, נוכל גם להבין את הפסוק 'הבו לה' בני אלים' בצורה פשוטה יותר.
כמובן שאני לא מציע להתחיל להאמין בפנתיאון של אלים, זו אינה דרכה של התנועה המסורתית, ואפילו לא של התנועה הרפורמית.
אבל אני בהחלט כן מציע להכיר בעובדה שהתורה, והתנ"ך כולו נכתבו כאוסף של טקסטים מתקופות שונות וממקורות שונים. שבטים שונים, ובלית מלה אחרת בתי מדרש שונים ישבו בארץ ישראל, ואולי גם בגלות בבל, וחברו את התנ"ך כפי שהוא מוכר לנו היום במשך מאות שנים. התהליך הזה של כתיבה ואיסוף, של ויכוח לשם שמיים ושל עריכה אינו מובן לנו עדיין כל צרכו, ולמעשה אנחנו רק בתחילת הדרך.
לדעתי קריאת התורה, והתנ"ך כולו כספרות המורכבת ממספר גדול של חלקים, יכולה לספק לנו חומר רב להתחלות חדשות ולתובנות חדשות מדי שנה בשנה, למשך שנים רבות מספור!

יום שלישי, 18 באוקטובר 2011

מה למדתי בהנדסת תעשייה וניהול - הסמינר המחלקתי

בימים הרחוקים שבהם הייתי סטודנט לדוקטורט בהנדסת תעשייה וניהול, היה לנו סמינר מחלקתי. בכל יום שני היינו צריכים להופיע בשעה אחת עשרה, לשמוע הרצאה שלרוב לוותה במצגת, ולהשתחרר כעבור כשעה.
כמעט כל המרצים בסמינר המחלקתי, וזה לא משנה אם הם היו אנשי סגל או סטודנטים, מאוניברסיטת בן גוריון, מאוניברסיטה אחרת בישראל, או ממקום כלשהו בעולם, תמיד היו מתחילים את דבריהם במשפט: "אני אתן הרצאה קצרה ואז אני מקווה להשאיר הרבה זמן לשאלות..." בדרך כלל היה מעט מאוד זמן לשאלות, אם בכלל.
אחת מן ההרצאות הייתה של סטודנט לשעבר במחלקה, שעבר להיות איש היי טק בפארק התעשייתי של עומר. החברה שלו עסקה בתיאום של מידע רפואי בין המקומות השונים בהם הוא מצוי (קופות חולים שונות, מרפאות שונות באותה קופת חולים, בתי חולים שונים...)
הוא טען שלא משנה אילו פריצות דרך נוספות יקרו בעולם הרפואה במאה העשרים ואחת, איחוד המידע הרפואי על כל פציינט ממקורות המידע השונים, היא פריצת הדרך המדעית שתציל את המספר הגדול ביותר של חיים במאה הנוכחית.
לפני כשבוע אובחן העובר שאשתי נושאת בבטנה כבעל כליה אחת קטנה מדי, והרופא המטפל שלח אותנו למרפאת מומים בסורוקה: "רק כדי לדעת מה קורה. בדיקה שגרתית."
כששאלתי אותו למה צריך בדיקה כזאת, אם ממילא הוא עושה לנו אולטרה סאונד די מפורטת, והציוד בסורוקה הוא אותו ציוד שיש לו בקופת החולים (מאוחדת). הוא ענה: "זה לא מזיק, ובכלל כדאי שיכירו אתכם בסורוקה..."
ואז הבנתי שהסטודנט לשעבר מן הסמינר המחלקתי צדק.

יום ראשון, 9 באוקטובר 2011

מה למדתי בהנדסת תעשייה וניהול? - כבוד לחומר

עכשיו אני סטודנט לתואר שני בספרות עברית, אבל כשהגעתי לאוניברסיטת בן גוריון לפני חמש שנים בערך, הייתי קודם כל סטודנט להנדסת תעשייה וניהול.
אחרי בערך שלוש שנים של לימודים, ביקשו ממני המנחים שלי להפסיק את לימודי הדוקטורט שלי, כיוון שהם טענו שלא הקדשתי מספיק תשומת לב ללימודי, ושאני מקדיש יותר מדי תשומת לב לספרים שאני כותב ומוציא לאור.
צר לי לאמר, או אולי בעצם זה סתם כנראה נכון לאמר, שהייתה מידה לא קטנה של צדק בדבריהם. אז הלכתי ולמדתי ספרות, כדי למסד את מערכת היחסים שלי עם המקצוע.
אבל זה לא אומר ששכחתי את כל מה שלמדתי בהנדסת תעשייה וניהול.
מחלקות להנדסת תעשיייה וניהול בארץ, לכל הפחות גם זו שבטכניון (גם בה למדתי, תואר שני בכלכלה), וזו שבאוניברסיטת בן-גוריון, הן לרוב מחלקות מאוד מעורבבות. למשל בטכניון ניתן ללמוד גם פסיכולוגיה תעשייתית וגם תורת המשחקים במחלקה, ובאוניברסיטת בן גוריון, המחלקה משמשת גם כמחלקה לסטטיסטיקה, וכמובן יש לה עניין רב ברובוטיקה.
הנה סרטון יוטיוב שמדגים את תרומתה של יעל אידן ושל המחלקה לתחום.
מעבר לרובוטיקה עצמה, מה שאהבתי במחלקה להנדסת תעשייה וניהול הוא הכבוד לחומר. 
מדעי הרוח נתפסים לעתים לאיזה עיקרון אחד, וחושבים שבעזרתו אפשר לארגן את כל העולם, אבל החומר, למשל הרובוט, לא נותן לך לשגות באשליות כאלה. צריך להבין הרבה מאוד גורמים כדי שהוא יוכל לעשות משהו, וגם אז הוא לא תמיד עושה את זה טוב...
זה לקח חשוב לחיים.
אני מנסה לזכור אותו.

יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

מבט על המחלקה לספרות

לפני שכתבתי את הפוסט הזה, שיניתי את הפרופיל שלי בבלוגר. עכשיו, אחרי שאני יותר ברור לעצמי, ואולי גם לעולם, אני יכול להתייחס בצורה יותר אובייקטיבית (מנקודת המבט שלי) למחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.
ובכן, אם בדקתם את הלינק לעיל, תוכלו לראות בעצמכם את מגוון התוכניות המרשים של המחלקה: ספרות תלמודית, ימי הביניים, מגמת כתיבה, מגמת מו"לות, ועוד ועוד.
באמת, אני סבור שלא מגזימים אנשי המחלקה שלנו שטוענים שאנחנו המחלקה הכי טובה לספרות עברית בישראל, ואולי אפילו בעולם כולו.
אז, מה עוד אפשר לבקש?
אני חושב שאפשר לבקש עוד. ספציפית, עוד אינטגרציה.
הרי המחלקה עצמה מגדירה את הספרות העברית כתופעה שנמשכת כמה אלפי שנים, ואף ממליצה (בצורה שקשה להתעלם ממנה) לסטודנטים להירשם לקורסים המייצגים תקופות שונות בספרות העברית.
ועם זאת, עיון בסילבוסים של הקורסים יראה כי חוץ ממספר קטן של יוצאים מן הכלל (הייתי בשמחה מביא לינק לקורס גיבורים בעל כורחם - גיבורי התלמוד במעבר לתקופת ההשכלה, אבל נראה שהאתר של בן גוריון לא פתוח לגוגל. פשלה.) רוב הקורסים שייכים לאחת מן התקופות ולא יותר.
בתור סופר וחוקר של מדע בדיוני ופנטזיה זה לא מספיק לי. אני חושב שניתן להציב את הספרות העברית כאורגניזם אחד חי ונושם, שלבו הוא כמובן מדע בדיוני ופנטזיה. 
אבל אולי זה רק אני.

יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

שנה טובה ובריאה


פוסט זה התפרסם בבלוג של סת' גודין בשבעה בספטמבר. לקראת השנה החדשה הנה תרגום שלי לדבריו:

הזמזום באזני לא אמר שאני עומד למות
לפני ששה שבועות, בחצות הלילה, מצאתי את עצמי ער אבל עייף מאוד בגלל ג'ט לג. הייתי במיטה מלאת גבשושיות, בחושך, במלון עלום של עשרים דולר ללילה, בקאנטרי קלאב לשעבר. הייתי בקיטאלה קניה, ליד הגבול עם אוגנדה.
יתוש זמזם ליד אזני. (למה הם תמיד מזמזמים באוזן?). היו לי תרופות כמובן, אבל מה אם לא היו לי? מה אם, כמו רבים שחיים כאן, היו לי ילדים, ולא היה לי כסף לתרופות?
נסו לדמיין את זה לשנייה לפני שאתם עוברים אל הדבר הבא שנמצא על סדר היום שלכם להיום.
ברגע זה, בדקה זו, אנא עשו שלושה דברים:
1. קנו שני עותקים של הקץ למלריה (הספר באנגלית א.מ.), ספר חדש ומרתק  שחובר על ידי ששים סופרים. תוך דקה אסביר לכם למה זה עשוי להיות הספר החשוב ביותר שתקראו השנה (לא הספר הטוב ביותר, כמובן, רק הספר החשוב ביותר). כדאי שתקנו גם עותק בכריכה רכה, על מנת שתוכלו להשאיל אותו לחבר.
2. שלחו טויט או לייק על הפוסט הזה, או שלחו במייל לעשרה חברים (זה לוקח רק שנייה).
3. ובקרו באתר של הקץ למלריה, ופרסמו אותו גם כן.
מה יקרה אם תעשו את זה? מה יקרה אם תיקחו אחריות ותוציאו כמה דולרים?
הנה מה שיקרה: מישהו לא ימות.
ילד לא ימות ממלריה, מחלה שגורמת ליותר מקרי מוות בשנה מאיידס.
זה עד כדי כך פשוט וישיר. רשתות המגן כנגד מלריה הן רשתות פשוטות שתולים על החלון או על המטה. הן נמרחות בחומר כימי שהיתושים שונאים. היתושים בורחים, הם לא עוקצים, ואנשים לא נדבקים במלריה.
כל סנט שתתרמו למהדורת הקינדל הולך לארגון הקץ למלריה, ומספק כסף שמספיק לקנות רשת אחת או שתיים, להעביר אותן ליעד, ולוודא שהן מותקנות כראוי. מעט דמי ניהול, אין שוחד. אין בזבוז. רק יעילות. ואם תקנו את מהדורת הכריכה הרכה, תוכלו לתת אותה לחבריכם אחרי שתסיימו את הקריאה, ושוב אותה תרומה של עשרים דולר תעבור. אף אחד מן הסופרים, או אף אחד אחר בפרויקט דומינו לא רואה את הכסף, אין פה שום מניע נסתר, רק העובדה שילד כלשהו לא ימות.
חכו, יש מניע נסתר: ייתכן שתקבלו השראה. ייתכן שתמצאו בספר משהו שיעניין אתכם או יעורר בכם השראה.
ואני מניח שיש עוד סיבה: זה טוב לקחת אחריות. לוקח רק כמה קליקים לקנות ספר, כזה שתוכלו להרשות לעצמכם. ובמשך שאר היום, אולי אפילו כל השבוע, תזכרו שהצלתם חיים.
אנא.

EM_Jacket_Front2DETAIL
ואם אתם יכולים, אחרי שאתם קונים עותק, אנא שלחו טויטר או מייל או פוסט לחבריכם. זה משנה. תודה.

נ.ב.
1) מובן שביקשתי את רשותו של סת' לתרגם את זה, הוא הסכים.
2) קניתי עותק. גם תוכן הספר לא רע, לפחות מה שקראתי עד עכשיו...
שנה טובה וחתימה טובה.

