מה מכינים במכינה?

ובכן חשבתי שאוכל להיות מורה בבית הספר הדמוקרטי, ולרכז את הסניף של נוער תל"ם,

אך עד מהרה נוכחתי שקשה להתפרנס מלהיות מורה, אפילו במשרה מלאה, אפילו בבית ספר דמוקרטי.

במקביל היו לנו המון ישיבות רכזים בנוער תל"ם. התנועה לא ממש פעלה בשנים 1996-2002, וכך בסתיו 2002 הייתה פתאום המון אנרגיה.

כבוגר גרעין של נוע"ם (תנועת הנוער של התנועה המסורתית בישראל, נא לא לבלבל עם התנועה הרפורמית), ומדריך של עוד כמה גרעינים, שאלתי באחת מישיבות הרכזים את הרכז הארצי מה עושים בנוער תל"ם אחרי סוף כיתה י"ב. הרכז הארצי ענה לי שכרגע לא ברור, אבל כדאי לדבר על הנושא עם מנכ"ל התנועה. אמרתי לו שכדאי לנו להזדרז, כי אני רואה ששכבת י"ב היא מאוד חזקה, ושכבת י"א פחות, ואם לא נזדרז, נצטרך לחכות עוד שנה.

דיברתי עם הרכז של נוער תל"ם אי שם באמצע אוקטובר. בסוף אוקטובר נקראתי למשרדו של מנכ"ל התנועה שהודיע לי שהתנועה רוצה להקים מכינה קדם צבאית, האם אני רוצה לנהל?

לא ידעתי מה זו מכינה קדם צבאית, אבל הרעיון נראה לי מעניין, וחם, ואמרתי לו כן. גם המשכורת הייתה טובה.

טוב, מה אומר? התחלתי לגבש את הקבוצה, ובספטמבר 2003, ברחוב מגן אברהם ביפו התחילה לפעול המכינה למנהיגות יהודית מתקדמת.

איך היה במכינה? על כך בשבוע הבא....

נוער תל"ם

ובכן, נמשיך עם אוגוסט שנת 2002.

עברנו למודיעין, המתנ"ס הודיע לי שהוא לא מעוניין בשירותי, ואילו אני ביליתי הרבה מימי ולילותי בטיול במתחם השמשוני של מודיעין, ובייחוד באתר הקרוונים של בית הספר הדמוקרטי.

אגב, באותם ימים בית הספר היה אמור לעבור לאתר אחר כי הקרוונים היו ישנים מדי, למיטב ידיעתי הם עדיין באותו אתר קרוונים.

בכל אופן, בלילות שמתי לב שאתר הקרוונים של יזמ"ה, הקהילה הרפורמית של מודיעין, וכל גני הילדים שלה, הוא סמוך לבית הספר הדמוקרטי, ומקיים חוגים שונים כמעט מדי ערב.

התקשרתי לקהילת יזמ"ה ושאלתי אם הם מעוניינים בחוגי מחשבים ויהדות, או בחוגי דרמה ויהדות.

ענתה לי רב הקהילה, ואמרה שלא תודה, אבל אולי אני רוצה לרכז את הסניף של תנועת הנוער שלהם.

חשבתי לעצמי, למה לא?

הרי ריכזתי הרבה פעמים סניפים (וגרעיני נח"ל) של תנועת הנוער נוע"ם, של התנועה הקונסרבטיבית בישראל, התנועה הרפורמית לא יכולה להיות מאוד שונה.

אמרתי כן, והתראיינתי לתפקיד במשרד הראשי של נוער תל"ם בירושלים.

לשמחתי קיבלתי את התפקיד בתחילת חודש ספטמבר, וכך הייתה לי השלמת הכנסה למשכורת של בית הספר הדמוקרטי.

חשבתי לעצמי, אנהל את הסניף של נוער תל"ם במודיעין, שנתיים, ואחרי כן אמשיך לעבוד רק בבית הספר הדמוקרטי.

זה מה שחשבתי, אבל מה יצא באמת? על כך בשבוע הבא...

הדבר היה ככה - פרק ראשון

בשנת 2002 הייתי נשוי, בתי בכורה שירה נולדה בינואר של אותה השנה, ועבדתי כמורה במוזיאון המדע בחיפה.

