יום שני, 28 ביולי 2014

אבל יש גם יתרונות ללהיות מורה - ובמיוחד מורה למתימטיקה

XKCD הוא קומיקס רשת, ואחד הפופולריים שבהם. הנה אחד, די ישן, שממחיש את מה שאני רוצה לאמר בצורה מושלמת. אולי אפילו, גרם לי לחשוב את מה שאני רוצה לאמר, ולכן שינה את דעתי לגבי הוראת מתימטיקה.
סליחה על האנגלית.
אנא קראו, אני אחכה...


אף אחד לא יכול להנחיל לתלמידיו אמיתות אוניברסליות מושלמות...
... חוץ ממורים למתימטיקה.
לפתע הויתור על דיון פוליטי לא נראה רע כל-כך...

יום ראשון, 20 ביולי 2014

אז עכשיו זה הזמן לדבר על אדם ורטה


אדם ורטה היה בשנת הלימודים תשע"ד מורה בתיכון אורט בטבעון. מורה לאזרחות.
הדברים שלו 'נגד צה"ל', ובעד חשיבה ביקורתית גם על אושיות חשובות כמו צה"ל, גרמו לכך שחלק מן התלמידים שלו התלוננו על החומר, או על דרכי החשיבה שהוא מלמד.
הדיון הגיע גם לכנסת, וגם לרשת אורט. ואדם ורטה הוזמן לשימוע לפני פיטורין ע"י מנכ"ל רשת אורט.
שר החינוך התערב בהליך, ואדם ורטה לא הפסיק את תפקידו במהלך שנת הלימודים.
אבל, כשהגיעו הדברים לדיון אם אדם ורטה ילמד באורט טבעון בשנת הלימודים תשע"ה, התברר כי אין לבית הספר מספיק תקנים, וכי לצערו של בית הספר הוא לא יוכל להעסיק את אדם ורטה בשנה הבאה.
יכול מאוד להיות שאכן חסרים תקנים באורט טבעון, אבל מנסיוני הקצר (מאוד) בתור מורה, אם מנהל באמת רוצה להמשיך את העסקתך, הוא ימצא דרך כלשהי לעשות את זה, אפילו אם מדובר במשרה מאוד חלקית.
אני גם לא מאשים את המנהל של אדם ורטה, שאת שמו אינני יודע. התפקיד של תיכון הוא ללמד, ולא לעסוק בפוליטיקה, שימועים, כנסת ושאר כאבי ראש מסוג זה.
מה שאני מנסה כן ללמוד מן המקרה הזה הוא לקח, בתור מורה צעיר במערכת.
ללא כל קשר לשאלה מה אומר חוזר מנכ"ל בעניין פוליטיקה בכתה, נראה שכדאי מאוד להיזהר בימים אלה, ובמיוחד להיזהר בדעות שהן לא בגבולות הקונצנזוס.
בימים אלה דעות מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, נמצאות פחות בקונצנזוס.
קשה לי למשל לדמיין שאם מורה, האופן היפותטי לחלוטין, אחרי שיגור טיל על האזור של בית הספר, הייתה אומרת בפני כתה, שיש בה גם תלמידים ערבים, במיעוט, ש'צריך לכסח לעזתים את הצורה, ואם בטעות ימותו כמה אזרחים, אז לא נורא', שמישהו היה אומר שהיא מנצלת את סמכותה בצורה לא הוגנת, או מעמידה את התלמידים שלה במצב בלתי אפשרי, או מעודדת לגזענות.
לעניות דעתי, המקרה ההיפותטי הזה הוא יותר חמור מכל מה שאדם ורטה עשה או אמר.
ולכן, מכאן, אם הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה ברמה הלאומית, הוא יהיה מאוד עדין ומרומז.
אז מה אני אומר על המצב הנוכחי?
בערך מה שאוהד של נבחרת ברזיל אומר על המאמן שלו...


יום שני, 14 ביולי 2014

על הזכות (ואפילו החובה) להיות לא רלוונטי


אז כמו שאמרתי בשבוע שעבר (רגע של מרוצות עצמית שהצלחתי לכתוב בבלוג שבועיים ברצף), בזמן האחרון נהייתי מורה ומחנך בישראל.
בשניות אלה זה אומר שאני יכול להשקיף על המבצע הנוכחי באיזו מידה של ניתוק רגשי, כי עיקר העבודה שלי (חוץ מחזרות היסטריות לקראת מועד ב' שהיה בשבוע שעבר, ועוד כל מיני כאלה) כבר נעשתה עד 20 ביוני, ואפילו עד 22 במאי (מועד א' במתימטיקה תשע"ד).
יש יתרונות רבים להשקפה על החיים מן הצד (חוץ מזה שהם יפים ממש כמו מחזה...), ובמיוחד בימים מבצעיים אלה.
הנקודה היא שאני חושב שזה יתרון כללי. כלומר כדאי במידת האפשר להביט על העולם באיזו מידה של ניתוק, בלי קשר להימצאות במבצע שבאי זה או אחר.
חלק מן הניתוק הזה הוא לא לעסוק רק, או אפילו בעיקר בנושאים שהיו בכותרות בזמן האחרון, אלא בנושאים שהיו בכותרות ממש לא בזמן האחרון.
אם הכל יילך בסדר, זה בדיוק מה שאני מתכנן לשבוע הבא...



יום ראשון, 6 ביולי 2014

להיות מורה ומחנך בישראל


בשנתיים האחרונות עברתי כברת דרך, ובינתיים סיפרתי עליה בבלוג זה רק מעט מאוד!
לפני קצת יותר משנתיים נרשמתי ללימודי תעודת הוראה באוניברסיטת בן גוריון.
בשנה שעברה למדתי לימודי תעודת הוראה, והתחלתי להיות מורה למתימטיקה בהיקף מצומצם.
השנה הייתי מורה בשני בתי ספר, בהיקף של קצת יותר ממשרה, וכן לימדתי במכללה בבאר שבע (במכינה של המכללה, מתימטיקה).
בשנה הבאה אני אמור ללמד מתימטיקה באחד היישובים הסמוכים לבאר שבע, בתיכון, וכנראה גם קצת פיזיקה...
הדרך הייתה מעניינת מאוד עד כה, ויש לי הרבה רשמים.
מובן שאמשיך לכתוב גם על הנושאים ה'רגילים' של הבלוג, אבל גם, ואולי בזמן הקרוב בעיקר על חינוך.
אנא עקבו אחר הבלוג בעתיד הקרוב...