יום ראשון, 18 בספטמבר 2011

מה למדתי מחיים באר

עוד מרצה באוניברסיטת בן-גוריון, שלמדתי ממנו רבות במשך השנים, הוא חיים באר.
חיים באר הוא לא רק סופר מעניין מאוד, אלא גם חוקר של תולדות חייהם של סופרים ומו"לים, ובעיקר של עגנון, ביאליק וברנר. עוד על האיש תוכלו למצוא בויקיפדיה.
הנה כמה דברים שלמדתי ממנו בקורסים השונים שבהם הייתי:
  • "זה לא מעניין מה אתם קוראים בזמנכם הפנוי, השאלה היא מה אתם קוראים כדי לעבוד."
  • בהמשך לנקודה הקודמת: "חייט לא מסתכל על גרב סתם ככה. הוא בודק איך עובר התפר, איך הפכו את הגרב..."
  • "קודם כל, ולפני הכל, יש לכם איזו רכילות מעניינת?"
  • "אחת השאלות החשובות בספרות היא איך הסופר משחרר אינפורמציה."
  • בהמשך לנקודה הקודמת: "היו דברים שכתבתי על חיי, ואחרי כן הצטערתי שלא שמרתי אותם לספר מאוחר יותר, כשאהיה כותב טוב יותר."
  • "שמן סויה ממצים בעזרת בנזין, אבל אסור שיישאר בשמן בנזין."
  • "אם תדברו רק על המעלות שלכם - יבוזו לכם. אם תדברו על המגרעות שלכם - יכבדו אתכם ויעריכו אתכם."
  • בהמשך לנקודה הקודמת: "אשתי נשואה לי היום כי יש לי תחת גדול."
המשפט האחרון דורש אמנם הסבר, אבל לא אקח מחיים באר את הסיפור שלו. אני בטוח שהוא יכעס מספיק על זה שציטטתי את המשפט על הבנזין.
תבואו לשיעורים של חיים באר, אני מבטיח לכם שלא יהיה משעמם!

יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

עשר שנים אחרי

לפני עשר שנים השתנה העולם. אני חושב שזו סיבה מספקת לשנות קצת את נושא הבלוג היום.
הנה סיפור שכתבתי, ואקרא היום במפגש הסופרים בספריה העירונית של באר-שבע:

איך באמת תפסו את אוסמה בין לאדן - אורי מאיר
אני הרי יודע מה יהיה. עוד כמה שנים, נגיד ב-2015, מקסימום 2016, יתחילו לצאת כל מיני ספרים של כל מיני כלבי ים אמריקאיים. אני לא סתם אומר כלבי ים, ככה קוראים לסיירת שלהם, זו שחיסלה את אוסמה, והם יתחילו להגיד שהיו להם מקורו תמידע כאלה, ומקורות מידע אחרים, אבל כל זה לא נכון. אם אני לא הייתי מחליט שנמאס לי, אז בחיים לא היו תופסים את בן לאדן, ואני השבעתי את כל האמריקאים האלה שלא יגידו מילה. ויש להם מילה, עוד אחת מהטעויות של אוסמה. זה מרוב שהוא שנא אמריקאים, נהיה דומה להם. באמת, אפילו הלך לבקר בארצות הברית.
אני למדתי אתו בבית ספר, בג'דה, עיר מדברית ג'דה, אבל בשנים האחרונות נטעו כמה עצים, ופזרו דשא. אני לא בעד. אני אוהב את הסלעים האדומים, ואת הים הירוק, שהיו כאן עוד מזמנו של הנביא. מה שאני לא אוהב זה כל מיני אנשים שחושבים שהם מבינים את האיסלם, אבל לא ממש מבינים.
המורה שלנו בתיכון, בחוג האסלם, המורה הסורי שאף אחד לא רוצה לגלות את שמו, וגם אני רוצה ששמו יימחה, לימד אותנו גרסה לא נכונה של האיסלם. ואני הייתי צריך לשבת שם כמה שנים ולשמוע את השטויות של אוסמה, ושל המורה הסורי, רק כדי ללמוד קצת קוראן וחדית'. אחרי זה כבר עברתי למכה, ומצאתי את מורי ההלכה שלי, אבל כל עוד אבא רצה שאלמד בג'דה, לא הייתה לי ברירה.
זה מה שהם לא הבינו, שהאסלם הוא דת שעוברת גם דרך האב, ולא רק דרך המורה.והמורה עוד אמר לנו שצריך להרוג את אבא אם הוא מזיז את שטיח התפילה...
אבא של אוסמה מת כשהיה צעיר יותר, לפני המורה הסורי. מאז הוא חיפש אבות גדולים יותר להרוג, ומכל מקום גרשו אותו. מבית אביו הוא גורש אחריו שאביו גרש את אמו. אחרי כן הוא גורש מסעודיה כי רצה לעזור למלך. אחרי כן מסודן, אחרי כן נאלץ לברוח מאפגניסטן.
ואני ידעתי איפה הוא חייב להסתתר, ידעתי שהוא יהיה במקום היחיד שלא גרש אותו. במקום היחיד שנתן לו לבנות בית של שלוש קומות - בפקיסטן. אבל לקח לי כמה זמן להחליט שאני באמת רוצה למצוא אותו ולהסגיר אותו.
כי כמה ששנאתי אותו בבית הספר, הוא היה מוסלמי די טוב, והוא גרם לכל העולם לחשוב שמוסלמים יודעים להילחם. אני יודע שהלחימה העיקרית היא פנימית. הוא אף פעם לא הבין את זה, אבל כשנהייה פחדן, והפסיק לפרסם קלטות, הבנתי שגם את מעט הכבוד שהיה לו הוא זנח.
ואז הלכתי וחיפשתי. לא אותו. את נער השליחויות שלו, שהוא הביא לסעודיה עוד בשנות התשעים. הכווייתי הזה.
כי גם למשפחה שלי יש כסף לשים על הכבוד של האיסלם, וככה שלחו אותי לטייל בפקיסטן, ואז יום אחד ראיתי את הכווייתי.
וככה באמת תפסו את אוסמה בן לאדן. 



