הנה דבר תורה שנשאתי בערב שבת האחרונה - שבת בראשית בקהילת אשל אברהם בבאר שבע:
אתמול חגגנו את שמחת תורה.
לפי אחת מהפרשנויות של הספר שולחן ערוך, מתחילים מחדש את קריאת התורה מבראשית עוד בשמחת תורה, כדי שהשטן לא יקטרג על עם ישראל שהם סיימו את התורה, ולא עומדים להתחיל לקרוא בה מחדש.
לפי פרשנות זו, חייבים להתחיל לקרוא את התורה מחדש,אין לנו ברירה, כיוון שהשטן מקטרג.
אבל איך נמצא בתורה טעם חדש כל שנה ושנה? איך נקרא את אותן פרשיות, אותם פרקים, ואותם פסוקים מדי שנה, ובכל זאת נראה בהם בכל פעם מחדש רעיונות חדשים? איך נמצא בהם בכל פעם שיעורים חדשים שיאירו את חיינו?
נראה לי שעבורי, באופן אישי, הבעייה היא חמורה במיוחד, שכן לפני, לא נעים להודות שעבר זמן רב כל-כך, אבל לפני עשרים ושמונה שנים עליתי לתורה כבר מצווה (בבית הכנסת המסורתי מוריה שבחיפה), גם כן בפרשת בראשית. רוב בני המצווה שעלו לתורה במחזור שלי, לא התעקשו לדרוש על פרשת השבוע, אבל אני כן התעקשתי. דיברתי על הקשר שבין פרשת השבוע לבין ההפטרה. מה, אם כן, אוכל לחדש עכשיו, עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר?
לפני חמש שנים, זמן מועט לאחר הגעתי לבאר שבע, הייתי בבית הכנסת ביום ששי בערב. פרופ' תמר אלכסנדר דרשה על העובדה שיש בעצם שני סיפורי בריאה של האדם בפרשת בראשית. היא התעכבה על הפער בין בריאה הנשים שבשני הסיפורים, פער שהוביל ליצירת המיתוס של לילית. השיחה שניהלנו, תמר ואני, בעקבות אותו דבר תורה, הובילה אותי לשמוע קורס שלם שלה, ובסופו של דבר גם ללימודי הספרות שאני מסים בימים אלו. מה אם כן, אוכל להוסיף על דבריה חמש שנים מאוחר יותר?
לפני שבועיים חגגנו את יום הכיפורים. המחזור התנועתי עדיין לא מוכן, למרות שהרב מאוריסיו הביא לנו טעימות מתוכו, ולכן השתמשנו במחזור רינת ישראל. כיוון שיום הכיפורים חל השנה בשבת, שרנו בתפילת כל נדרי את תהילים פרק כט: מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז.
הפירוש של מחזור רינת ישראל לביטוי 'בני אלים' הוא משהו כמו 'בנים חזקים'. למרות ש'איל' בלשון המקרא פירושו גם כוח, הרי שבפסוק שלנו סדר האותיות הוא לא א.י.ל. אלא א.ל.י. ולכן הפירוש נראה דחוק, כאילו הוא מנסה להסתיר משהו.
בפרשת השבוע שלנו מופיעים שני הפסוקים הבאים: (בראשית פרק א') "כו ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש, הרמש על-הארץ. כז ויברא אלהים את-האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו: זכר ונקבה, ברא אתם."
על הפער שבין 'נעשה אדם בצלמנו' לבין 'בצלם אלוהים ברא אותו'. מתעכבים פרשנים רבים. למשל רד"ק ורמב"ן מפרשים כי הפנייה היא אל היסודות החומריים, אל האדמה, ועל כן האדם הוא שילוב של האדמה ושל האל.
אני מציע לקרוא את הפסוק כפנייה של האל אל אלים אחרים, זוטרים יותר הנמצאים במועצה שלו, כפי שקיים במיתוסים הבבליים והכנעניים. אם נקבל את דרך הקריאה הזאת, נוכל גם להבין את הפסוק 'הבו לה' בני אלים' בצורה פשוטה יותר.
כמובן שאני לא מציע להתחיל להאמין בפנתיאון של אלים, זו אינה דרכה של התנועה המסורתית, ואפילו לא של התנועה הרפורמית.
אבל אני בהחלט כן מציע להכיר בעובדה שהתורה, והתנ"ך כולו נכתבו כאוסף של טקסטים מתקופות שונות וממקורות שונים. שבטים שונים, ובלית מלה אחרת בתי מדרש שונים ישבו בארץ ישראל, ואולי גם בגלות בבל, וחברו את התנ"ך כפי שהוא מוכר לנו היום במשך מאות שנים. התהליך הזה של כתיבה ואיסוף, של ויכוח לשם שמיים ושל עריכה אינו מובן לנו עדיין כל צרכו, ולמעשה אנחנו רק בתחילת הדרך.
לדעתי קריאת התורה, והתנ"ך כולו כספרות המורכבת ממספר גדול של חלקים, יכולה לספק לנו חומר רב להתחלות חדשות ולתובנות חדשות מדי שנה בשנה, למשך שנים רבות מספור!