ככל שהתקדמה לה השנה, התבהר לי ולאשתי דאז שהחיים בנשר הם מסורבלים וקשים עבורנו. הורי הגרושים גרים באזור ירושלים בנפרד, והוריה הנשואים של אשתי לשעבר גרים אף הם בירושלים. הנסיעות היו לנו קשות, והחלטנו שאנחנו רוצים לעבור דירה.

חשבתי במה אני רוצה לעסוק, כי באותם ימים התברר לי שככל הנראה לא אהיה מרצה לכלכלה בטכניון. לא היה לי את מה שצריך כדי לבגיע לעמדה כזאת, ולראייה התחלתי את לימודי התואר השני בכלכלה בשנת 1996, ואילו בשנת 2002 עדיין לא סיימתי אותם.

לבסוף החלטתי שאני רוצה להיות מורה בבית ספר דמוקרטי, ולשמחתי התברר שאוכל לקבל משרה מלאה בבית הספר הדמוקרטי של מודיעין.

החלטנו למכור את הדירה בנשר, ולעבור למודיעין.

דא עקא, אחרי מספר חודשים התברר שאקבל רק שני שליש משרה בבית הספר הדמוקרטי של מודיעין, ולכן הצעתי למתנ"ס של מודיעין להעביר בו חוגי מחשבים. לא קיבלתי תשובה מן המתנ"ס, וכך המשכנו במכירת הדירה.

במקביל ניסינו לשכור דירה במודיעין, מה שהתברר כמסובך למדי. חתמנו חוזה למכירת הדירה שמחמיר מאוד עם מי שמאחר, ובעל שירה ששקל להשכיר לנו דירה במודיעין ביטל ברגע האחרון, וכך נאלצנו לחפש דירה בהתראה של כמה ימים.

לשמחתנו מצאנו דירה, פינינו את הדירה בנשר, ארזנו ופרקנו במודיעין, מסרנו את הדירה בנשר, וכך הגענו לשני באוגוסט 2002, כאשר יש לי שני שליש משרה בבית הספר הדמוקרטי במודיעין, לאשתי דאז אין עבודה כלל, ואנחנו צריכים לחיות, ולהאכיל ילדה קטנה וחמודה במטרנה.

מה עשיתי?

המשך בשבוע הבא...

ב-20 במארס 2008 הניח טייטל מטען חבלה מוסווה במשלוח מנות, ליד ביתה של משפחת אורטיז באריאל.

זה מה שהכי מרגיז אותי.

השימוש החולני הזה בחג הפורים.

אני יודע היטב מה שכתוב במגילת אסתר על כך שהיהודים הרגו בשונאיהם בפורים, וגם על היום הנוסף שניתן לכך, במיוחד בערים מוקפות חומה מאז יהושע בן נון.

מכיר את כל המקורות הללו.

גם לא שכחתי איך ד"ר ברוך גולדשטיין, זכרונו לא לברכה נתן אינטרפרטציה משלו לנושא.

אז השנה החלטתי שנהפוך הוא.

יום שיהודים מסוימים תכננו כיום של שנאה ורצח יהפוך ליום של שמחה וחלוקת משלוחי מנות לעובדים הזרים בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב.

אני אהיה שם, עם עוד כמה נציגים של המשפחה.

מי בא?

אצל סמי

בתור מישהו שגדל בחיפה, אני רגיל שיהיה לי איפה לאכול חומוס בשבת, רצוי בסביבה דוברת ערבית, רצוי שיהיה גם כנאפה איפשהו ליד.

אז לפני כמעט שבועיים, יצאנו יעל ואני לרהט, מתוך מגמה לגלות איך ומה.

השוק של רהט הוא מעניין מאוד לדעתי, וגם מציע כמה מבצעים לא צפויים (במיוחד אם אתם רוצים קופסאות שימורים של פול שנארזו במצריים למשל). השוק נמצא כמה דקות נסיעה לתוך רהט מצד ימין, ועל הכביש, בסמוך לשוק, יש שדרת חנויות מהודרת יותר, ובה גם קונדיטוריה מזרחית לא רעה בכלל, עם כנאפה טובה ביותר (וזולה מאוד).

עוד לפני השוק, מצד שמאל יש סופר בשם סל סנטר (מסתבר שהס' סגולה בשתי המלים).

לידו נמצאת השווארמיה אצל סמי.