יום ראשון, 4 בספטמבר 2011

אז מה למדתי מאתגר קרת

יש עצה כזאת לאנשים שלא יודעים לכתוב כל-כך טוב (כל-כך היטב?) - סדרו הכל ברשימה. טוב, ביחס לאתגר קרת אני באמת לא יודע לכתוב כל-כך טוב (למרות שבזכותו השתפרתי), אז הנה הרשימה:
  • סיפורי פאבים - זה לא משנה אם הסיפור שאתה רוצה לספר הוא בכתב או בעל פה, העיקר הוא שיהיה לו מבנה של סיפור. 
  • בהמשך לנקודה הקודמת, ניתן לשפר כל סיפור כך שיהיה לו מבנה של סיפור.
  • אם אתה רוצה לשדוד בנק, ואתה סוחב מיליון דולר, אז כדאי לברר כמה זה שוקל. בשטרות של מאה.
  • יש גם שירים שמספרים סיפור, אפילו של ברוס ספרינגסטין.
  • אם אתה מעביר סדנת כתיבה, אל תתן ציונים, הסבר לכל אחד איך אפשר לשפר את הסיפור שלו.
  • אל תוותר בקלות, לא לעצמך ולא לאחרים.
  • כדאי להשיג סופרים בינלאומיים לפסטיבלים, במיוחד את הרוקי מורקמי.
  • גם סופרים יכולים ליצור נבחרת כדורגל.
  • הרשימה לא נגמרת כאן, עדיף ללכת לסדנאות או שיעורים של אתגר קרת, ולא רק לקרוא בלוגים!

יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

מה למדתי באוניברסיטת בן-גוריון - חלק ראשון

לכבוד האחד בספטמבר, שהוא בהחלט לא היום הראשון של שנת הלימודים האקדמית, החלטתי לספר מעט על לימודי באוניברסיטת בן-גוריון.
לפני קצת יותר מחמש שנים הייתי מובטל, ובמצב מאוד שאלתי בקריירה שלי (בעקבות אירועים שכבר סיפרתי עליהם מוקדם יותר בבלוג זה).
חברי עופר לוי הציע לי ללמוד לדוקטורט באוניברסיטה, במחלקה לתעשייה וניהול (וגם להקים חברת סטרט אפ, אבל על כך אולי בפעם אחרת).
המחלקה, ובמיוחד המנחה שלי לשעבר, אריה גביוס, קיבלו אותי במאור פנים, אבל לא על המחלקה להנדסת תעשייה וניהול ברצוני לדבר היום.
שכן כשהתקבלתי ללימודים כבר ידעתי שיש באוניברסיטה מסלול לכתיבה יצירתית במחלקה לספרות עברית. הבטתי על הקורסים המוצעים, ואיך לומר? קורס אחד לכד את עיני: קורס שנתי לכתיבת פרוזה - המנחה אתגר קרת.
מיד ניגשתי  אל מזכירת החוג דאז - גלית פרץ. היא אמרה שהיותי תלמיד לדוקטורט להנדסת תעשייה וניהול לא צריך להפריע לזכותי להשתתף בקורס, אפילו כשומע חופשי. כמעט קפצתי במקום מרוב התלהבות (יכול להיות שבאמת קפצתי).
כשהתחיל הקורס אתגר (עוד אחד מיתרונות הקורס, היום אני אומר אתגר, ולא אתגר קרת), אמר שאם לא יהיו יותר מדי משתתפים, אוכל להיות בקורס. הפעם אני בטוח שקפצתי מרוב התלהבות.
אמנם לקראת השיעורים הבאים התחילו להגיע יותר ויותר אנשים, וכבר היו יותר מדי אנשים בקורס, אבל לא היה נעים, ואתגר נתן לי להישאר.
בשבוע הבא: מה למדתי מאתגר קרת?
אגב, יש שיראו קשר בין הסיפור הזה, לבין הפרסום האחרון במשאלה.

