הנה סיפורו של פרדי כהן יונתן המתאים למחשבה לקראת יום השואה:
תוניסיה ,ארץ ערבית תחת חסות צרפת משלהי המאה ה-19, הייתה נתונה לכיבוש נאצי מחודש נובמבר 1942 ועד לחודש מאי 1943. החל מ-1940 ממשלת וישי הידועה לשמצה כבר פגעה מאוד בזכויות היהודים . בתקופת הכיבוש הנאצי הייתה תוניסיה לזירת הקרב המרכזית בין כוחות הציר לבין כוחות הברית.
היהודים שכבר היו נתונים תחת עוני מחפיר בגלל ההגבלות של ממשלת וישי , החלו לדאוג ממש לחייהם. ואמנם, הגרמנים לא בזבזו זמן וחיש מהר החלו במעשה אלימות ,טרור, הטלת צו לנשיאת טלאי צהוב, החרמת רכוש ובתים פרטיים מן היהודים, פשיטות בבתי כנסת , מעצרים ,עינויים ,מעשי אונס, הוצאות להורג , וגיוס כ-5000 יהודים למחנות עבודה בתנאי סבל חמורים בקווי החזית ממש. חלק מן היהודים הועברו לאירופה למחנות השמדה. יחידת SS כבר החלה בהכנת חדרי גז באזור קירואן.
מעל לכל, הגרמנים לקחו כעשרים בני ערובה יהודים שהיו מיועדים להוצאה להורג על כל סימן קל של מרד או סירוב מצד האוכלוסייה היהודית.
בין בני הערובה היה דוד ג'וזף. לפני מספר שנים בבואו לביקור בארץ הוא סיפר לנו בפרטי פרטים את פרשת היותו שבוי במחנה צבאי גרמני בתוניס הבירה.
אני לא מבין איך בחרו בי דווקא כבן ערובה! יום בהיר אחד הגיע אלינו הביתה מר ביסמוּט אחד מנציגי הקהילה היהודית .
"שלום מר חדד אפשר להיכנס ? להחליף איתך מספר מילים?"
" בבקשה היכנס. מה תשתה?" אבי הכיר היטב את מר ביסמוּט ולפי הבעת פניו הבין שאינו איש בשורות.
לאחר החלפת מספר מילים, אבא שלי החוויר מאוד. הוא עלה בהגרלה ונבחר על ידי ראשי הקהילה כבן ערובה.
" אבא! קפצתי. אתה בשום פנים ואופן לא הולך לשם! אתה שומע? אני אהיה בן ערובה במקומך. ראה , אפילו יש שיבוש בשם והם קראו לך ג'וזף. אל תדאג . אסתדר."
באותו לילה לא עצמתי עין. מה יהיה? מה יעשו איתנו? אפילו לא הצלחתי להיפרד מאחותי הגרה לא רחוק מאיתנו בגלל העוצר.
למחרת בבקר, עליתי על החשמלית מס' 5 שהביאה אותי עד לפסג', שם ירדתי והמשכתי את דרכי ברגל לאורך שדרות לונדון. הרחוב היה כמעט ריק מאדם למרות שאנו כבר מעבר לשעת העוצר. במדרכה ממול, אני רואה את אנדרה, הבן של הרוקח, ההולך באותו כוון עם מזוודה. לידו הולכים גם כן עם מזוודות עוד שני אנשים מבוגרים. הגענו אל שער המחנה ושם עמדו עוד יהודים. זיהיתי את השכן שלי התלמיד חכם רב' יעקוּבּ שרעד מפחד וקרא בספר התהילים. מר ביסמוּט גם כן היה נוכח ושוחח עם החייל הצרפתי העומד בשער. כולנו שותקים ולא מחליפים מילה בינינו.
קפורל צרפתי גבוה עם סבר פנים קשוח ומתנשא, סוקר אותנו במבטו, מתבונן לאט לאט בכל אחד מאיתנו כאילו יש בנו אשמה. לבסוף הוא מקריא שמות . כל מי שעונה עובר לצד השני . אני מתמלא חשש שמא תתגלה ה"תרמית" ויקריאו דווקא את שם אבי. נרגעתי . הכול בסדר. גם אני עובר את השער. מר ביסמוּט נפרד מכל אחד מאיתנו בלחיצת יד וממלמל כמה מילים לא ברורות עם דמעות בעיניו.