אני אכלתי שווארמה בצלחת, ויעל אכלה שניצל בצלחת. המנות היו טריות, ענקיות וטעימות, וכך הספיקו לי לעוד שתי ארוחות צהריים בבית.

המחירים היו נמוכים (35 לשוורמה, 30 לשניצל)

מומלץ!

סופיאן אבו זיידה אומר

טוב, אז קמתי היום בבוקר והדלקתי את המחשב.

האינטרנט לא עבד, בדיוק כמו ביום שני (אבל ביום שלישי ורביעי הוא דווקא כן עבד)

מה כבר יכולתי לעשות? הלכתי לעבוד באוניברסיטה.

פתחתי את דף הבית של בן גוריון (אין לי הרבה ברירה, הוא נפתח אוטומטית), וראיתי שהיום בעשר ידבר סופיאן אבו זיידה באולם זוננפלד.

מה אני אגיד לכם? עבדתי מהר, כי רציתי לשמוע מה יש לו לאמרץ

הבן-אדם דיבר הרבה זמן, והוא היה צריך לעמוד כל הזמן הזה, כי המיקרופון לא הגיע אל השולחן (אל תשאלו אותי למה...)

הנה כמה דברים שהבנתי ממנו:

• לא היינו ממש קרובים לשלום ב 2008, ובפרט אף אחת מן ההצעות של אולמרט לא ניתנה בכתב.
• הוא חושב שאנחנו חושבים שהפלסטינים מטומטמים.
• מיטשל מאוד התפלא שבו מאזן סירב להצעה של ביב להקפאת התנחלויות.
• יש היום הרבה מתח בגדה.
• הוא בטוח שהוא יכול אישית להיכנס לעזה, אבל לא בטוח שהוא יכול לצאת
• חמאס לא יחתום על הסכם הרגיעה, וזה עניין של הסכמה סורי או אירנית.
• 70% מהפלסטינים בעד פתרון של שתי מדינות.
• הוא אישית בעד החזרת המפתחות לישראל, וסיום הרשות הפלסטינית.
• הבחירות ברשות יהיו ביוני 2010.
• הבחירות יהיו גם בעזה.

האם צריך גם להוסיף שהוא לדעתי יותר אינטליגנטי מכמה מחברי הכנסת?

או שהוא יותר רהוט בעברית?

על עברית ועל יידיש

קצת קשה להעריך, אבל לפי נתונים שונים, ולפי שימוש בשכל הישר מסתבר ש:

בשנת 1939 היו בעולם 11 מיליון דוברי יידיש, ופחות מחצי מיליון דוברי עברית.

בשנת 2009 יש בעולם כשישה מיליון דוברי עברית (לפחות), ופחות מחצי מיליון דוברי יידיש.

אני יודע יידיש בצורה מאוד חלקית כי למדתי את השפה בתיכון בקנדה.

אבל מעבר למסקנות העצובות על השואה, או למחשבות השמחות על אליעזר בן יהודה, אני חושב שיש כאן מסקנה על הכוח של מדינת לאום בעיצוב שפה ותרבות.

לא הייתה מעולם מדינה ליידיש, התחום שלה בתור בזהב שלה, היה תחום המושב, ואולם תחום זה נעלם ברבות השנים.

לעברית יש מקום, ולכן הפופולריות של השפה, וגם של הספרות, גדלה בהתמדה.

נוסיף אם כן כמה נקודות זכות לציונות המדינית.

רק בשבוע הראשון ללימודים

• אתה הולך לקרנף, קונה גלידה בחמישה עשר וחצי שקלים, וצריך להסביר למוכרת החדשה למה נתת לה עשרים שקלים וחצי.
• מישהו מעמיד פנים שאתה מינימום דוגמן על, ומצלם אותך חמש מאות פעמים, ובסוף נותן לך כרטיס למבצע של קסטרו.
• עשרות פאבים מפרסמים את עצמם, וכולם מוכרים בירה באותם מחירים, ונותנים בחינם בוטנים.
• אתה רואה מבצע מדליק לתיאטרון באר-שבע, ואחרי שאתה מחליט שזה מבצע מדהים, אתה רואה שהם כבר לא שם בשבוע השני.
• אתה עומד בתור לתעודות סטודנטים, חושב שזה לא התור הנכון, ובסוף עומד שם שוב.
• אתה נכנס כמה פעמים לדוכן של אורנג' כי יש להם מסטיקים כתומים מאוד טעימים.
• אתה צריך לסבול חום של ארבעים מעלות, כשבחוץ כבר חושך, ולהסביר לאנשים לא מאמינים שבתוך חודש יהיה קר.
• אתה יודע שהשנה תעבור מאוד מהר...