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

כמה מלים על הפוליטיקה של אוניברסיטת בן גוריון

האוניברסיטאות בישראל בכלל, ואוניברסיטת בן-גוריון בפרט, הגיעו לכותרות בשנים האחרונות. הדיון נסב בעיקר על "השמאלנות באקדמיה". זה התחיל עם ניב גורדון והחרם האקדמי שהוא הכריז על עצמו, ומשם המשיך למאמרי מערכת מתלהמים של ראשי תנועת "אם תרצו".
כפי שניתן להסיק ממה שכתבתי עד כה, אני לא מאוד מרוצה, לא מזה, ולא מאלה, אז הנה מה אני חושב:
ראשית לכל, אני גם מאוד כועס על ערוץ אחד (ולא רק, או אפילו בעיקר, בגלל הנסיונות הבריוניים לגבות ממני אגרת טלויזיה שלא מגיעה להם, על כך אולי בפעם אחרת). לפני כשנה וחצי, הסתובבתי לי לתומי בקמפוס, כשראיתי כמה נציגים מן הטלויזיה מראיינים סטודנטים עוברים ושבים. כיוון שאני לא יכול לעמוד בפני הקסם של מצלמות הטלויזיה, התראיינתי. שאלו אותי מה הדעות הפוליטיות שלי, ואמרתי שמאל. שאלו אותי אם אני חושב שמבטאים דעות פוליטיות באוניברסיטה, במחלקה לספרות עברית, ואמרתי שכשדנים ב'טור השביעי' של אלתרמן, הדיון הוא בהכרח פוליטי. 
מייד אחרי כן, ראיתי את אותם עיתונאים מראיינים מישהו אחר. הוא אמר שדעותיו ימניות, ומייד נשאל אם הוא מופלה בשל כך לרעה.
היחס הלא שוויוני של המראיינים לא נראה לי, וביקשתי מהם תעודות עיתונאי (לטעמי אופן הדיון והצגת השאלות נגד כל אתיקה עיתונאית), הם הראו לי בשמחה...
(אגב, כרגע הייתה אזעקה, והפסקתי לכתוב לכמה דקות. זה לא משנה את מה שרציתי לכתוב מלכתחילה)
...את תעודות העיתונאי שלהם, שהראו את השתייכותם לערוץ אחת. כששאלתי אותם על היחס הלא שיוויוני, הם אמרו שהם רק צוות צילום, ושתפקידם רק לצלם, ואחרי כן תהיה עריכה. לא ראיתי את הכתבה בסוף כי אין לי טלויזיה בבית.
אבל, בהחלט כן נתקלתי במצבים לא נעימים באוניברסיטת בן-גוריון בשל דעותי השמאלניות. כך למשל לפני שנתיים וחצי בערך, בימי מבצע 'עופרת יצוקה', טען המרצה לכלכלה כי 'יש צורך ליצור מדיניות תמריצים שלא מעודדת טרור, ועל כן יש צורך ליצור ענישה מקסימלית על כל טיל'. הקורס היה בכלכלה ניסויית, כך שזה לא בדיוק היה הנושא, ולכן גם לא אפשר כל תגובה. ובכלל, מימי כסטודנט לכלכלה, גם בבן גוריון, גם בטכניון ובאוניברסיטת חיפה, ובעיקר מימי כסטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית; הכלכלה מציגה עצמה כמדע, ואת כל הכופר בהנחותיה כ'לא מדעי', ובשל כך היא מסיקה מסקנות פוליטיות (בגדרך כלל ימניות), באצטלה מדעית שלא מאפשרת שום ויכוח או אפילו דיון.
אז יש פוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון, אבל לא רק שמאלית, ולדעתי האישית לא מספיק. הייתי שמח אם האוניברסיטה הייתה מאפשרת יותר דיון פתוח.

יום שלישי, 16 באוגוסט 2011

כמה מלים על המחשוב באוניברסיטת בן גוריון

בספרו "סיפורי הצלחה" מתאר מלקולם גלאדוול, ובכן סיפורי הצלחה של אנשים שונים, יוצאים מן הכלל וחריגים. אחד מן הסיפורים עוסק בביל גייטס הצעיר, שרכש מספר שנות הכשרה על מחשב יקר מאוד שנקנה על ידי הוריו, עבור בית הספר בו למד. סיפור אחר עוסק בביל ג'וי, שעיצב הרבה מן הפרוטוקולים של האינטרנט, כפי שהם היום. ביל ג'וי רכש את השכלתו המחשבית באוניברסיטה.
ניתן אם כן להסיק שעל מנת להיות איש מחשבים משפיע בשנות התשעים, היה צורך לרכוש השכלה מחשבית בראשית שנות השבעים, ואת זה ניתן היה לעשות או באוניברסיטה, או על ידי הרבה כסף פרטי.
גם עבדכם הנאמן הכיר לראשונה את האינטרנט דרך האוניברסיטה. בשנת 1993, בהיותי סטודנט לכלכלה ומתימטיקה באוניברסיטה העברית, למדתי קורס של מבוא למדעי המחשב. שמתי לב שניתן להגיע לאתר של הספרייה, ולאתרים של ספריות אוניברסטאיות אחרות מתוך הטרמינל שלי. זה ריגש אותי מאוד, הקשר המחשבי הזה. לפני שהתגייסתי, ב 1988 לא היו דברים כאלה...
לפני שנתיים שהיתי הרבה באוניברסיטת בן-גוריון במהלך הקיץ. היה חם מאוד, ולא היה לי מזגן. כיוון שאת רוב העבודה שלי אני עושה מן המחשב, וחיבור לרשתות המאמרים האקדמיים בטח שלא מזיק, עבדתי מן האוניברסיטה. באותה התקופה היה לי דפדפן כרום מותקן בבית, ולא היה דפדפן כזה על מחשבי האוניברסיטה. ניסיתי לדבר עם מרכז החישובים, אך הם טענו שמדובר בדפדפן לא יציב ומסוכן (!) ולא הסכימו להתקין אותו על אף מחשב באוניברסיטה. עשיתי מה שסבא שלי עשה, התקנתי אותו כל יום בתחילת העבודה.
עד היום, למיטב ידיעתי, לא מותקן דפדפן כרום על אף אחד ממחשבי האוניברסיטה, וזאת למרות שאין ספק (מחוץ למרכז החישובים) שהוא דפדפן מהיר יותר, חזק יותר, ידידותי יותר, ובטוח יותר. על רוב המחשבים מותקן רק אקספלורר, ועד לחודש יולי היו לא מעט מחשבים שהותקן עליהם אקספלורר 6 (דפדפן שמיקוסופט עצמה ביקשה להחליף כבר לפני יותר משנה מסיבות של אבטחת תוכנה!), אולי עוד יש כמה מחשבים כאלה.
הלקח העצוב הוא ברור, מהובלה של נושא המחשוב, ו"חזית הידע" הגיעה האוניברסיטה למצב של שמרנות וקיפאון, שלא מאפשרים את התפתחות החוקרים ואנשי העסקים של הדורות הבאים, או אפילו של הדור הזה.
אגב, מערכת היי לרן, המשמשת ללמידה מקוונת באוניברסיטה היא גם יקרה, גם (מאוד) לא יעילה, וגם מלאת תקלות כרימון. המערכת הזאת מפריעה גם ללימוד של אנשי החינוך של הדור הבא, שכן לא ככה צריך ללמד באמצעות מחשבים!