יום שני, 9 ביוני 2014

הודעה לכבוד חודש הספר העברי


הבגרות במתמטיקה (מועד א') הייתה כבר לפני קצת יותר משבועיים.
שנת הלימודים מתקרבת לסיומה, ואני שמח לומר, שאחרי הרבה זמן, אני חושב שאני יודע מה אני רוצה לכתוב בבלוג הזה.
אתחיל לכתוב בו בצורה מסודרת (של פעם בשבוע) החל משבוע הבא.
אבל השבוע -הודעה.
כל הספרים הדיגיטליים של הוצאת רסיס נהרה (יש כבר תשעה, ואני מבטיח להסביר על התוספות החדשות בהקדם בבלוג ההוצאה...), היו או יהיו במבצע של ספרים אלקטרוניים בחינם באתר של מנדלי מוכר ספרים.
מחר, בין כל שאר הספרים שיחולקו חינם, יהיה גם ספרי 'כתר מלכות'.
אתם ממש מוזמנים להוריד אותו...




יום רביעי, 15 בינואר 2014

שתיקה הולכת ונמשכת של בלוגר


כשפתחתי את הבלוג הזה כתבתי בו כל יום.
אחרי כן לא כתבתי בו זמן מה, ואחרי כן כתבתי בו פעם בשבוע.
מתחילת שנת 2013 כתבתי כאן רק שלושה פוסטים :-(
עכשיו כבר מותר לגלות שבשנה שעברה הייתי עסוק מאוד, כי למדתי לתעודת הוראה, וגם ניסיתי להתפרנס, בהצלחה חלקית :-)
השנה אני עובד כמורה במשרה מלאה, והעניין תפס את כל משאבי הזמן הפנוי והאנרגיה שלי עד לרגע זה בערך.
אני מקווה שאצליח למצוא עוד רגעים בהם אוכל לכתוב עד החופש הגדול...
אורי

יום שלישי, 16 באפריל 2013

שיר לכבוד יום העצמאות ה 65 ולתפארת מדינת ישראל




אשכים לבית השר - אומרים: הוא בפיד!
אבוא לעת ערב - אומרים: אין עתיד!
גם הוא בפיד, וגם אין עתיד
אבוי לאיש עני - אוצרו אצל לפיד!

יום שלישי, 26 במרץ 2013

על עלטה, על ליל הסדר, ועל נקודת ההשקפה החיפאית


ראשית אני יודע שלא כתבתי בבלוגים הרבים שלי הרבה זמן, ובפרט לא בבלוג הזה... לא נותר לי אלא להתנצל על כך (שוב), ולקוות שעם תום שנת הלימודים אתחיל לכתוב (שוב) בבלוגים בצורה מסודרת יותר, וכי לא אפסיק גם בתחילת שנת הלימודים הבאה.
כתבתי כאן על הסרט 'עלטה' בעבר מאוד בקיצור. בעיקר כתבתי שהוא יצא אל האקרנים איפשהו בעולם, ושחבר שלי מיכה מאיר (מיכאל) עשה את הסרט. עכשיו הגיע הזמן לפרט קצת יותר. היכונו היכונו, זה עומד להיות פוסט ארוך קצת יותר מן הרגיל... 

מכאן יש אזהרת ספוילרים על הסרט, וגם על חיי הפרטיים (וגם על החיים של מיכה)