מחנהיודה

הנה אתוודה על עוד הרגל מגונה שלי.

אני נוסע לעתים תכופות ביום ששי בבוקר, ואם כן אני מקשיב לתוכנית 'בילוי נעים' עם מולי שפירא. אני מאוד אוהב את מולי שפירא, ופחות את המחליפים שלו, אבל...

מתישהו בשעה השנייה גיל חובב עולה לשידור וממליץ על מסעדה טובה וזולה (מולי מתעקש, פחות מחמישים שקל לסועד). אלא שבשבוע שבו יעל ואני הקשבנו, מולי שפירא לא היה, וגיל חובב הרשה לעצמו להמליץ על מסעדה טיפה יותר יקרה. מחנהיודה שבשוק מחנה יהודה בירושלים.

יום הולדתי התקרב, ויעל ואני סיכמנו שבחול המועד סוכות נעלה לרגל לירושלים, לאכול במסעדה לא כשרה (הרי לכם כפירה!)

הגענו. זה לא כזה קל למצוא, אבל אנשים ליד השוקניון יודעים איך להכווין למסעדה. בזכות האוטובוס לא הגענו מוקדם מדי, וניסינו לשכנע את האחראית שנאכל מהר, בסוף סיכמנו שעל הבר ועד שתיים.

אכלנו לחם מצוין עם איולי פסטו משובח (בחינם), פולנטה רכה, וקרעי פסטה עם גבינה, סלט אנדיב גבינה כחולה ותאנים, שתיתי (יעל טעמה רק טיפה) יין פליני של סוסון ים, קיבלנו שתי כוסות יין נתזים ורוד (גם כן חינם), מוס שוקולד עם קצפת מצוין (גם כן חינם), ובסבוסה תאנים עם גלידת טחינה, משובח, הגלידת טחינה מעט כבדה, ראו הוזהרתם. יצאנו מרוצים מאוד, שתויים קמעה, במאתיים שקל (כולל שרות), ולפני השעה שתיים!

רק אחרי הצהריים, כשישבנו לשתות מיץ תפוזים בעמק רפאים, הבנו שבעצם לא אכלנו שום דבר לא כשר.

יש לסיפור הזה בטח מוסר השכל, אבל אני לא יודע מהו!

פעם ראשונה בי"ם (מרחובות)

כן, כן, אני מודה, זה לא בסדר, הייתי צריך לכתוב גם בחול המועד סוכות...

אבל, הייתי בנופש בארצנו עם יעל, חברתי המתוקה ביותר, ולא נותר לי זמן לאחר הימים המפרכים בהם בילינו ביחד בשבילי ארצנו.

אבל!

בדיוק לפני שבוע עלינו לעיר הקודש, ואת רשמינו משם אי-אפשר לסכם בפוסט אחד.

אז הנה פוסט מיוחד רק לנסיעה.

לנו ברחובות, והלכנו בנעימים על התחנה המרכזית של רחובות, שהיא חלק מקניון. היום היה חם, אבל לא חם מדי.

הגענו ברבע לעשר לתחנה, אבל היה מאוד לא ממוזג בתחנה, והאוטובוס היה אמור לצאת רק בעשר, אז הלכנו שוב לקניון, מצאנו את הדיוידי של בלוז לחופש הגדול שיצא באותו היום (מומלץ, אבל ממש לא קשור לנושא), וחזרנו לתחנה בערך בחמישה לעשר.

היה דוחק אב מצאנו מקום לשנינו ביחד.

יעל הבטיחה לי שהאוטובוס יתמלא (כולל עשרת המקומות המותרים בעמידה של משרד התחבורה) בשתי התחנות הבאות של רחובות, וכך אכן היה.

ואז הגיע הקטע שבגללו אני כותב אאת הפוסט הזה. הנהג נסע לרמלה, התחנה הבאה בקו 435 (ראה לינק מצורך, רק על מנת לאמר לכל מי שחיכה לאוטובוס שם, שאין לו מקום ועוד מעט מגיע אוטובוס אחר!!!