התנהגותו של הקפורל כלפינו מלאת בוז ועוינות. הוא פוקד עלינו בחוסר עניין לחכות בחצר ליד הכניסה והולך. אנחנו עומדים ברוח הקרה. קבוצה של חיילים צרפתים חולפת לידנו . אחד צועק לעברנו "קום יהודון , על הרגליים!" חייל אחר מחייך אלינו ברשעות ומסמן באצבעו על צווארו כי קרובה שעתנו למות.
חייל צרפתי אחד , מתקרב אלינו ומעיף במכה חזקה את הספר תהילים שבידי רב' יעקוּבּ. הספר היקר מונח הרחק מאיתנו על הבוץ.
" בשום פנים ואופן לא לזוז, אני פוקד עליהם , זה בדיוק מה שהם רוצים על מנת לירות עלינו"
החיילים הצרפתים מתרחקים. אני מביט אל קוֹקוֹ. קוֹקוֹ, בחור צעיר, נמרץ וסימפטי מאוד , מבין את הרמז ובקפיצה אחת מגיע אל הספר מרים אותו במהירות, מנשק אותו קלות ומחזיר אותו לידי רב' יעקוּבּ.
רגע קטנטן של שמחה וניצחון בתוך המתח הזה שכמעט מלוּוה במחיאות כפיים.
כך אנו ממשיכים ועומדים שעות ארוכות.
ואז מתקרב אלינו הקצין הגרמני, גבוה ,רזה, עם צבע עור כהה ולבוש למשעי במדי קצין . אני נמתח והוא ניגש ישר אלי ושואל בנימוס ובצרפתית רהוטה :
" האם אתם בני הערובה בני דת ישראל?"
"כן ! קומונדנט" .
הוא מקריא שמות ואומר לי " שני החיילים האלה יראו לכם את המקום ויעזרו לכם להשתכן. אני רוצה שתארגן את האנשים ובשעה שתיים בדיוק תעמדו בשורה לפני החדר. ברור?"
"כן ! קומונדנט" .
שני החיילים הגרמנים אינם דוברי צרפתית אבל הם נותנים הוראות קצרות וברורות. מכניסים אותנו אל תוך מחסן גדול שישמש אותנו כחדר. יש ערימה של מיטות ומזרונים . כל אחד לוקח מיטה ומזרון. האנשים מתוחים ומנסים לעשות את המוטל עליהם בחיפזון ובתנועות עצבניות. הם רואים בי את נציג השלטונות ופונים אלי בשאלות, בבקשות. חוסר ישע פוקד את רובם כי הם איבדו את ביטחונם העצמי. אחד כבן ארבעים פונה אלי. האם אני יכול לעשות פּיפּי? אחר , האם אני יכול להעמיד את המיטה ליד החבר שלי? אני מנסה להרגיע אותם למרות שאין שום כיסוי לביטחון המדומה שאני מפגין. לבסוף המיטות מסודרות בשתי שורות . כל אחד מניח על מיטתו את ציודו האישי, ועומד בחוץ בשורה.
הקצין הגרמני שוב פונה אלי ופוקד עלי לעמוד מחוץ לשורה .
גו'זף האם כולם נוכחים? קרא בשמות!
הקצין , לוטננט אוטו ברונר , מסביר שהוא המפקד שלנו ועל כל בעיה יש לפנות אליו דרך ג'וזף בלבד. "אתם תקבלו יום יום אוכל יהודי , כך הוא אומר, מהקהילה היהודית עם כלי האוכל שלכם" הוא ממשיך ונותן לנו הוראות ברורות על ההתנהלות שלנו במחנה.
מי שיימצא מחוץ לתחום המותר יירה מיד!
כך אנו נכנסים לחיי שגרה . כל יום אנו עומדים בשורה ולוטננט ברונר בודק אותנו. החיילים הצרפתים ממשיכים להציק לנו , רב' יעקוּבּ ממשיך לרעוד מפחד. שאלתי מאנדרה את שעון היד שלו על מנת לעמוד בלוח הזמנים הקפדני של הקומונדנט. כל יום, מועברות אלינו דרך השער מנות האוכל היומיות שלנו. אני רואה מעבר לשער את מר ביסמוט מחייך אלינו לשלום בביישנות. אסור לנו לשוחח איתו. האוכל מספיק לנו די והותר. המחסן –חדר משמש אותנו כחדר שינה, חדר אוכל וגם בית תפילה. אנו מתרחצים ומכבסים את הבגדים שלנו בברז שעומד בחוץ. המים קפואים בחודש ינואר. בכל זאת היו גם ימי שמש ומצאנו זמן למשחקים בחצר. על השגרה הזו העיבו ההפצצות הרבות הנשמעות ברב חלקי העיר. חילות האוויר של כוחות הברית היו מתקיפים מספר פעמים ביממה ומסבים אבדות רבות בקרב האוכלוסייה האזרחית . כל אחד מאתנו דאג לבני משפחתו.