החברות בין מיכה וביני מתחילה עוד מדור ההורים של שנינו. לצערו של מיכה הוא יתום מאב ומאם כבר קצת יותר מעשור, אבל אני יכול לאמר שגם אני מתגעגע אל הוריו באורח בלתי סביר ממש (אבא שלו נפטר שש שנים לפני אמא שלו). היתה לאמא שלו ולאמא שלי בדיחה שיש להן אותו שם משפחה כי הן אחיות. זה היה מצחיק כי כמובן שתיהן היו נשואות אז. (כיום אמא שלי נשואה, אבל כבר לא לאבא שלי). מיכה ואני לא קרובי משפחה, רק חברים (מאוד) ותיקים.
מכל ההקדמה המביכה הזאת אין מה לצפות כאן ל'ביקורת אובייקטיבית' על הסרט, אבל אני מקווה שאוכל להסביר למה אני (מאוד) אהבתי את הסרט, ואולי אפילו למה אני חושב שהביקורות הישראליות על הסרט, שהיו ברובן שליליות, מפספסות לדעתי משהו חשוב.
אבל אתחיל ממשהו אחר לגמרי. אתמול היה ליל הסדר. כבר כמה שנים כשהסדר נערך בביתה של אמי (ובעלה), אני מנהל אותו, ואם יורשה לי, אני מנהל אותו ביד רמה. אצלנו קוראים את כל ה'מגיד'. מקדשים על כל הכוסות, מקפידים על ההסבות, שרים את ברכת המזון עם כל הסלסולים, וגם את ההלל ואת ה'נרצה' ואת 'אחד מי יודע', ואת 'חד גדיא'. נראה לי שהבהרתי את התמונה...
אחרי תום הסדר ההלכתי, אנחנו שרים: שירים של כוורת. שיר לשלום, שירי פסח. זה לוקח הרבה זמן. הפעם התחלנו בשבע בערב, וסיימנו מעט אחרי חצות. השילוב של השירים וההקפדה על אורחות הסדר אולי ייראו לקוראים פחות שגרתיים, אם יובן שרוב המשתתפים מגדירים את עצמם חילוניים, ואני מגדיר את עצמי כיהודי מסורתי (קונסרבטיבי) שלא מקפיד במיוחד על שמירת הלכה...
אני חושב שהשילוב הזה הוא נדיר. אבל היה פחות נדיר כשגדלנו, מיכה ואני, בחיפה, ועכשיו אעבור לנושא השני.
מיכה צעיר ממני בכמעט שלוש שנים. בכל זאת כשהיינו ילדים אהבנו לעשות דברים ביחד, ובעיקר להמציא מילים לשירים (למשל מילים לשיר 'גוליית' של כוורת על הבחירות של שנת 1984...) כשהייתי בכיתה ט' יצרנו כמה קלטות קומיות, ואחרי כן מיקסים מוזיקליים קומיים (למשל מיקס של סטינג ופלקו).
אני חושב שהיכולת של מיכה לעבוד במשך שנים רבות עם חומרים קומיים (אני מקווה שיום אחד גם סרט באורך מלא), ובסרט 'עלטה' על חומרים דרמטיים, היא גם כן חלק מנקודת המבט החיפאית.
הסרט עלטה מוגדר על ידי לפחות חלק מן הצופים כ'טרגי'. או לכל הפחות כחסר סוף קומי המאפשר לבני הזוג לחיות בשלווה ובנחת כזוג הומואים בישראל. אם זה לא היה מובן עד עכשיו, הסרט 'עלטה' עוסק במערכת יחסים בין הומו ישראלי והומו פלסטיני, המסתיימת בכך שנימר (הגיבור הראשי של הסרט) נאלץ לברוח לחו"ל, כי יש איומים על חייו.
כמה מן הביקורות הישראליות טענו כנגד המקצועיות של הסרט. האמת היא שהתעצבנתי כשקראתי את הביקורות הללו, כי אם יש למבקר כלשהו טענה על זויות הצילום, או איכות הסאונד, או מיקום המצלמה, או השד יודע מה אחר, יואיל נא להסביר את טענתו הזאת, וייתן לקוראים ולצופים לשפוט אם הם מסכימים עם הביקורת בעניין זה.
מיכה למד קולנוע ב-USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה) הנחשבת כמקום הטוב ביותר ללימודי קולנוע בארצות הברית (היא סמוכה להוליווד). הוא סיים את לימודיו עם ממוצע מצטיין (מאוד), וכבר שנים רבות הוא עוסק בהפקת סרטים בהוליווד. חלק מן העורכים וכו' של הסרט הם אנשים שערכו סרטים הוליוודיים מוכרים, והסכימו לערוך את הסרט של מיכה כי הם מכירים ואוהבים אותו אישית. אז באמת שלא מבין את הטענות על המקצועיות.
טענות אחרות עסקו בעיצוב ה'סצינה המשפחתית' שבה רועי מציג את נימר בפני הוריו, וטענו כי ההורים מוצגים בה בצורה יותר מדי סטריאוטיפית, וכי הסצינה מזכירה סרטי בורקס. ראשית אטען כי 'מזכיר סרטי בורקס' הוא בעיני מחמאה, וגם כאן החיפאיות משחקת תפקיד. אני רוצה לחשוב שגדלתי (וכמובן שגם מיכה גדל) במקום שבו העשייה התרבותית בכלל, והקולנועית בפרט לא מסווגת מיידית על פי קריטריונים ותויות מוגדרים מראש, ובפרט לא על בסיס עדתי...
אבל מעבר לכך, האם הטענה היא כי כל זוג הורים תל-אביבי יקבל בברכה את החבר הפלסטיני של בנם ההומו? כי הייצוג ה'סטריאוטיפי' נגוע בגזענות כי הורים תל-אביביים היום הם הרבה יותר ליברליים ומקבלים ממה שמוצג הסרט? אני לכל הפחות לא חושב שזה נכון. הסצינה נראתה לי אמינה מאוד, והאמת היא שהתפעלתי מן היכולת של מיכה להביא כוכבים ישראליים בסדר גודל של אלון אוליארצ'יק וחלי גולדנברג לסרט שלו (שלא סבל מעודף תקציב...)
טענות אחרות על הסרט אמרו כי חבל שהגיבור הראשי שלו הוא נימר, ולא רועי. וכאן אני חושב שאנחנו מגיעים ללב העניין. כבר היו סרטים ישראליים שעסקו ברומן בין הומו ישראלי והומו פלסטיני (אגב, הסוף של חלק מהם היה טרגי בהרבה מהסוף של 'עלטה'). לדעתי, לפחות חלק מן הסרטים הללו היו נגועים ביחס סטיריאוטיפי ומזלזל כלפי הפלסטינים. זה מתחיל בכמות הערבית בסרט, ממשיך באמינות הדמויות הפלסטיניות ובמספרן, ומסתיים בריאליות של הדמויות הפלסטיניות, וביכולת שלהן לבחור לעצמן סופים שהם לא או קומדיות בלתי סבירות (חיים כזוג מאושר בישראל), או מלודרמטיות (פיצוץ הדדי). דווקא הפוקוס על הדמות של נימר הופך את 'עלטה' ליצירה קולנועית חשובה, לפחות בעיני.
דווקא היכולת להביט מן הצד (מיכה חי כבר כמעט עשרים שנים בלוס אנג'לס...) מאפשרת לו לראות כישראלי לשעבר את הסכסוך במבט מפוקח יותר על כל נקודות האור והצל שיש בו, בשני הצדדים. ואגב, הסוף של 'עלטה' הוא לא טרגי. רועי יכול לבחור בחיים בצרפת, ביחד עם בחיר לבו, על בסיס שוויוני, אם רק יחפוץ בכך.
הראייה המפוקחת הזו של מיכה. היכולת לראות את שני הצדדים, והיכולת לעשות סרט המדבר לכל צופה ומראה לו את הטרגדיה של הכיבוש הישראלי של השטחים, טרגדיה שלצערי הרב לא באה לידי ביטוי בעשייה הפוליטית או התרבותית בישראל, הייתי רוצה לחשוב שזו נקודת המבט החיפאית...