לפי הלינק המצורף כתוב שהאוטובוס יגיע לירושליםן אחרי שעה וחמישה. במקרה שלנו זה היה יותר כמו שעה וחמישים, בגלל פקקים קצת יותר מרגילים בכניסה לעיר.

אכן, ארץ ישראל, ובמיווחד בחול המועד סוכות, אינה נקנית אלא ביסורים...

למה שלא נרגע קצת

או קיי.

אני מסכים שהעולם לא מתנהג אלינו בצורה הוגנת.

אני מסכים שעמים אחרים ביצעו פשעים נוראים יותר ממה שעשינו או לא עשינו בעזה.

אני מסכים שאחמדינג'ד הוא לא בדיוק חתול בית מתוק.

אני אפילו מסכים שזה יהיה מאוד לא נעים אם תהיה לאירנים פצצת אטום.

אבל,

מה בדיוק חשבנו?

שאם נגיד שאנחנו מוסריים, ושאזרחים שנהרגו נהרגו בטעות, הפלסטינים והעולם יקבלו את זה בשתיקה?

שאם לא נחקור את ההתנהגות של צה"ל בעצמנו, אחרים לא יעשו את זה בשבילנו?

שאם לא נשתף פעולה עם וועדות חקירה של האו"ם הם יכתבו מה שמתאים לנו?

שנצליח להפציץ את אירן לבד?

שנצליח לעצור את התוכנית האירנית בעזרת המוסד הגאוני שלנו?

שאם נצווח אוי אוי אוי אז ישימו אלינו לב יותר?

אני חושב שהתשובה על כל השאלות הללו הייתה צריכה להיות לא מראש, ובדיעבד התברר שהיא לא גם במציאות.

ולכן אני מציע קצת יותר קור רוח.

העולם כולו נגדנו עוד לא אומר שמותר או כדאי לצפצף עליו.

זה שיש לאירנים פצצה גרעינית אומר שכדאי אולי לשתוק קצת ולתת לאירופה להזיע.

זה שהפלסטינים מנצחים אותנו בדיפלומטיה, אומר שאנחנו צריכים להחליף דיסקט.

כי מה אנחנו חושבים עכשיו, שהתביעות הללו ייפסקו? שנוכל להמשיך לנהל את הכיבוש לנצח בתנאים הולכים ומחמירים?

צריך חזון, וצריך פעולה, וצריך אופטימיות, וצריך קור רוח.

לצערי אף מפלגה לא מציעה את הסחורה הזאת כרגע.

חבל.

ועכשיו סיימתי את הספר

הוא היה מעניין ביותר, והייתי קונה אותו בשמחה, אם היה עולה קצת פחות.

הקטע המעניין בספר הוא שלא בדיוק ברור מה הוא.

מלקולם גלאדוול מנסה לנתח סיפורי הצלחה, ולטעמי הסיפור שלו הוא קצת פשוט מדי.

אם קיבלת הזדמנות, והשקעת 10,000 שעות, תנצח.

למרות הפשטנות, ולמרות שיש מקרים שמתאימים, ומקרים אחרים שלא בדיוק מתאימים לתיאור בספר, הוא ספר מעניין.

הוא מעניין כי נקודת המבט שלו היא גלובלית.

הוא מנסה להסביר תופעה על-ידי התמקדות במקרים רבים ושונים, ורוחב היריעה שלו הוא מרשים: חברות תעופה קוריאניות, בתי ספר בסין ובהארלם, הקריירה של מוצארט, ופסיכולוגים הולנדיים כולם מוצאים את דרכם לתוך המארג של גלאדוול.

אפשר להתווכח איתו, אבל גם מעניין להתווכח איתו.

אפשר לטעון שהתיאוריה שלו היא פשוטה מדי, אבל היא יותר מורכבת מהרבה אחרות.

זה בסיס טוב להתחלת דיון על פילוסופיה מעשית במאה ה-21.

מחשבות על סיפורי הצלחה

קראתי אתמול עוד קצת בספרו של מלקולם גלאדוול, ואני אמור לקבל אותו בהשאלה אחרי ראש השנה. ייתכן שיהיו לי מחשבות אחרות אחרי שאסיים אותו, אבל הנה כמה מחשבות בינתיים.