יום ראשון, 31 ביולי 2011

אוניברסיטת בן גוריון בעד ונגד

למרות הרקורד הבעייתי של בלוג זה, אני רוצה לכתוב בו סדרה של פוסטים.
אני כמעט מבטיח לכתוב אותם כל שבוע בצורה מסודרת, אבל זה ייקח לי קצת יותר משבועיים להתחיל, כי אני נוסע עם חלק מן המשפחה להונגריה, אחרי שלא הייתי בחופשה בחו"ל כבר כמה שנים טובות...
אני מקווה להינות, ואני מקווה שאתם מקווים שאהנה.
בכל אופן, הנה הקדמה קצרה לסדרה:
בשנים האחרונות הייתי סטודנט לדוקטורט בתעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון, ושומע חופשי במחלקה לספרות. אחרי כן, ועד ממש לדקות אלה, הייתי סטודנט לתואר שני לספרות  עברית באותה אוניברסיטה ממש.
באותה התקופה האקדמיה בישראל בכלל, ואוניברסיטת בן-גוריון בפרט, היו במוקד של כמה דיונים לוהטים: שביתות סטודנטים, פוליטיזציה של האקדמיה בעד ונגד, וכמובן מחאת האוהלים הנוכחית.
בוודאי שיש לי דעה (אלא מה!) על כל אחד מן הנושאים הללו, אבל נראה לי נכון יותר לדון באוניברסיטה עצמה, ככלל, כפי שאני רואה אותה. אני מקווה שמבט כזה יוסיף לדיון הציבורי הער בכל הנושאים לעיל, ועוד בכמה נושאים שהיה ראוי שיהיה בהם דיון ציבורי ער, אבל אין!
להתראות עוד קצת יותר משבועיים!
אורי

יום ראשון, 24 ביולי 2011

דני וגיל על חוק החרם

הערה מקדימה: דני וגיל הם שני נערים פיקטיביים הלומדים בבית הספר הדמוקרטי של באר שבע, שאף הוא פיקטיבי. דני וגיל מוקסמים מכל נושא המשפטים, לדאבת לבם של החברים הקבועים בוועדת המשמעת של בית הספר, ובמיוחד של צחי, יו"ר הוועדה, תלמיד בכתה ט', אך לשמחת הוריהם, ואף ההנהלה, שמצליחה להוכיח בכך את המצוינות האקדמית עאלק של בית הספר.

הערה מקדימה 2: אם ירצה השם זהו הפוסט הראשון, אך בהחלט לא האחרון בכיכובם של דני וגיל.

הפסקה גדולה, בית הספר הדמוקרטי של באר שבע, חמישה עשר בספטמבר 2011.

צחי: כן דני, אני מבין שהעלית את גיל לוועדת משמעת.
גיל: בהחלט בהחלט עמיתי המלומד. לדאבון לבי דני הכריז עלי חרם לפני כשבועיים, וזאת בניגוד מפורש לחוקי המדינה.
צחי: או קיי דני, לפני שאני שומע את מה שיש לך לאמר, אני מזכיר לחברות וועדת המשמעת הנוכחות כאן, רינה ודינה, את החלטתנו בעניין דני וגיל.
רינה (כיתה ח'): זוכרות, זוכרות, נותנים להם לדבר, לא שואלות שום שאלות, אחרת כל ההפסקה לא תספיק.
דינה (גם כן כיתה ח'): אני מזכירה לכם שלמרות מורת רוחי מן המשפטים המבוימים של דני וגיל, זכותם, כמו כל תלמיד אחר להשתתף בהליך וועדות המשמעות של בית הספר.
רינה: זוכרות, זוכרות, אבל יש לנו עוד כל מיני, אז בוא נמשיך...
דני (כאילו לא שמע את כל מה שנאמר אחרי דבריו של גיל): אני מצטער, עמיתי המלומד, אבל החרם הוא אמצעי לא אלים, שנועד לשכנע אותך להפסיק ממעשיך הנלוזים, שהם לא מוסריים, וכן, חוק המדינה לא חל בעניינך.
גיל: מעשי הנלוזים? למה בדיוק אתה מתכוון, וכן, מדוע אתה סבור שחוק המדינה לא חל לגבי?
דני: מעשיך הנלוזים הם כמובן התנחלות בלתי חוקית במגרש הכדורגל של בית הספר, ובאשר לחוק המדינה, על פי החוק חרם מוגדר כ... והריני מצטט את לשון החוק: "‫הימנעות במתכוון מקשר כלכלי,‬ תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת‬ ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו‬ פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית.‬" מובן שהחרם שהכרזתי עליך הוא לא חרם בשל זיקתך למדינת ישראל, אלא בשל הטינה האישית שאני רוחש לך.
גיל: אני חולק על דבריך עמיתי המלומד. נדמה לי שכל הוועדה כאן תסכים שהיחסים בינינו היו יחסי ידידות מופלאה עד שהכרזת עלי חרם. מכאן בהכרח נבוא אל המסקנה כי החרם הוא בגין נסיבות אידיאולוגיות הכרוכות בזיקתי אל מפעל ההתנחלות של מדינת ישראל.
דני: הזיקה היא רופפת. כן ברצוני להפנות את תשומת לב וועדת המשמעת לאלימות הגנוזה בעצם מושג החרם.
גיל: אתה טוען כנגד עצמך עכשיו?
דני: אה, סליחה.
צחי: טוב ההפסקה כמעט נגמרת. כל אחד מכם צריך לכתוב מכתב התנצלות לשני.
דני+ גיל: אני אערער על ההחלטה הזאת!