יחסי ידידות נרקמו ביני לבין הקומונדנט . הוא אדם משכיל מאוד. עדין מאוד. קרא הרבה ספרים , אוהב מוסיקה. מה הוא מצא בי? אני, שישר לאחר בית הספר היסודי התחלתי לעזור לאבא בעסקי המסחר שלו כמקובל אצלנו. אמנם קראתי ספרים וזה עזר לי לשוחח איתו. הוא מגלה עניין ביהדות ושואל הרבה שאלות. אני מספר לו על כל אחד ואחד מאתנו. איך אנחנו חיים , שאין לנו שום הבנה בצבא בלוחמה ובתפעול נשק . אני מסביר לו איזה מקום מרכזי יש למסורת היהודית בחיינו. אני מספר לו במיוחד על רב' יעקוּבּ התמים והצדיק המנצל כל רגע ורגע ללימוד תורה, כזה עדין נפש שלא יפגע בזבוב. הוא שולף מארנקו תמונה של אשתו עם שתי בנותיו, בלונדיניות חינניות.
לאחר קריאת המגילה בפורים, בעודנו מסבים על השולחן ועל חלק מן המיטות, מתעורר ויכוח בינינו. יש כאלה המתנגדים לידידות המתפתחת ביני לבין הגרמני.
"היזהר. אין לתת אמונה באיש הזה שהוא מגזע המן ועמלק" כך רב' יעקוּבּ.
"תראה ,זה נכון אבל צריך לנהוג בכבדהו וחשדהו" טוען אחר.
אנדרה ואני דווקא חושבים שמטרתנו לשרוד את התקופה הזו בשלום, ולשם כך יש לשמור על מערכת יחסים טובה עם הקצין.
לבסוף הוחלט להגיש לו צלחת עוגות דבש שקיבלנו מהקהילה כמשלוח מנות.
מוצאי שבת . אנו נכנסים לחדר, סוגרים את החלונות והדלת, ורב' יעקוּבּ כהרגלו מדליק נר וקורא את ההבדלה. פתאום נשמעת חבטה חזקה והדלת נפתחת, הקפורל הצרפתי פולש בגסות, מסתכל מסביב בזלזול, מדליק סיגריה מהנר ומתחיל להציק. רב' יעקוּבּ ממשיך בתפילה בלי להתייחס אליו. הקפורל מעיף לו את הכובע. ובאותו רגע ממש נשמעת אזעקה ומיד לאחריה רעש מטוסים. מתחילה הפצצה כבדה על המחנה. הקפורל יוצא החוצה בבהלה לתפוס מחסה. אנו מאבדים את העשתונות וצועקים. אחד מאתנו מסתבך עם מכנסיו המופשלים ונופל . אחר צורח . רגע, רגע! כולנו זועקים אלוהים! מה לעשות? לבסוף אנו מתיישבים צפופים מתחת לאיזה סלע וכך מחכים מתוחים ומפוחדים עד יעבור זעם.
איזה נזק יכולה לגרום התקפה של מספר דקות ! אש , עשן גניחות של פצועים. מרחוק רואים מבנים עשנים והרוסים . חיילים מתרוצצים לכל עבר.
שומעים את קולו של הקפורל. הוא מתקרב יחד עם חיילים גרמנים ומצביע על רב' יעקוּבּ .
" הוא הסתובב בחוץ עם נר דולק ואותת למטוסים ! "
רב' יעקוּבּ המפוחד מיד רץ אל כוון החדר ומתחבא מתחת למיטה, רועד כולו.
לוטננט ברונר רץ אחריו, שולף אקדח ויורה בו למוות.
כולנו עומדים קפואים. תדהמה, צער עמוק, כעס רב כלפי הגרמני ברונר, בוז כלפי הצרפתי ובמיוחד הרגשה של חוסר אונים. ברונר חוזר מהחדר וניגש לעברנו. אני מספיק לסנן מבין שיניי :
" לא לזוז , לא לדבר , אל תסתכלו עליו, מבטים למטה."