הספר מתאר את הסיבות להצלחתם של אנשים. שניים מן האנשים הללו נקראים ביל ג'וי וביל גייטס.

מלקולם גלדוול טוען שהרבה מן ההצלחה של שניהם הייתה בחשיפה מוקדמת לעולם המחשבים, חשיפה שאפשרה להם לתכנת היטב כאשר אחרים לא הכירו עוד את הנושא.

בשני המקרים חלק ניכר מן החשיפה היה באוניברסיטה. במקרה של ביל ג'וי כל החשיפה.

גם אני הכרתי את האינטרנט לראשונה באוניברסיטה העברית, בקורס מבוא לתכנות בשנת 1993, בטעות.

ולמה אני מספר את כל זה?

כי לטעמי היום האוניברסיטה, לפחות אוניברסיטת בן-גוריון, אבל אני חושש שכל האוניברסיטאות בישראל, נותנת לטעמי האישי שירות מחשבי גרוע יותר ממה שאפשר לקבל באופן פרטי.

מערכות ההפעלה, התוכנות הסגורות והעתיקות (מקום ראשון למערכת היי לרן), הדואר האלקטרוני, ואפילו עיצוב האתרים, הכל מיושן, סגור, ויקר.

אנשי מרכז החישובים, בשם הצורך לשלוט על המצב האישי של כל מחשב, עובדים המון שעות על מנת לטפל בדברים שבבית כל אחד מאיתנו מטפל בהם בעצמו.

היום אני לא יכול להתקין למשל את שפת התכנות פייתון, או את גוגל כרום, על אף מחשב באוניברסיטה, הם לא נמצאים שם באופן טבעי, ושניהם דוגמאות של קוד פתוח ומאובטח (במקרה של כרום לטעמי האישי, במקרה של פייתון אני לא מכיר מערערים על כך...)

המצב הזה הוא עצוב, והוא גם שוחק (כמה שחוק מצדי לאמר זאת) את היתרון הטכנולוגי של ישראל.

אז הנה כמה איחולים לשנה החדשה:

תהיה שנה עם

• קוד פתוח
• אתרי אינטרנט בעיצוב קל ואישי
• מערכות הפעלה פתוחות
• כלי פיתוח חינמיים
• לימוד מרחוק הנשען על תוכנה חופשית

שנה טובה לכולכם!

דרויאנוב עכשיו

היה זה בזמן שירותי הפחות או יותר צבאי, לא נעים לאמר, אבל לפני כמעט עשרים שנה...

באותם הימים הייתי חל"תניק, בסניף נוע"ם באשקלון, כלומר על אזרחי, ומדריך נוער והפז"ם דופק, אבל זה לא נושא הקטע...

הייתי נוהג לבקר את החל"תניקית של רחובות, ושנינו היינו הולכים בצוותא לשיעורי היהדות של הרב שמואל אבידור הכהן תהי נשמתו עדן...

פעם, בעת השיעור הוא אמר: "הייתי פעם בהשתלמות מורים, ואחת המורות שאלה אותי מהו ספר היהדות הכי מומלץ, אם אני יכולה ללמד רק ספר אחד. עניתי לה מייד וללא היסוס 'ספר הבדיחה והחידוד' של אלתר דריאנוב. היא חשבה שאני מתלוצץ, אבל הראיתי לה איך בכל בדיחה אפשר ללמוד משהו על החיים בעיירה יהודית."

השבוע נתקלתי באלתר דרויאנוב שוב, באתר של בן יהודה. (גם אתם יכולים להיתקל בו אם תקליקו על הלינק...)

אני אוהב את בדיחותיו עד מאוד, אבל חלקן קשות להבנה בימינו. נסו, תתאמצו, ורק אם תתאמצו, אולי תהנו.

ועל מנת להראות שהולך ופוחת הדור, הנה לא בדיחה כי אם סיפור אמיתי ששמעתי:

ילד ערבי, ילד אתיופי, וילד רוסי הולכים לבית ספר ביום הראשון של כיתה א'. המורה אומרת לילד הרוסי: "אתה בכיתה שלי, הערבי והאתיופי בכיתה המקבילה!"

חוזרים ללמד עם מכנסיים קצרים?

הכתבה המופיעה בלינק מתארת תופעה שאני לא אוהב.