יום ראשון, 17 ביולי 2011

תודה לעמוס בר

כשהייתי ילד קטן, ושמעתי את הפינה לילד ברדיו, היה אחד, עמוס בר, שפרסם בה סיפורים על החיות בנגב, דברים כמו 'הפסמון האימתני כנגד הירבוע הגוזמני'. למקרה שאתם לא מכירים, מדובר על רשת א' לפני קצת יותר משלושים שנה.
מאוד התפלאתי לראות שהוא פתאום מפרסם כתבות בבלייזר, ועוד טוען בהן שהוא בן שלושים וארבע, ועוד מוסיף וטוען שהוא לא עושה כלום כל היום, חי במטולה או בהודו, ומתפרנס מלהשכיר דירה קטנה ליד כיכר הבימה. איכשהו, זה לא נראה לי כמו עמוס בר שאני הכרתי.
אז למה אני כל-כך רוצה להודות לעמוס בר (החדש, למרות שגם הישן היה אחלה)?
כי בזכותו הבנתי כל מיני טיפוסים כמו דוסטוייבסקי, ואפילו קצת צ'כוב, טולסטוי וניר ברעם. יש משהו מאוד מלאכותי בכתיבה של מי שמחליט שהוא עני מבחירה, ותמיד יש לו דרך מילוט אל העושר (תקראו בכתבה ותראו שאני צודק, או שפשוט תאמינו לי). כל הכתיבה היא משהו כמו "אני דפוק וזרוק אבל גם אתם בעצם".
ולא, עמוס בר (החדש) יקר, אנחנו לא אותו דבר בעצם. ההורים שלי אף פעם לא קנו לי דירה ליד כיכר הבימה. אמא שלי נתנה לי לפני שלוש עשרה שנה שמונים אלף שקל, שבדיוק הספיקו לעשרים אחוז מדירה בנשר (אלה היו אז הדירות הכי זולות בקרבה כלשהי לטכניון, כנראה שגם היום). גרתי בה ושילמתי משכנתא, המשכנתא הייתה קצת יותר גבוהה משכר דירה, אבל ירדה במשך השנים.
ככה הפכתי לטיפוס אחר מעמוס בר (החדש). כי תמיד הייתה לי משכנתא, ובכמעט עשר השנים האחרונות - גם ילדים.
עכשיו, מה הכי מצחיק בכל הנושא הזה?
שמשום מה אנשים חושבים שהדרך היחידה להיות סופר זה לחיות כמו עמוס בר החדש. ולאחרונה יש בישראל אפילו אנשים שיכולים לחיות ככה, כי ההורים שלהם עבדו קשה וקנו דירה ליד כיכר הבימה (לכל אחד משלושת ילדיהם).
אני חושב שאפשר להיות גם סופר שמשלם משכנתא בנשר (או בבאר שבע, כי את הדירה ההיא מכרתי בסוף). זה לא הולך להיות קל, אבל אני מתכוון לעבוד קשה.
אולי בסוף גם אצליח.

יום ראשון, 10 ביולי 2011

הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה

אבל עוד לפני הדרך החדשה והמרגשת, אני חייב לכם, קוראי הבלוג היקרים, את המשך הסיפור של קריירת המילואים המפוארת שלי, זו שהסתיימה לפני כשבעה חדשים...
ובכן, בתחילת שנת 2002, נקראתי לרכז את המכינה ליהדות מתקדמת ביפו. חשוב לציין כי רוב ראשי המכינות הם קצינים במילואים בדרגת לפחות סגן אלוף (כמו למשל אהרון פוקס שמרכז את המכינה הצבאית ביפו עכשיו).
באותם ימים עוד הייתי רק סמל, וזה כשלעצמו לא נראה לי לעניין, אבל כשהגעתי למילואים, ותפקידי כמש"ק חמ"ל נלקח, וגם כטבח הצלחתי הייתה מסויגת, נאמר לי שאני אהיה עובד רס"ר.
כששאלתי מה זה אומר, אמרו לי שאין מה לדאוג, במילואים לא צריך לצבוע שום דבר בסיד. בסך הכל להחליף נייר טואלט בשירותים, ולהביא עיתונים לפלוגות.
האמת היא שכן דאגתי. מילא סמל, אבל נייר טואלט באמת לא נראה לי כמו הקריירה הצבאית הרצויה לרכז מכינה, ולכן, כשאמרו שיש יותר מדי עובדי רס"ר, ושניים צריכים לרדת לפלוגה כדי לעזור במחסום, התנדבתי מייד לתפקיד.
ביליתי כשלושים יום במחסום. יותר מרוב חברי הפלוגה. אגב, במאמר פוליטי מוסגר אומר שניתן בהחלט להיות צבא מוסרי גם במחסום, שחלק ניסו וחלק הצליחו, ושאין בהכרח קשר, על פי מה שאני ראיתי, בין דעה פוליטית, או 'שמאלנות' במובן הפשוט, לבין התנהגות הומנית במחסום. את הלקח הזה לא שכחתי.
בכל אופן, אחרי שלושים יום במחסום, אחרי שבישלתי גם להם (יותר בהצלחה, אבל לא כדאי לתת מתכונים), ואחרי שלקראת סוף המילואים אני סידרתי את השמירות במחסום, הציע לי הפקיד הפלוגתי להצטרף כחייל קרבי לפלוגה.
מן הסיבות שהובאו לעיל, הסכמתי מייד.
אבל, וזה החלק הכי מצחיק, מאז לא קראו לי למילואים עד שחרורי.
למה? כי חוק חדש אמר שקוראים לחיילי מילואים לאימונים ולמלחמה, אבל לא לבטחון שוטף. יצא שאני לא טנקיסט אמתי, ולכן אין לי מה לעשות באימונים (וגם לא במלחמה), ובטחון שוטף... את זה כבר הסברנו.
ככה נמנעתי ממילואים דווקא כי רציתי להיות קרבי.

יום ראשון, 3 ביולי 2011

נקבא חרטה?

לפני כמה זמן התעצבנתי מאוד מפעילות של ארגון ימני כלשהו.
אלא שאז לא היה לי הזמן להתמודד עם הטענות, ולעתים אני צריך גם זמן לחשוב.
עכשיו היה לי קצת זמן לחשוב אז אני כותב כאן על הנושא, אבל ייתכן מאוד שארצה לכתוב על ארגון "זו ארצנו" או על החוברת "נקבא חרטה" עוד פעמים. לצערי הם דורשים התייחסות.