יום חמישי, 31 בינואר 2013

בית בשיכון דרום מאת בתיה בן איון


בית בשיכון דרום הוא הספר השמיני שאני מוציא לאור (אגב, עד היום הוצאתי לאור שמונה ספרים, כל אחד מהם של סופר או משורר אחר...), אבל הוא כנראה הספר הראשון שבאמת ליוויתי אותו בכל שלבי התהליך היצירתי.
הכרתי את בתיה לפני קצת יותר מחמש שנים, כשהתחלתי להעביר את סדנת הכתיבה היצירתית בספרייה עירונית של באר שבע. קשה היה אז לדעת אם מישהו מחבורת הכותבים שנקבצה שם אז יוציא לאור ספר, ואם כן אז מתי.
בתיה היא הסנונית הראשונה של כותבים שקראו את סיפוריהם בסדנה, ואט אט הבשילו לספר. אני זוכר את הסיפורים הראשונים של בתיה: על צבי עיניים, על דברת דמרי, ועל דונה אלגרה. אני זוכר איך הסיפורים גדלו והתפתחו במשך השנים. אני זוכר איך נוסף הסיפור על האוצר של הטורקים, ואיך, במה שאז חשבתי שהוא הסוף של התהליך נוסף הסיפור על החנוכיה.
ואני גם זוכר את הלבטים אם לארוג את כל הסיפורים ביחד, לרומן. את השאלות והתהיות בקשר לרומן: אם לשנות שמות, מה צריך להיות הסוף, מה צריכה להיות ההתחלה...
ואז כמובן התהליך ה'רגיל', עיצוב עטיפה, מחשבות על מחירים, הוצאה לאור כספר דיגיטלי, ולבסוף הדפסה.
אני גאה מאוד להמליץ על הספר של בתיה, ולדעת שגם בזכותי הספר הזה בא לעולם. אני מאוד מקווה שבתיה תהיה הסנונית שמבשרת על אביב של כתיבה באר שבעית, וגם, כמובן, שתמהר לכתוב עוד ספר...

לרכישת הספר באתר מנדלי:

יום שלישי, 1 בינואר 2013

כדור הרעם מאת עופר מוכתר


דר' עופר מוכתר הוא מוחה לספורט ולסוציולוגיה.
לפי שנה בערך הוא ניגש אלי, ושאל אותי אם אני רוצה להוציא לאור קובץ של סיפורי ספורט מפי עטו. אמרתי לו שאני צריך לראות על מה מדובר. 
בעצם יותר נכון לאמר שאמרתי לו: 'תשמע עופר, אני לא איזה מבין גדול בספורט, אבל עם הסיפורים שלך יצליחו לעניין אותי, כנראה שהם יצליחו לעניין כל אחד.'
מה אומר? הם הצליחו לעניין אותי. עופר הצליח לגרום לי לאהוד את הפועל באר שבע (למרות שאני אוהד גם את מכבי חיפה), להבין את החוקים המסתוריים של פוטבול ובייסבול, ובאופן כללי להעריך יותר ספורט.
זה אחד מהדברים הכי מהנים בתחום ההוצאה לאור, נפגשים עם תחומים חדשים ועם אנשים חדשים כל הזמן!
כרגע ניתן לרכוש את הספר של עופר רק בגרסה דיגיטלית, אבל אנחנו עובדים על גרסת הדפוס במרץ...


יום שלישי, 25 בדצמבר 2012

מחשבות על ספרים דיגיטליים


אני חושב שהספרים הדיגיטליים הם העתיד של הספרות, הן בעולם, והן בישראל.
ככל שעובר הזמן קורים שני דברים: אני משתכנע במסקנה הזאת יותר ויותר, ונראה לי שאנשים אחרים חושבים כך פחות ופחות.
אי שם בתחילת 2012, התחלתי לכתוב מדור על הנושא של ספרות אלקטרונית באתר 'יקום תרבות' (קישור לכל הכתבות שלי ב'יקום תרבות').
בתחילת הסדרה כתבתי על ספרות אלקטרונית בכלל, אחרי כן על ספרות אלקטרונית בישראל, ולבסוף על חלק מן השיקולים שהובילו אותי למסקנה על פיה כדאי להתמקד כיום בישראל (לפחות לי כמוציא לאור מאוד קטן) בהוצאה לאור של ספרים דיגיטליים (לפחות בשלב ראשון בחייו של כל ספר).
אמרתי ועשיתי.
שני הספרים האחרונים שהוצאתי לאור, ששניהם ראו אור בחדשים האחרונים, נמכרים כעת רק כספרים דיגיטליים, ואני מאוד מרוצה מן התהליך של הוצאתם לאור. 
קשה לי לאמר משהו על המכירות שלהם עד כה, ובכל זאת אני מרוצה...
ייתכן מאוד שהספרים ייצאו לאור גם בדפוס בעתיד הקרוב, אבל ככל הנראה אם זה יקרה, זה יקרה ביזמת הסופרים ובאחריותם.
בשבועיים הקרובים ארצה לספר עוד על שני הספרים החדשים שהוצאתי לאור.


יום שני, 26 בנובמבר 2012

ידע במתימטיקה, במדעים ובאנגלית



מבחני המיצ"ב נערכים בארבעה מקצועות עיקריים: שפת אם (עברית או ערבית), מתימטיקה, מדע וטכנולוגיה, ואנגלית. מלבד הידע בשפת אם, כל התחומים הללו נבדקים גם במבחנים בינלאומיים, ומושווים בין ישראל למדינות אחרות ב-OECD למשל. למרות שמשרד החינוך לא מצהיר בצורה מפורשת שמבחני המיצ"ב נועדו לשפר את הביצועים של ישראל (גם) במבחנים בינלאומיים, לי, באופן אישי, אין ספק בכך.
אני מסיק זאת הן מן המקצועות הנבדקים במבחני המיצ"ב, והן מן העיתוי בו החלו מבחני המיצ"ב (לאחר שישראל לא הצליחה מספר שנים במבחנים בינלאומיים, וסמוך לכניסת ישראל לארגון ה-OECD).
מכאן שלמרות שמבחני המיצ"ב היו יזמה של משקד החינוך, לא ברור שמשרד החינוך הוא ה'ממשלה' שבאמת מעוניינת בציונים הללו מלכתחילה.
מצד שני, לא נוכל לטעון שארגונים בינלאומיים מנסים להשליט את מרותם על ישראל דרך מבחני המיצ"ב.
נראה יותר סביר לטעון שאפילו אם המדע והטכנולוגיה (והשפה האנגלית, ואפילו המתימטיקה) משתנים ללא הרף, עדיין יש 'גוף ידע אובייקטיבי', שנשאר במידה מרובה סטטי לאורך השנים, ואפשר ללמד אותו ללא חשש של 'השפעה פוליטית' ברחבי העולם.
הבעייה העיקרית של המודל של פוקו על ייצור הידע היא שכמורים וכתלמידים, הוא משאיר אותנו ללא אופציות ממשיות לפעולה, או לכל הפחות לפעולה שהיא פחות או יותר הוגנת, ופחות או יותר אפקטיבית.
ההצלחה של בתי ספר מסוימים בישראל (ברחובות ובחיפה), מראה לנו כי ה'ידע האובייקטיבי' בישראל לא מועבר אוטומטית לבעלי ההון. לראייה, בתי הספר שהצליחו ביותר במיצ"ב, הם לאו דווקא באיזורים העשירים ביותר בישראל. עובדה זו, בצירוף כל הטיעונים עד כה, עשויה לעודד אותנו. אם נלמד את ילדינו מתימטיקה, מדעים וטכנולוגיה ואנגלית (וגם שפת אם), אנחנו לא מלמדים אותם אך ורק, או בעיקר, ידע שיוצר על ידי הממשלה על מנת להאדיר את כוחה, אלא ידע שיש עליו הסכמה עולמית שהוא מועיל.
העובדה שעדיין יש פערים בין עשירים ועניים בהצלחה במבחני המיצ"ב, נותנת לנו מטרה ראויה בהשגת צדק חברתי - שיפור הישגי המיצ"ב לכולם!

יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

לפחות שני סוגים של ידע


בזכות החמאס היה לי אתמול קצת זמן לחשוב על הבלוג הזה, וגם כן בזכות החמאס, הייתי ליד בית ספר בכור לוי ברחובות (לא אספר כאן היכן הוא בדיוק, ואסתפק רק באמירה שהוא סמוך לבית של הוריה של אשתי, ברחובות).
ובכן, רצה הגורל, ובכור לוי הוא בית הספר המצטיין בכל ישראל במבחני המיצ"ב (אני חושב שהכוונה למבחני העברית של כתה ה' במקרה הזה, לצערי זה לא ברור מן התמונה...)
מה שברור מן התמונה הזאת הוא שני דברים:
  • יש ערך ממשי להצלחה במבחני המיצ"ב. תלמיד שהצליח במבחנים הוא בעל 'ידע ממשי' מסוים, ובית ספר שהצליח במבחנים כנראה מקנה לתלמידיו ידע ממשי (ייתכן שהם רוכשים חלק ניכר מן הידע בבית, ולא בבית הספר, אבל הבה נניח לכך לפי שעה).
  • יש ערך ממשי בידע אילו בתי ספר (כיתות, מחוזות, ערים) מצליחים במבחני המיצ"ב, הן כהורים (המנסים למקסם את הישגי ילדיהם), והן כמערכת (המנסה למקסם את הישגי המערכת בכלל).

הנקודה היא ששתי פיסות המידע (הידע שמאפשר לתלמיד להצליח במיצ"ב, והידע שבית ספר מסוים מצליח במיצ"ב) שייכות לשני סוגים שונים של ידע.
למרות הטענות על יחסיות תרבותית וכו', מטרתם של מבחני המיצ"ב היא להעלות את ההישגים של תלמידי ישראל במבחנים בינלאומיים (לפחות זו אחת המטרות העיקריות), הבוחנים בד"כ ידע במתימטיקה, במדעים, ובאנגלית. הידע במתימטיקה ובמדעים הוא לא רק 'מערבי', ובשנים האחרונות ניתן למצוא הרבה מדינות כמו: טורקיה, דרום קוריאה, פקיסטן ואירן במדינות המצטיינות בתחומים אלה.
מבלי לפרט עוד, נניח שהידע הזה הוא ידע 'נאור' כלומר ידע שאנחנו כחברה טוענים שהוא מועיל לבעליו באופן כללי והוא אף בעל ערך כלכלי (לבעליו, ולשותפים של בעליו).
הידע על בתי הספר המצטיינים במיצ"ב הוא ידע שנוצר כתוצאה ממערכת של כוח, אבל, כפי שכבר הראינו, גם ידע כזה יכול 'לעבור בעלות', ולשמש כנגד מי שייצר אותו מלכתחילה (עובדה שמשרד החינוך שוקל לבטל את מבחני המיצ"ב).
על ידע מסוג זה ניתן להחיל את כל הביקורות של פוקו, אך אני טוען שזה לא יועיל להפעיל אותן על הידע מן הסוג הראשון.
ושוב, אפרט עוד בשבוע הבא...


יום שבת, 10 בנובמבר 2012

ובחזרה למבחני המיצ"ב


עד עכשיו אמרתי שמבחני המיצ"ב לא נענים לתיאוריה של פוקו על היחס בין ידע וכוח מפני שהתלמידים הנבחנים במיצ"ב הם לא תמיד בעלי אותם אינטרסים כמו המורים, בתי הספר, המחוזות, והמגזרים שאותם מנסים מבחני המיצ"ב להעריך.
זוהי אכן הפרכה מסוימת לתיאוריות של פוקו, אבל לא ההפרכה החזקה ביותר.
ההפרכה החזקה ביותר לדעתי היא ההחלטה של בג"ץ כי אם משרד החינוך בוחן את התלמידים, הרי שיש להורים זכות מלאה לגשת אל המידע הזה.
טענות משרד החינוך כי בעצם אין למבחנים תוקף, וכי ישנם בתי ספר המרמים במבחנים (ואפילו הפסילה של מקצוע שלם בשל סיבות אלה), לא עמדו למשרד החינוך בבית המשפט, וכעת ניתן למצוא את תוצאות המבחנים על פי בתי ספר באתר של הרשות הארצית למדידה והערכה.
לא ברור לי שמבחני המיצ"ב הם תופעה טובה, ולא ברור לי שמשרד החינוך מרוצה מן המבחנים, או מן העובדה שהתוצאות יהיו חשופות להורים.
זו לא השאלה שאני מטפל בה. השאלה שמעניינת אותי היא מערכת היחסים בין ידע וכוח. המקרה של מבחני המיצ"ב מראה כי מי שיזם את הידע (משרד החינוך) הוא לא תמיד מי שמעוניין בשימורו והפצתו וב"משטור" שלו. לידע יש כוח שהוא מעבר לכוח של מי ש'ייצר' אותו.
למה השאלה הזאת מעניינת אותי? בשבוע הבא אפרט!

יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

פוסט זה מוגש לכם בחסות החמאס


אם אתם קוראים קבועים של הבלוג הזה, ייתכן מאוד שיש לכם טענות מוצדקות כלפי.
במשך שנה בערך כתבתי בהתמדה כל שבוע בערך, ומאז חודש יולי קשה להגיד שהתמדתי בכתיבה כאן.
התירוץ היחיד שיש לי, או בעצם הסיבה, היא שהחלפתי את מה שאני עושה בחיים (חוץ מלהוציא לאור ספרים, עם זה אני ממשיך, ואני מבטיח יותר פרטים בהמשך).
בשנים האחרונות הייתה לי פרנסה קבועה, מאתגרת, ודי קלה, של כתיבת מערכי שיעור על ישראל, עבור בית ספר יהודי בלוס אנג'לס. זה היה מעניין מאוד, וכיף כל עוד זה נמשך, אבל, במפתיע, העבודה הזאת הסתיימה ביולי. ייתכן שהיא תחזור, אבל אם כן אמשיך לעשות את זה בנוסף למה שאני עושה עכשיו, ולא במקום.
אז מה אני עושה עכשיו? 
מלמד בבית ספר (תל"י אמירים בבאר שבע) על פרשת השבוע, לומד באוניברסיטה לימודי תעודת הוראה, מבצע עבודות תרגום מזדמנות, מרכז\מקים את הסניף של תנועת הנוער נוע"ם בקהילת 'אשל אברהם' בבאר שבע, מלמד תלמידים לבר-מצווה, מעביר סדנת כתיבה בספרייה העירונית של באר-שבע (החל משבוע הבא), ומנסה לקדם איזו יזמה חינוכית שאני מבטיח לפרט עליה בהמשך.
היום, בזכות הגראדים והפסקת הלימודים בבאר-שבע, יש לי זמן לכתוב כאן. אחרת, הייתי כותב אולי בערב, ואולי מחר. אז הגראדים רק הקדימו את הכתיבה במהלך השבוע, אבל אני מבטיח להתחיל לכתוב כאן שוב בערך מדי שבוע...
בשבוע הבא קצת עדכונים, וסיום הדיון על פוקו, ואחרי כן נראה לי שעיקר התפריט יהיה פוליטיקה עד הבחירות (בישראל).
להשתמע בשבוע הבא,
אורי

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

פוקו ומבחני המיצב



בשבוע שעבר טענתי כי יש לי הפרכה חמודה לתיאוריה של פוקו על ידע וכוח, והשבוע אפרט איך מה שקורה עם מבחני המיצב מראה שידע הוא ישות חמקמקה בהרבה ממה שפוקו סבר, והיא יכולה 'להחליף נאמנות' בקלות.
הנה תזכורת של פוקו על ידע וכוח: 
הנושא המרכזי של העבודה של פוקו הוא היחס בין כוח וידע, וכיצד הראשון משמש כדי לשלוט ולהגדיר את השני. מה שהרשויות טוענות שהוא 'ידע מדעי' הם בעצם רק אמצעים לשליטה חברתית. פוקו מראה כיצד למשל במאה השמונה עשרה 'שגעון' היה דרך לסווג ולסייג לא רק את בעלי מחלות הנפש, אלא גם את העניים, החולים, חסרי הבית, וכל מי שביטוי העצמיות שלו לא היה רצוי. פיליפ סטוקס, פילוסופיה - 100 הוגים נחוצים, 2004.

מבחני המיצב נועדו לבחון ידע. הנה מה שיש לויקיפדיה העברית לאמר על מבחני המיצ"ב:
מיצ"ב (ר"ת: מדדי יעילות וצמיחה בית-ספרית) הם מערכת של מבחנים וסקרים הנערכים בבתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים בישראל במקצועות: מדע וטכנולגיה, שפת אם (עברית או ערבית), מתמטיקה ואנגלית. את המבחנים עורכת ראמ"ה (הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך), רשות מקצועית ממלכתית ובלתי תלויה המסונפת למשרד החינוך. מטרת המיצ"ב היא לספק למנהלי בתי הספר מידע פדגוגי אובייקטיבי על בית הספר, שישמש את המנהלים לבניית תוכניות עבודה ולשיפור ההוראה והאקלים הבית ספרי.

תלמיד מסוים הניגש למבחן מסוים מראה את רמת הידע שלו במקצוע מסוים (נניח מתימטיקה). לכאורה אם התלמיד מקבל ציון לא טוב במבחן, זו הבעייה שלו, אבל לא זו מטרת המבחן. המבחן נועד להשוות את הרמה של בתי הספר בישראל, ולדרג אותם ואת המורים שבהם.
משרד החינוך מגיש את התלמידים למבחני המיצב על מנת להשוות בין בתי ספר באותה שנה, ובין ההישגים של אותו בית ספר לאורך השנים.
למשרד החינוך יש עם כן ידע על ידע, הוא יודע על ההישגים של התלמידים. משרד החנוך 'מייצר' ידע, שנועד להקנות למשרד החינוך כוח על בתי הספר, ולכאורה זו דווקא הצלחה של ההגדרה של פוקו.
אבל זה בעצם לא נכון, כי משרד החינוך (לפחות תחת השר הנוכחי) מעוניין לבחון את בתי הספר בכל המקצועות, ולא רק במקצועות 'ליבה'. הוא מעוניין להרחיב את הידע ב'ציונות' וב'ערכים' על פני הידע במתימטיקה למשל, אבל כיוון שה'נושא' של מבחני המיצב הוא השוואות בינלאומיות והישגיה של ישראל בהם, הוא 'חייב' לבחון רק במקצועות אלה.
ומעבר לכך, נניח שההישגים של בית ספר מסוים בעיר מסוימת הורעו, מהו ה'כוח' שיש למשרד החינוך עכשיו? הוא יכול להחליף את ההנהלה של בית הספר, או אפילו את כל צוות המורים, אבל לי זה נשמע יותר כמו 'כאב ראש' ופחות כמו 'כוח'.
וכל זאת עוד לפני שהתחלנו לדון בעתירה של ההורים לפרסם את תוצאות מבחני המיצ"ב, ועל כך בשבוע הבא...

יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

לא כל-כך קל להבין את פוקו


האמת (המצערת) היא שאפילו לא כל-כך קל להבין את ערך הויקיפדיה (בעברית) על פוקו. הנה למשל פסקה מתוך הערך אודותיו:

בשנת 1966 פרסם את ספרו המילים והדברים: ארכאולוגיה של מדעי האדם, שזכה להצלחה עצומה למרות אורכו ומורכבותו, והעלה את מחברו לדרגת כוכב בשמי האקדמיה הצרפתית. בספר, אשר נפתח בניתוח ציורו הידוע של ולסקסלַאס מֶנינַאס, טוען פוקו כי בעידן הקלאסי, בו נעשה הציור, נותק קשר שהיה מרכזי בתפישת הידע של הרנסאנס: הקשר הישיר, הבלתי אמצעי, שבין ה"דברים" (או ה"מסומנים") שבעולם, ובין ה"מילים" (או ה"מסמנים") שמתארות אותם. הקשר הישיר הזה, כשהתקיים, גרם למסמנים ולמסומנים להיות זהים, דומים ובני החלפה עד אין-סוף. אולם, דמיון זה אבד במאה ה-17, והוחלף על ידי הייצוג. דרך ניתוח ופירוק של מערכת המבטים, ההשתקפויות, הייצוגים והפערים שנוכחים בציורו של ולסקס, חושף פוקו את העדרו של אלמנט מרכזי בייצוג החדש – העדרו של המסומן. פוקו מפתח מכאן את טיעונו הכללי, שלפיו לכל תקופה בהיסטוריה ישנם כמה תנאים בסיסיים לכינון אמת; תנאים שקובעים מה יכנס ומה לא יוכל להיכנס לתוך שיח מסוים, למשל לשיח המדעי. פוקו טוען שתנאי השיח משתנים במשך הזמן, בתנודות עמוקות ופתאומיות בדרך כלל.

באורח מוזר דווקא הויקיפדיה באנגלית, הכוללת בערך אודותיו הרבה מידע ביוגרפי, מכילה מעט הסברים על הפילוסופיה שלו, אבל, לדעתי, ההסברים הם מעט יותר בהירים.
הנה פסקה אודות ההגות שלו מן הויקיפדיה באנגלית, המצטטת אנציקלופדיה פילוסופית (תרגום שלי):

הנושא המרכזי של העבודה של פוקו הוא היחס בין כוח וידע, וכיצד הראשון משמש כדי לשלוט ולהגדיר את השני. מה שהרשויות טוענות שהוא 'ידע מדעי' הם בעצם רק אמצעים לשליטה חברתית. פוקו מראה כיצד למשל במאה השמונה עשרה 'שגעון' היה דרך לסווג ולסייג לא רק את בעלי מחלות הנפש, אלא גם את העניים, החולים, חסרי הבית, וכל מי שביטוי העצמיות שלו לא היה רצוי.
פיליפ סטוקס, פילוסופיה - 100 הוגים נחוצים, 2004.

אז מה אני רוצה מפוקו? קודם כל אני חושב שהוא טעה בקשר לנחיצות היחס הזה בין ידע לכוח. יש לי דוגמא מצויינת לכך, אלא ששולי הדף צרים מהכילה, ועל כן אסביר אותה בשבוע הבא...




יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

תחבורה ציבורית - הפסקת אש


האמת היא שיש לי עוד המון תלונות על התחבורה הציבורית בישראל:
  • אוטובוסים צפופים מדי, שאף אחד לא מפקח על הצפיפות או התדירות שלהם.
  • מעט מדי אוטובוסים בימי ששי ובמוצאי שבת.
  • קווים בינעירוניים שלא יכולים להעלות נוסעים בתחנות הביניים כי הם מלאים מדי (קשור גם לשתי הבעיות הקודמות).
  • וכמובן נושאים שונים ומרתקים הקשורים לרכבת.
כמו שכתבתי כאן בעבר, אני חושב שמשרד התחבורה צריך ראייה מערכתית יותר כדי לראות את כל הבעיות הללו, וכדי לפתור אותן.
אבל נראה לי שבזמן הקרוב לא ארבה לכתוב על תחבורה ציבורית. למרות תלונותי הרבות והמוצדקות, בסך הכל התחבורה הציבורית בישאל משתפרת (לאט), ועכשיו היא כבר נמצאת במצב סביר לטעמי.
חוץ מזה, הייתי מאוד שמח אם הייתה תחבורה ציבורית בשבת, אבל אני לא רואה שזה הולך לקרות ברצינות בזמן הקרוב, וקצת חבל על הזמן והמאמץ.
אז החל משבוע הבא, אמשיך לדון בנושאים אחרים...



יום שני, 20 באוגוסט 2012

על אתיאיזם וחופש


ראשית אפתח בהתנצלות קצרה: בדרך כלל אני כותב בבלוג זה מדי שבוע, ואם אני מושך ידי מכתיבה זו, הרי שאני משתדל להודיע על כך מראש, והנה זה עתה לא כתבתי בבלוג שבועיים. הבה נניח כי יצאתי לחופשת קיץ לא צפויה, וכי עתה שבתי, ונפנה לעניינינו...
לפני שלושה שבועות כתבתי על כתבה של עתון הארץ בשם 'הסיבות שבגינן צריך להיפטר מאלוהים'. והנה אני רואה שיש לי עוד כמה דברים לומר בעניין זה.
הכתבה אינה טוענת במפורש כי האתיאיזם מוביל לחופש גדול יותר לאדם, אבל זוהי בהחלט הרוח של דבריהם של חלק מן המרואיינים בכתבה. כך למשל טוען יהושע סובול:

"אחד הדברים שלמדתי הוא שאם אתה לא מרחיב את תחומי החופש, אז החופש הולך ומצטמצם. אם אתה לא מגייס עוד ועוד אנשים להבין שהחירות האנושית היא הדבר הנפלא ביותר שאפשר לקבל בחיים האלה - מעגלי החופש ילכו ויצטמצמו. בארץ ויתרנו על המאבק להרחיב את מעגלי החופש, בעוד שאנחנו צריכים לצאת מחוץ לגבולות הגדר ולהילחם".