גדעון סער, וארגוני המורים רוצים להחיל קוד לבוש על מורי ישראל, הכולל אי לבישת מכנסיים קצרים.

מכנסיים קצרים הם אחד הסמלים של הישראליות, לפחות היו...

מכנסיים קצרים הם מה שמתאים לאקלים שלנו, כולל במשך רוב שנת הלימודים.

חפשו מכנסיים קצרים, ותמצאו בגוגל כמה וכמה סיפורים על פרופסורים מצוינים שלבשו רק מכנסיים קצרים.

אז מה הבעייה של שר החינוך?

אני חושב שהבעייה היא לא רק שלו. הרצון להתאים לסטנדרטים בינלאומיים, ובעצם לסטנדרטים אירופאיים קרירים, עוד יפגע בכושר הריכוז של מורי ישראל, בזהות שלנו, וכן, גם בפוריות.

אז בשם כל אלה, אמרו לא לשר החנוך!

אמרו כן למכנסיים הקצרים!

נ.ב. בחודש אוגוסט הייתי עסוק להפליא, עם הילדים אלא מה? וגם קצת חולה, אבל כעת שבתי במרץ, ואני מבטיח לכתוב מדי שבוע, מלבד במקרי חירום...

פולישוק פולישוק פולישוק

אין לי כל דרך לצפות בשידורי הטלויזיה בביתי, ומרות זאת ראיתי את כל העונה הראשונה דרך האינטרנט.

מומלץ ביותר!

בעצם כל מה שהולך לקרות כאן עכשיו זה רשימה של סיבות או השתפכויות על למה אני אוהב את הסדרה:

• כי למרות ההסתייגות בתחילתה, נראה לי שהיא מייצגת את עולם הפוליטיקה בישראל היטב.
• כי ששון גבאי הוא אחלה שחקן.
• כי היא מביאה למודעות נושאים חברתיים בדלת האחורית.
• כי אני מת העל הדמות של קוזו.
• כי הסצנה של יועצת תקשורת שמסמסת בערב שבת מהשירותים של ההורים שלה בהתנחלות לא יוצאת לי מהראש.
• כי דנקנר בתפקיד חומי שליט הוא הברקה יוצאת דופן.
• כי שמואל הספרי הוא אחלה כותב - יש משהו תיאטרוני בסדרה!

יאלהה מספיק השתפכויות, לכו לראות (פשוט הקליקו על שם הפוסט...)

על הגאווה במצעד הגאווה

הפיגוע במוצאי שבת מאוד העציב אותי - חשבתי שאנחנו מדינה סובלנית לפחות במובן הזה, והנה מתברר שלא.

אבל התגובות על הפיגוע העציבו אותי גם כן.

רוב האנשים אמרו משהו כמו: "זה מעציב מאוד שבמדינה דמוקרטית, לא מכבדים את זכותם של שני אנשים בוגרים להחליט..."

על מנת להסיר ספק, אני חושב שמדינה דמוקרטית חייבת להיות סובלנית, אבל זה לא מספיק.

הרי יש טענות נגד הומוסקסואלות; טענות על דיני התורה, טענות על גבריות אמיתית, וטענות על חשיבות המשפחה. הטענות הללו הן כבדות משקל.

אם לצד התומך בהומוסקסואליות חופשית ומותרת יש רק את הסובלנות לצידו, הוא יאבד נקודות חשובות בויכוח, ולאבד נקודות בויכוח, כך נוכחנו השבוע, עלול להיות קטלני.

חייביo למצוא ערכים חיוביים לגאווה. חשבתי על זה כמה ימים, והנה כמה הגיגים, זו בשום אופן לא תיtוריה מלאה, רק התחלה, ולכן אשמח לכל תגובה.

• הגאווה היא לא על הנטייה המינית ההומוסקסואלית, זו כנראה בחירה של הטבע, הגאווה היא על האומץ לבחור באמת למרות הסכנות.
• הגאווה היא גם על הבחירה באהבה מסוכנת בעולם בו אהבה היא מצרך נדיר כל-כך.
• המיניות ההומוסקסואלית מאפשרת דיאלוג תקין יותר ופשוט יותר בין זוגות הטרוסקסואליים, בימים בהם דיאלוג כזה הופך לעתים למורכב וקשה.
• אי אפשר לדמייין את חיי התרבות בישראל בעשור האחרון ללא התרומה של אנשים בעלי מיניות הומוסקסואלית. ליתר דיוק אפשר, אבל מתקבלת תמונה עגומה ומשעממת הרבה יותר.