הפעם אני לא רוצה לדבר על החוצפה שבהכחשת עובדות חשובות, וגם לא על הצורה הלא מאורגנת של החוברת "נקבא חרטה", ואפילו לא על הניסיון המסוכן של ארגון זו ארצנו לסתום פיות (באקדמיה, ובגלי צה"ל), על כל זאת ועוד, אולי בפעם אחרת.
הפעם אני רוצה רק להציג סיפור קטן, ולהבין את ההשלכות שלו.

נניח שאתה, הקורא של בלוג זה, ערבי שחי בפלשתינא א"י המנדטורית. נניח, לצורך העניין שבשנת 1948 מלאו לך חמש עשרה, ושאתה גר בנצרת. כלומר גדלת לחשוב שאתה חלק מעם פלשתינאי מתהווה, ושכשם שרוב תושבי פלשתינא א"י הם ערבים פלשתנאים, כך גם בבוא היום רוב הטריטוריה תהייה שלכם.

נניח אפילו שהתנגדת בלבך לתכנית החלוקה, כי לא חשבת שליהודים מגיעה אדמה רבה כל-כך. אבל לא התנגדת צבאית, כי לא היה לך נשק, כמו לרוב הערבים הפלשתינאים שהם השכנים שלך.

אם זהו המצב, אתה מוצא את עצמך בגיל שבע עשרה (בשנת 1949, בתום מלחמת העצמאות) כמיעוט אתני במולדת שלך, ללא שום יכולת לבקש עצמאות מדינית (למרות שזו התכנית שאושרה באו"ם!), ותחת שלטון צבאי.

עכשיו, קורא יקר, אנא חזור שוב לעמדת הקורא הכנראה יהודי.

האם תוכל לאמר שלא קרה לך אסון? (נקבא)

איבדת טריטוריה, איבדת עצמאות מדינית, איבדת אפילו יכולת לשוויון אזרחי.

אז איך אפשר לטעון שהנקבא חרטה? (כלומר לא אסון, המצאה בעלמא)?

הערה חשובה: אני מפנה מהכותרת לאתר שאני לא מזדהה עם דעותיו, או הכיוון שהוא מייצג. אני נאלץ לעשות זאת רק בגלל הכיוון של הכחשת הנקבא, של אנשי 'זו ארצנו'.



יום ראשון, 19 ביוני 2011

אוניברסיטת בן-גוריון

עברתי לבאר שבע לפני בערך בדיוק חמש שנים.
במשך כל השנים הללו, הייתי אורח של קבע באוניברסיטת בן-גוריון.
קודם-כל כסטודנט לדוקטורט בהנדסת תעשייה וניהול, אחרי-כן כסטודנט לתואר שני בספרות עברית.
במשך כל התקופה גם שמעתי קורסים בספרות עברית (גם במשך התואר שמעתי קורסים נוספים כשומע חופשי).
כלומר, העברתי עכשיו חמש שנות לימודים בשמיעת שיעורי ספרות, והתקופה הזאת הסתיימה ביום רביעי האחרון.
אחת התוצאות המיידיות היא שאוכל להקדיש יותר זמן לבלוג זה.
באשר לתוצאות האחרות, ימים יגידו.
מבטיח לכתוב שוב, והפעם תוך פחות מחודש, אני מקווה לחזור לקצב סדיר יחסית של בערך פעם בשבוע...

יום שלישי, 17 במאי 2011

באמת שהתכוונתי למחוק את הבלוג הזה

בחיי!
היום בבוקר, קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים, ביליתי כמה שעות מול המחשב בהתעדכנות בענייני יומא, והלכתי לי לתומי לאוניברסיטת בן-גוריון.
אני צריך ללמוד היום עשר שעות, ומה שאני אוהב בהליכות הבוקר אל האוניברסיטה, זו העובדה שאני יכול לחשוב מחשבות - מחשבות שאינן מתחברות בהכרח לאף אחד מן הקורסים שאני לומד.
וכך חשבתי לי, ולא בפעם הראשונה, שאני רוצה לסגור את הבלוג הזה, ולהעביר את מחשבותיי לאתר יותר מסודר. כזה שיהיה מחולק לנושאים. ועל כל נושא אני אכתוב "ביקורת בונה".
באמת, זה מה שהתכוונתי לעשות רק לפני שעתיים.
ואז הגעתי אל השער של האוניברסיטה, וקיבלתי חוברת מסוימת שהרתיחה את דמי.
וכך הגעתי למסקנה שאני לא הולך לסגור את הבלוג הזה, אלא להמשיך ולכתוב אותו, על פי צרכי השעה, לא בהכרח תוך שימוש בביקורת בונה, אבל כן, אני מקווה, תוך שימוש במחשבה מסודרת, פחות או יותר, חוץ מכשאני מאוד כועס.
פרטים בקרוב.

יום שני, 7 בפברואר 2011

אני יודע שלא כתבתי הרבה זמן

באמת לא כתבתי בבלוג הזה הרבה זמן.
יותר משנה.
האמת היא שזה אפילו לא נכון שיש לי תירוצים טובים לזה.
יש לי סיבות טובות לזה.
באוקטובר שעבר התחלתי ללמוד ספרות עברית, ואם הכל יהיה בסדר, אז באוקטובר הנוכחי אגיש את עבודת התזה שלי (על מדע בדיוני בעברית).
מה שאומר שאחרי החגים יהיה לי זמן לבלוג.
אבל זה לא יהיה הבלוג הזה.
אני חושב על משהו חדש ועקרוני יותר.
אבל, אני מרגיע בזאת את קוראי הנאמנים.
את הסיפור על המילואים אני מבטיח לגמור.

הפורימשפיל של קהילת אשל אברהם בגרסת הוידאו

  אז לפני שעברתי למדרשה בקיץ האחרון, הייתי חבר די פעיל במשך כמה שנים טובות ב קהילת אשל אברהם . אפילו הייתי בוועד של הקהילה. אחד הדברים כחבר ...