אני מסכים עם דבריו של סובול על הצורך להרחיב את גבולות החופש, אני חולק על ההשתמעות של דבריו כי הדרך להגדיל את החופש היא אתיאיזם.
כותרת המשנה של הכתבה אומרת כי 'הפילוסופים הרגו אותו' (ביחס לאלוהים). הדברים מרמזים לאמירה הידועה של פרידריך ניטשה כי 'האלוהים מת'.
ניטשה הוא בעיני דוגמה מצוינת לעריצות של האתיאיזם המתיימר להוביל לחופש. לפי התורה של ניטשה הדבר המנחה את בני האדם הוא הרצון לעוצמה, ומותר, ואף רצוי, כי כל אחד מאיתנו לא יהיה מוגבל ב'חוקי מוסר של עבדים' בבואו לברוא את עצמו כ'על אדם'.
במלים אחרות, לכאורה, חופש מוחלט. אלא שלא כולנו נולדנו בעלי משאבים שווים. ניטשה עצמו נולד למעמד הגבוה בפרוסיה, וכמו חברו האחר בן המעמד הגבוה ווגנר, הוא אולי גילה אמפתיה ל'גרמני הפשוט', אך לא בהכרח לשאר בני המיעוטים בארצו או בעולם בכלל. המערכת שניטשה יצר בפילוסופיה שלו היא מערכת היררכית אכזרית, שלעניות דעתי היא רחוקה מאוד מ'הרחבת גבולות החופש'.
לצערי גם מערכות אתיאיסטיות אחרות כמו התיאוריות הפילוסופיות של אדורנו, רק מתיימרות להוביל לחופש גדול יותר, ובעצם הם מייצרות מערכת היררכית קשוחה של כללים אסתטיים, שקשה לקבל את העריצות שלה. דומה שבני ציפר בכבודו ובעצמו ניסה להסביר את הכללים של מערכת היררכית כזו לפני מספר שבועות.
לעומת זאת הדת היהודית על מגוון סייגיה, חרמותיה ונידוייה, תמיד קורצת לנו בדמותו של משה רבנו למשל, האומר לנו:

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ."


יום שלישי, 31 ביולי 2012

בשבוע שעבר עיתון 'הארץ' הצליח לעצבן אותי


כותרת המשנה הייתה: 'הפילוסופים הרגו אותו, המדע הציע לו תחליף, ובכל זאת מעל 80% מהישראלים מאמינים בו. מדוע קשה לוותר על קיום האל ומה הסכנה בכך? שיחה עם חמישה אתאיסטים'.
הכתבה מתחילה בראיון עם יהושע סובול, ואז מביאה את שתי הפסקאות הבאות:

סובול לא טועה. סקר מ-2009 שנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה והתפרסם לאחרונה מצביע על מגמות התחזקות האמונה הדתית והמנהגים הדתיים בקרב יהודים בחברה הישראלית. בין השאר עולה מהסקר, כי חרף העובדה ש-43% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם כחילונים, 80% מתוכם מאמינים בקיומו של אלוהים ו-69% גורסים שהתורה והמצוות הן ציווי אלוהי.

אותו סקר חושף כי התפיסות הדתיות גברו בעשור האחרון, לעומת ירידה בעשור שקדם לו. כך למשל, בעוד שב-99' ציינו 45% מכלל היהודים בישראל כי הם מאמינים בבואו של המשיח, בסקר האחרון שנערך ב-2009 עלה אחוז המאמינים ל-55. הסקר הראה עוד כי 37% מהנשאלים ענו בחיוב על השאלה אם יהודי שאינו מקיים מצוות מסכן את העם היהודי; זאת לעומת 30% בלבד בסקר הקודם, ו-77% משוכנעים ש"כוח עליון" מכוון את העולם.

אני מצטער אם זה מעורר גלי בהלה וזעם בקרב קוראי, אבל גם אני מאמין בכוח עליון, יש אפילו סיכוי שהייתי עונה אחרת לו היו שואלים אותי בשנת 1999, כך שללא ספק אני חלק מן המעבר של החברה הישראלית ל'אינפנטיליות' כפי שמכנה אותה סובול.
אני לא בטוח שיהודי שלא מקיים מצוות מסכן את העם היהודי, אבל משתדל לקיים כמה מצוות בעצמי, כמו שמירת שבת בדרכי המאוד ייחודית, וכמובן מצוות שבין אדם לחברו.
תמיד יש לי בעייה עם סקרים כמו הסקרים של מכון גוטמן, אבל אני מניח שבדרכי אני מאמין בביאת המשיח, כחזון פוליטי, בדומה לרמב"ם.
לא יודע אם אני מגדיר את עצמי חילוני או מסורתי, אבל בכל מקרה 'הארץ' כנראה מגדיר אותי פרימיטיבי.
אז הנה מה שאני אומר חזרה ל'הארץ':
הראיון היה כאמור עם 'חמישה אתיאיסטים'. מתוכם לפחות הראיון עם סובול, ועם יעקב מלכין, ועם ירון ידען, נסב כמעט אך ורק על נושא האמונה באל. מתוך היכרות סבירה עם שלושת המרואיינים האלה, אני עשוי להסיק, על פי המדגם הלא מייצג של הארץ, שלפחות 60% מן האתיאיסטים בישראל מאוד עסוקים בנושא האמונה, ובנושא האל, אולי יותר מאוכלוסייה המסורתית והדתית בישראל, בוודאי הרבה יותר ממני.

הראיון הכי מעניין בכתבה היה עם עדה למפרט. אני מודה ומתוודה, אני מאוד מחבב את עדה למפרט, מאוד אוהב את הכתיבה שלה, ומסכים עם רוב טענותיה, גם בכתבה, וגם בכלל. 
הנה ציטוט שלה מאותה הכתבה:

"אם נשאל אדם בישראל אם הוא מאמין שבאנו מהקופים, רק 25% יאמרו שכן. אני לא מאמינה ברעיון האלוהי, אני מעריכה מאוד את התיאוריה האבולוציונית, ורואה בה את התיאוריה החשובה ביותר שנוצרה אי פעם בתולדות התרבות".

אז כן. אני גם אחד מאותם 25% שחושבים שתורת האבולוציה היא תורה מדעית מדויקת וחשובה, וכתבתי על זה קצת גם כאן.
אז יש לי שאלה לעיתון 'הארץ': 'אולי, אם מדע זה מה שחשוב לכם בעיקר, תתמקדו בזה? אולי תכתבו מאמרים על אבולוציה, ולא על אתיאיזם?'
אחרי הכל, אם אין אלוהים, כמו שאתם טוענים, לא עדיף שנתמקד בשאלה מה כן יש?






עשן הזמן עולה אל התקרה - פוסט סיום

בפעם הראשונה שבה נכנסתי לעשן הזמן התאריך היה 30.1.2007. בפעם השנייה התאריך היה 31.1.2007. נדמה לי שכבר אז, בפעם השנייה, הצעתי לצחי, הבעלים ש...