כנגד רשות ההגירה

נתן אלתרמן כתב את השיר הלשון השבדית בשנת 1943. אחרי שתשעים אחוז מיהדות דנמרק הושטה בסירות לשבדיה בלילה אחד.

לצערי השיר המקביל על השפה העברית של שנת 2009 לא יהיה כל-כך מחמיא...

הנה השיר:

הלשון השוודית / נתן אלתרמן

מעטים הם יודעי הלשון השוודית,
מי דובר בה, אולי רק השוודים עצמם.
כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת
וקטן ומוצנע העם.

ועת שוודיה אמרה: "הנני מקבלת
מגבול דניה את כל היהודים הגולים",
נוכחו וראו כל עמי החלד
כמה דל הוא בשוודית אוצר המילים.

כי רבות מדינות כבר כהנה הכריזו,
אך הללו הראו את גינזי לשונן,
במילות "אינפליטרציה", ו"קווטה", ו"ויזה"...
רק בשוודית
מילים שכאלה אינן.

ועת נער נמלט אל גבול שוודיה מציד,-
היא איננה פונה לעיין במפות.
היא פשוט מוליכה אותה פנימה לבית,
בלי לדעת כי זו שאלה של טרנספורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתיים
ומקום בהן רב למחסה ומלון,
אך לפני הצילן איש טובע ממים
אוהבות הן תמיד להביט במילון.

יען שפת מילונן ססגונית כפרפר היא -
יש "קצה גבול של יכולת" או "כושר קליטה".
רק בשוודיה עוד חי המנהג הברברי,
להציע להלך כוס תה ומיטה.

ולכן הגדרות היא איננה בוררת
ואיננה מרבה דקדוקי מנגנון,
היא כותבת פשוט: "הכניסה מותרת",
ויסלח לה האל על דלות הסגנון.

ויאמר לה האל בדמעה: שוודיה, שוודיה, -
שתי מילים נשכחות את כתבת על פתחים
אך שוות הן טרקטטים ואנציקלופדיה,
כן... אפילו בריטניקה... כל הכרכים.

ואזי מלאכים בשירה ימללו
ואמרו זה לזה: מה רבה התהום,
אם שתי המילים הפשוטות האלו
הולידו דמעה בעיני מרום.

נ.ב. תודה רבה לפרופ' נסים קלדרון על הרעיון...

לא מחשבה, הודעה

מהיום אפשר להזמין ספרים דרך האתר של אותיות פורחות.

אני אישית חושב שזה אתר מעניין וחמוד מאוד, למה לא תנסו?

http://otiyotporchot.blogspot.com/

טרי פראצ'ט כבר אמר את זה קודם...

בספר Going Postal מויסט ון ליפויג מקבל בנסיבות מורכבות למדי את ניהול סניף הדואר העד אז די כושל של אנך מורפורק.

כיוון שמויסט הוא בעיקר איש שיווק ומכירות, הוא מחליט לשלוח מכתבים שנמצאים בסניף הדואר כבר הרבה שנים, ואחד המכתבים מצליח לאחד זוג נאהבים אחרי שנים רבות, בדיוק כמו בכתבה המופיעה בלינק (אלא שבספר אובדן המכתב, או ליתר דיוק האיחור בקבלת המכתב, נבע מבעיות של הדואר).

אני אוהב את טרי פראצ'ט. למען האמת, טרי פראצ'ט הוא הסופר האהוב עלי הרבה שנים.

במשך כמה שנים הייתי מאוד מאוכזב ממצב התרגומים שלו בעברית, ולא שאני חושב שהמצב מושלם עכשיו, אבל קדמת עדן עושים עבודה סבירה, סבירה פלוס אם לשפוט מהתגובות של יעל, שקוראת עכשיו את 'חרש החורף', הרומן השלישי בסדרת טיפני אייקין (אני הייתי קורא לה אייקינג).

ובנימה אופטימית זו, השבוע כנראה מחר או מחרתיים יושק האתר 'אותיות פורחות' שבו אפשר יהיה לקנות ספרים של הוצאת רסיס נהרה, ולבסוף גם של פראצ'ט.

בהצלחה לנו...