אזהרת ספוילר: בפוסט זה אני מדבר על פרטי עלילה שונים ברומנים 'קילומטר ויומיים לפני השקיעה', 'קובלנה של בלש' ו'קום קרא', וגם על ספר קהלת.
בויקיפדיה העברית בערך על שמעון אדף אין התייחסות לאיכויות שלו כסופר (או כמשורר).
בערך על שמעון אדף באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה יש התייחסות לאיכויותיו של אדף כסופר וכמשורר, בין השאר ניתן למצוא שם את המשפט: "בכתיבתו הייחודית יוצר אדף תצרפים עשירים, מקוריים ותובעניים של מחוזות, ז'אנרים וסגנונות שונים, הנדמים לעתים כמנוגדים ואף סותרים זה את זה: אוניברסליות ולוקליות, מרכז ופריפריה, שירה כתובה ומושרת, ספרות הגותית, ספרות בלשים ופנטזיה, עברית המעוגנת במקורות יהודיים מרבדים היסטוריים שונים ושפת יומיום."
המשפט בהחלט מתייחס לנושא 'המקורות היהודיים', אבל אך ורק כאפיון של השפה של אדף. אני סבור שנושא 'המקורות היהודיים' הוא נושא מרכזי מאוד ביצירתו של אדף, והוא הפריזמה העיקרית שדרכה אני מתכוון לבחון את יצירתו בכלל, ואת הרומן 'קום קרא' בפרט.
אני סבור שאדף מציע קריאה מבריקה במקורות יהודיים. קריאה שהיא בעת ובעונה אחת מלאת יופי ועוכרת שלווה. אין ספק שבחלקים מיצירותיו הוא מתייחס להוגים יהודיים מימי הביניים, ואף להגות יהודית חדשה, המגיעה עד לימינו אלה ממש. עם זאת, אני מעוניין לבחון את 'קום קרא' בעיקר לאור ספרי הכתובים שבתנך, ספרות שלפי המחקר המודרני נכתבה באזור המאות השלישית והרביעית לפני הספירה, וכן על פי הקריאות התלמודיות השונות באותה ספרות הכתובים.
מתוך ספרות הכתובים כולה, אני סבור שיש להקדיש תשומת לב מיוחדת לספר קהלת, אלא שבניגוד לספרים אחרים מספרות הכתובים כמו ספר דניאל, או מגילת אסתר, קשה למצוא ראיות גלויות לנוכחות של ספר זה בתוך 'קום קרא'.
ברומן 'קילומטר ויומיים לפני השקיעה' (שהוא כזכור הרומן הראשון בסדרה ש'קום קרא' מהווה את החלק השלישי שלה), מצליח אליש בן זקן לפענח את תעלומת מותה של דליה שושן. הוא מבין כי דליה שושן התאבדה, בין השאר כתוצאה מן ההתעללות הממושכת של יהודה מנוחין. פתרון התעלומה אינו מספק עבור אליש: נראה כי ההפך הוא הנכון. אליש נשמע מיואש בסוף הרומן. נראה כי אין בכוח הפתרון של התעלומה ליצור אפקט של קתרזיס - להפך. נראה כי פתרון התעלומה מוביל את בן זקן למסקנות פסימיות ביותר על היכולת של צעירה משדרות להשתלב בחיי הרוח של תל-אביב, או אפילו להשתלב בחיים עצמם.
ואז מופיע שם (עמ' 320) המשפט הבא: 'לא, אמר אליש, הבל הבלים, הכל הבל, אני, אליש, הייתי בלש בתל אביב, וראיתי את הדברים שנעשים תחת השמש, ואמרתי בלבי, מה אתה עומד כאן והולם ברוטשילד פינת הרצל? ואתה, התמרד אליש, אמור, כל חיי אני נע הלאה מן הגוף."
בסוף ההגיג הזה, שבהמשכו אליש מצטט גם את דליה שושן שמשווה עצמה במובן מסוים לאיוב, מחליט אליש שלא להסגיר את רמי אמזלג, שרצח את מנוחין, למשטרה. הוא אומר ש"נעשה פה צדק". אבל עדיין ניתן לשאול אם נעשה פה צדק, מדוע טוען אליש "הבל הבלים"?