הוא עומד לידי ומסתכל עלי בחשד ובידו האקדח העשן. האם אני הבא בתור?
" לא ידעתי שהיה לו קשר עם הטייסים במרומים "אמרתי. הצלחתי לשמור על הבעה קפואה, אך זעה רבה נטפה מתחת לבגדיי .
" הממזר קיבל את המגיע לו " ענה בקול בלתי מוכר ולא אנושי.
שוב הקפיץ אותנו מטח אש שנשמע ממרחק קצר. התברר שעשרה חיילים איטלקים הוצאו להורג בגלל רשלנות בתפקיד.
לעולם לא אשכח את מלאכת ניקוי החדר מן הדם הרב , את ספר התהילים שלו הספוג דם. את תפילות האבל שאנו ניהלנו בתוך החדר, את ההזהרות שלו על עמלק, את מסירת הגופה בשער לידי צוות הקברנים ואת הבעת הצער והפחד בעיניו הדומעות של מר ביסמוּט.
..... החיים אמנם חזרו למסלולם . החיילים הצרפתים המשיכו לגדף ולהציק, הקראת השמות היומית בנוכחותו של ברונר נמשכה. ברונר חזר והתנהג באותו אופן עדין ונימוסי כאילו לא קרה כלום. אני כבר לא יכולתי להמשיך איתו בשיחות הידידותיות. חשש כבד לחיינו חלחל בתוכנו.
הרבה שנים לאחר מכן הבנתי שברונר היה אמנם אדם תרבותי , מנומס, עדין ומשכיל ,אבל הייתה טבועה בו עוד תכונה אחת:
הצורך להוציא להורג את כל מי שיערים מכשול בדרכו(!)
כללי המשחק היו ברורים . החיילים הגרמנים התנהגו ב"הגינות" . אם תמלא אחר פקודותיהם הם לא יגעו בך. סטייה קטנה ואתה נחשב כמת.
הספינה שטה לה בים באזור נמל תוניס. בתוך הספינה נמצא קצין בכיר בממשל הצבאי הגרמני של תוניס. בנוסף לחיילים הגרמנים , נמצאים גם שניים עשר שחיינים יהודים המועסקים כימאים בספינה וביניהם ויקטור, המכונה בֵּבֵּה בגלל מראהו התינוקי. הספינה עוברת בים הסוער בין קבוצת סלעים . המעבר מסוכן ודורש ניווט זהיר. הקצין הבכיר מתהלך על הסיפון זקוף עם הידיים בכיסי מעילו הארוך.
לפתע, הספינה נוטה הצידה . הקצין אינו מספיק להגיב, הוא מחליק על הסיפון אל המעקה ,שובר אותו ונופל לים בטרם הספיק להוציא את ידיו מן הכיסים.
בֵּבֵּה עד לתקרית. הוא רואה את הקצין נסחף לכוון הסלעים חסר ישע . בשבריר של שנייה התלבט . האם עלי להעלים עין או לנסות להציל אותו? מיד הוא קופץ אל תוך המים, מגיע אליו ובמשך שעה ארוכה מתמרן את עצמו בין הסלעים על מנת לא להתנפץ עליהם תוך החזקת פני הקצין ושמירתן מעל פני המים.
לבסוף מגיעה סירת גומי ותוך תמרון רב מצליחה לחלץ את שניהם ולהעלותם אל הספינה.
בחוף הים השחיינים התלבשו ועלו על המשאית שתובילם לעיר. בשער היציאה יוצא קצין צעיר ממכונית ופוקד על בֵּבֵּה להתלוות אליו אל הקצין שהוא הציל.
הקצין הבכיר שפניו עדיין כחולות מן מים הקרים לוחץ את ידו של בֵּבֵּה ואומר:
" גילית אומץ רב ותושייה " לאחר שהות קצרה הוסיף ושאל " יכולת להתעלם ממני . למה עשית זאת?"
" קומונדנט, אותי חינכו להשתמש בכוח שיש בידיי להצלת בני אדם ולא להפך"
למחרת הקצין הבכיר נתן הוראה לשחרר את כל בני הערובה הביתה כי היהודים אינם מהווים סכנה. דוד ג'וזף קיבל במתנה מהגרמנים מיטת שדה ששימשה אותנו הרבה שנים בארץ.