לדעתי יש לאליש באותם הרגעים 'מצב רוח קהלתי'. מצב רוח ששואל ותוהה אם 'יש טעם לאדם בכל עמלו אשר יעמול תחת השמש'.
ברומן 'קובלנה של בלש' (שהוא כזכור הרומן השני בסדרה ש'קום קרא' מהווה את החלק השלישי שלה) בחלק 9 (מתחיל בעמוד 24), יושב אליש בעיר סט שבצרפת, לאחר כנס ספרותי. הוא יושב במסעדה עם נגן ויולה, וסופרת מונצואלה, ומשוחח איתם על 'העורב' של אדגר אלן פו, ועל המאמר 'הגיון הקומפוזיציה', שבו פו מסביר איך יצר את 'העורב'. נגן הוויולה מסביר לאליש שכל זה מופשט מדי. אליש ממשיך לשוחח ולפתח את הנושא, והסופרת מוונצואלה ונגן הויולה נראים יותר שקועים בפלירטוט הדדי. אליש חש קרבה אליהם, למרות שכלל לא ברור שהם מקשיבים לדבריו, או מבינים אותם. בשלב מסוים הוא אומר שהוא חש אליהם קרבה רבה מדי, ועל כן הוא הולך לשירותים, וכשהוא חוזר השלושה נפרדים והולכים. אליש לדרכו, והנגן והסופרת לדרכם המשותפת ככל הנראה.
מדוע אליש אינו מתרעם על חוסר ההקשבה? מדוע הוא חש קרבה אל זוג אנשים שאינם חשים קרבה מיוחדת אליו ככל הנראה?
ברצוני לטעון כי גם כאן יש 'מצב רוח קהלתי'. מצב רוח השואל אם יש טעם לאדם בכל אשר יעמול תחת השמש. אליש ככל הנראה לא מצפה ליותר מדי מבני אדם. הוא סבור שמידת הקרבה או ההבנה שניתן להגיע אליה היא קטנה למדי. שלכל הפחות יש גבול עליון נמוך של 'מידת התועלת מכל עמל'.
ברצוני לטעון כי 'מצב הרוח הקהלתי' הוא מצב הרוח המוביל את 'קום קרא' מתחילתו ועד סופו, אך כדי שאוכל להסביר את טענתי, ברצוני להסביר קודם לכן כיצד אני מבין את ספר קהלת. אין ספק שספר קהלת הוא ספר המאתגר את האדם המאמין. הנה שלושה סרטונים המתמודדים עם האתגר של קהלת בדרכים שונות:
בויקיפדיה העברית בערך על שמעון אדף אין התייחסות לאיכויות שלו כסופר (או כמשורר).
בערך על שמעון אדף באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה יש התייחסות לאיכויותיו של אדף כסופר וכמשורר, בין השאר ניתן למצוא שם את המשפט: "בכתיבתו הייחודית יוצר אדף תצרפים עשירים, מקוריים ותובעניים של מחוזות, ז'אנרים וסגנונות שונים, הנדמים לעתים כמנוגדים ואף סותרים זה את זה: אוניברסליות ולוקליות, מרכז ופריפריה, שירה כתובה ומושרת, ספרות הגותית, ספרות בלשים ופנטזיה, עברית המעוגנת במקורות יהודיים מרבדים היסטוריים שונים ושפת יומיום."
המשפט בהחלט מתייחס לנושא 'המקורות היהודיים', אבל אך ורק כאפיון של השפה של אדף. אני סבור שנושא 'המקורות היהודיים' הוא נושא מרכזי מאוד ביצירתו של אדף, והוא הפריזמה העיקרית שדרכה אני מתכוון לבחון את יצירתו בכלל, ואת הרומן 'קום קרא' בפרט.
אני סבור שאדף מציע קריאה מבריקה במקורות יהודיים. קריאה שהיא בעת ובעונה אחת מלאת יופי ועוכרת שלווה. אין ספק שבחלקים מיצירותיו הוא מתייחס להוגים יהודיים מימי הביניים, ואף להגות יהודית חדשה, המגיעה עד לימינו אלה ממש. עם זאת, אני מעוניין לבחון את 'קום קרא' בעיקר לאור ספרי הכתובים שבתנך, ספרות שלפי המחקר המודרני נכתבה באזור המאות השלישית והרביעית לפני הספירה, וכן על פי הקריאות התלמודיות השונות באותה ספרות הכתובים.
מתוך ספרות הכתובים כולה, אני סבור שיש להקדיש תשומת לב מיוחדת לספר קהלת, אלא שבניגוד לספרים אחרים מספרות הכתובים כמו ספר דניאל, או מגילת אסתר, קשה למצוא ראיות גלויות לנוכחות של ספר זה בתוך 'קום קרא'.
ברומן 'קילומטר ויומיים לפני השקיעה' (שהוא כזכור הרומן הראשון בסדרה ש'קום קרא' מהווה את החלק השלישי שלה), מצליח אליש בן זקן לפענח את תעלומת מותה של דליה שושן. הוא מבין כי דליה שושן התאבדה, בין השאר כתוצאה מן ההתעללות הממושכת של יהודה מנוחין. פתרון התעלומה אינו מספק עבור אליש: נראה כי ההפך הוא הנכון. אליש נשמע מיואש בסוף הרומן. נראה כי אין בכוח הפתרון של התעלומה ליצור אפקט של קתרזיס - להפך. נראה כי פתרון התעלומה מוביל את בן זקן למסקנות פסימיות ביותר על היכולת של צעירה משדרות להשתלב בחיי הרוח של תל-אביב, או אפילו להשתלב בחיים עצמם.
ואז מופיע שם (עמ' 320) המשפט הבא: 'לא, אמר אליש, הבל הבלים, הכל הבל, אני, אליש, הייתי בלש בתל אביב, וראיתי את הדברים שנעשים תחת השמש, ואמרתי בלבי, מה אתה עומד כאן והולם ברוטשילד פינת הרצל? ואתה, התמרד אליש, אמור, כל חיי אני נע הלאה מן הגוף."
בסוף ההגיג הזה, שבהמשכו אליש מצטט גם את דליה שושן שמשווה עצמה במובן מסוים לאיוב, מחליט אליש שלא להסגיר את רמי אמזלג, שרצח את מנוחין, למשטרה. הוא אומר ש"נעשה פה צדק". אבל עדיין ניתן לשאול אם נעשה פה צדק, מדוע טוען אליש "הבל הבלים"?
לדעתי יש לאליש באותם הרגעים 'מצב רוח קהלתי'. מצב רוח ששואל ותוהה אם 'יש טעם לאדם בכל עמלו אשר יעמול תחת השמש'.
ברומן 'קובלנה של בלש' (שהוא כזכור הרומן השני בסדרה ש'קום קרא' מהווה את החלק השלישי שלה) בחלק 9 (מתחיל בעמוד 24), יושב אליש בעיר סט שבצרפת, לאחר כנס ספרותי. הוא יושב במסעדה עם נגן ויולה, וסופרת מונצואלה, ומשוחח איתם על 'העורב' של אדגר אלן פו, ועל המאמר 'הגיון הקומפוזיציה', שבו פו מסביר איך יצר את 'העורב'. נגן הוויולה מסביר לאליש שכל זה מופשט מדי. אליש ממשיך לשוחח ולפתח את הנושא, והסופרת מוונצואלה ונגן הויולה נראים יותר שקועים בפלירטוט הדדי. אליש חש קרבה אליהם, למרות שכלל לא ברור שהם מקשיבים לדבריו, או מבינים אותם. בשלב מסוים הוא אומר שהוא חש אליהם קרבה רבה מדי, ועל כן הוא הולך לשירותים, וכשהוא חוזר השלושה נפרדים והולכים. אליש לדרכו, והנגן והסופרת לדרכם המשותפת ככל הנראה.
מדוע אליש אינו מתרעם על חוסר ההקשבה? מדוע הוא חש קרבה אל זוג אנשים שאינם חשים קרבה מיוחדת אליו ככל הנראה?
ברצוני לטעון כי גם כאן יש 'מצב רוח קהלתי'. מצב רוח השואל אם יש טעם לאדם בכל אשר יעמול תחת השמש. אליש ככל הנראה לא מצפה ליותר מדי מבני אדם. הוא סבור שמידת הקרבה או ההבנה שניתן להגיע אליה היא קטנה למדי. שלכל הפחות יש גבול עליון נמוך של 'מידת התועלת מכל עמל'.
ברצוני לטעון כי 'מצב הרוח הקהלתי' הוא מצב הרוח המוביל את 'קום קרא' מתחילתו ועד סופו, אך כדי שאוכל להסביר את טענתי, ברצוני להסביר קודם לכן כיצד אני מבין את ספר קהלת. אין ספק שספר קהלת הוא ספר המאתגר את האדם המאמין. הנה שלושה סרטונים המתמודדים עם האתגר של קהלת בדרכים שונות:
הרב יואל בן נון טוען כי יש בקהלת מגוון קולות, אבל חלקם הם קולות ספקניים, ואחרים עונים להם.
רוני מגידוב טוענת כי קהלת נפחד מאימת המוות, אבל לבסוף מבין מתוך כך את ערכם של החיים.
היהודים באים מציירים את קהלת כנער מתבגר מלא סתירות, שמאוכזב מהסוף של הספר.
כל שלוש הגישות בעייתיות בעיני. השתיים הראשונות עושות לעצמן חיים קלים מדי כיוון שהן איכשהו 'מטאטאות את הקשיים' שמעלה קהלת, והשלישית לא לוקחת את הספר מספיק ברצינות. מי שהתמודדו יפה עם קהלת היו דווקא חז"ל, והרבה מן ההתמודדות הזאת נעשה דרך הדמות של אלישע בן אבויה (מה שכבר שם אותנו בטריטוריה בטוחה יותר לגבי הקשר ליצירה של אדף). אך לפני שאפרט עוד על שיטת העבודה של חז"ל, אני רוצה להסביר איך אני מבין את קהלת.
יש בקהלת, בדומה במובן מסוים לספר משלי, שאף הוא מורכב מגישות פילוסופיות שונות המשלימות זו את זו במידת מה, ומתנגדות זו לזו במידת מה, כמה גישות מובילות:
הגישה הסטואית
הגישה הציניקנית
הגישה האפיקוראית
הגישה הגנוסטית
אין אני בא לטעון שנניח מרקוס אורליוס (קיסר רומאי הנחשב לסטואי, מאה שנייה לספירה), אנטיסתנס (פילוסוף יווני, מאה חמישית לפני הספירה, מייסד האסכולה הצינית), אפיקורוס (פילוסוף יווני, מאה שלישית לפני הספירה, נחשב למייסד הזרם האפיקוראי) והיפוליטוס (אב כנסיה רומאי, מאה שלישית לספירה) נתכנסו יום אחד, והחליטו לכתוב ביחד ספר כדי שייכנס לתנ"ך. מובן שיש בקהלת גם השפעות בבליות, למשל.
אך יש בקהלת לכל הפחות ארבע השקפות עולם סותרות במובנים מסוימים, ומשלימות זו את זו במובנים אחרים שאחרי כן התגשמו באופנים מסוימים בזרמים הפילוסופיים שציינתי. לארבע ההשקפות יש צד משותף, והוא המחשבה שלכל הפחות יש תועלת מוגבלת לעמל של האדם תחת השמיים. כל פילוסופיה תסביר את הטענה הקהלתית היסודית הזאת בצורה אחרת. היתרון בגישה שלי הוא שהיא מאפשרת לכל אחד מן הזרמים המתבטאים בקהלת קול שהוא לא רק מצב רוח חולף, אלא השקפת עולם מבוססת שראוי להתדיין איתה ולהתווכח איתה ברצינות.
מתוך ארבע ההשקפות, ההשקפה הסטואית היא הכי 'נחמדה', ואולי היא מתבטאת בצורה הברורה ביותר בקהלת בפרק ג'. השקפה זו טוענת שאין טעם לעמול מפני שכל עמל הוא בן חלוף, וממילא לעתים יש לעשות דבר אחד, ולעתים יש לעשות דבר אחר. ההשקפה הסטואית 'לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים', היא כל-כך 'לא מזיקה' שלא ארצה לדון בה בהרחבה. לטעמי היא לא מתבטאת כל-כך בספר 'קום קרא' שהוא בהחלט לא ספר שליו.
בשלושת הפוסטים הבאים ברצוני לדון בשלוש הפילוסופיות שציינתי, וכיצד הן מתבטאות בספר קהלת וברומן 'קום קרא'.
.jpg)
