יום שלישי, 25 בדצמבר 2012

מחשבות על ספרים דיגיטליים


אני חושב שהספרים הדיגיטליים הם העתיד של הספרות, הן בעולם, והן בישראל.
ככל שעובר הזמן קורים שני דברים: אני משתכנע במסקנה הזאת יותר ויותר, ונראה לי שאנשים אחרים חושבים כך פחות ופחות.
אי שם בתחילת 2012, התחלתי לכתוב מדור על הנושא של ספרות אלקטרונית באתר 'יקום תרבות' (קישור לכל הכתבות שלי ב'יקום תרבות').
בתחילת הסדרה כתבתי על ספרות אלקטרונית בכלל, אחרי כן על ספרות אלקטרונית בישראל, ולבסוף על חלק מן השיקולים שהובילו אותי למסקנה על פיה כדאי להתמקד כיום בישראל (לפחות לי כמוציא לאור מאוד קטן) בהוצאה לאור של ספרים דיגיטליים (לפחות בשלב ראשון בחייו של כל ספר).
אמרתי ועשיתי.
שני הספרים האחרונים שהוצאתי לאור, ששניהם ראו אור בחדשים האחרונים, נמכרים כעת רק כספרים דיגיטליים, ואני מאוד מרוצה מן התהליך של הוצאתם לאור. 
קשה לי לאמר משהו על המכירות שלהם עד כה, ובכל זאת אני מרוצה...
ייתכן מאוד שהספרים ייצאו לאור גם בדפוס בעתיד הקרוב, אבל ככל הנראה אם זה יקרה, זה יקרה ביזמת הסופרים ובאחריותם.
בשבועיים הקרובים ארצה לספר עוד על שני הספרים החדשים שהוצאתי לאור.


יום שני, 26 בנובמבר 2012

ידע במתימטיקה, במדעים ובאנגלית



מבחני המיצ"ב נערכים בארבעה מקצועות עיקריים: שפת אם (עברית או ערבית), מתימטיקה, מדע וטכנולוגיה, ואנגלית. מלבד הידע בשפת אם, כל התחומים הללו נבדקים גם במבחנים בינלאומיים, ומושווים בין ישראל למדינות אחרות ב-OECD למשל. למרות שמשרד החינוך לא מצהיר בצורה מפורשת שמבחני המיצ"ב נועדו לשפר את הביצועים של ישראל (גם) במבחנים בינלאומיים, לי, באופן אישי, אין ספק בכך.
אני מסיק זאת הן מן המקצועות הנבדקים במבחני המיצ"ב, והן מן העיתוי בו החלו מבחני המיצ"ב (לאחר שישראל לא הצליחה מספר שנים במבחנים בינלאומיים, וסמוך לכניסת ישראל לארגון ה-OECD).
מכאן שלמרות שמבחני המיצ"ב היו יזמה של משקד החינוך, לא ברור שמשרד החינוך הוא ה'ממשלה' שבאמת מעוניינת בציונים הללו מלכתחילה.
מצד שני, לא נוכל לטעון שארגונים בינלאומיים מנסים להשליט את מרותם על ישראל דרך מבחני המיצ"ב.
נראה יותר סביר לטעון שאפילו אם המדע והטכנולוגיה (והשפה האנגלית, ואפילו המתימטיקה) משתנים ללא הרף, עדיין יש 'גוף ידע אובייקטיבי', שנשאר במידה מרובה סטטי לאורך השנים, ואפשר ללמד אותו ללא חשש של 'השפעה פוליטית' ברחבי העולם.
הבעייה העיקרית של המודל של פוקו על ייצור הידע היא שכמורים וכתלמידים, הוא משאיר אותנו ללא אופציות ממשיות לפעולה, או לכל הפחות לפעולה שהיא פחות או יותר הוגנת, ופחות או יותר אפקטיבית.
ההצלחה של בתי ספר מסוימים בישראל (ברחובות ובחיפה), מראה לנו כי ה'ידע האובייקטיבי' בישראל לא מועבר אוטומטית לבעלי ההון. לראייה, בתי הספר שהצליחו ביותר במיצ"ב, הם לאו דווקא באיזורים העשירים ביותר בישראל. עובדה זו, בצירוף כל הטיעונים עד כה, עשויה לעודד אותנו. אם נלמד את ילדינו מתימטיקה, מדעים וטכנולוגיה ואנגלית (וגם שפת אם), אנחנו לא מלמדים אותם אך ורק, או בעיקר, ידע שיוצר על ידי הממשלה על מנת להאדיר את כוחה, אלא ידע שיש עליו הסכמה עולמית שהוא מועיל.
העובדה שעדיין יש פערים בין עשירים ועניים בהצלחה במבחני המיצ"ב, נותנת לנו מטרה ראויה בהשגת צדק חברתי - שיפור הישגי המיצ"ב לכולם!

יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

לפחות שני סוגים של ידע


בזכות החמאס היה לי אתמול קצת זמן לחשוב על הבלוג הזה, וגם כן בזכות החמאס, הייתי ליד בית ספר בכור לוי ברחובות (לא אספר כאן היכן הוא בדיוק, ואסתפק רק באמירה שהוא סמוך לבית של הוריה של אשתי, ברחובות).
ובכן, רצה הגורל, ובכור לוי הוא בית הספר המצטיין בכל ישראל במבחני המיצ"ב (אני חושב שהכוונה למבחני העברית של כתה ה' במקרה הזה, לצערי זה לא ברור מן התמונה...)
מה שברור מן התמונה הזאת הוא שני דברים:
  • יש ערך ממשי להצלחה במבחני המיצ"ב. תלמיד שהצליח במבחנים הוא בעל 'ידע ממשי' מסוים, ובית ספר שהצליח במבחנים כנראה מקנה לתלמידיו ידע ממשי (ייתכן שהם רוכשים חלק ניכר מן הידע בבית, ולא בבית הספר, אבל הבה נניח לכך לפי שעה).
  • יש ערך ממשי בידע אילו בתי ספר (כיתות, מחוזות, ערים) מצליחים במבחני המיצ"ב, הן כהורים (המנסים למקסם את הישגי ילדיהם), והן כמערכת (המנסה למקסם את הישגי המערכת בכלל).

הנקודה היא ששתי פיסות המידע (הידע שמאפשר לתלמיד להצליח במיצ"ב, והידע שבית ספר מסוים מצליח במיצ"ב) שייכות לשני סוגים שונים של ידע.
למרות הטענות על יחסיות תרבותית וכו', מטרתם של מבחני המיצ"ב היא להעלות את ההישגים של תלמידי ישראל במבחנים בינלאומיים (לפחות זו אחת המטרות העיקריות), הבוחנים בד"כ ידע במתימטיקה, במדעים, ובאנגלית. הידע במתימטיקה ובמדעים הוא לא רק 'מערבי', ובשנים האחרונות ניתן למצוא הרבה מדינות כמו: טורקיה, דרום קוריאה, פקיסטן ואירן במדינות המצטיינות בתחומים אלה.
מבלי לפרט עוד, נניח שהידע הזה הוא ידע 'נאור' כלומר ידע שאנחנו כחברה טוענים שהוא מועיל לבעליו באופן כללי והוא אף בעל ערך כלכלי (לבעליו, ולשותפים של בעליו).
הידע על בתי הספר המצטיינים במיצ"ב הוא ידע שנוצר כתוצאה ממערכת של כוח, אבל, כפי שכבר הראינו, גם ידע כזה יכול 'לעבור בעלות', ולשמש כנגד מי שייצר אותו מלכתחילה (עובדה שמשרד החינוך שוקל לבטל את מבחני המיצ"ב).
על ידע מסוג זה ניתן להחיל את כל הביקורות של פוקו, אך אני טוען שזה לא יועיל להפעיל אותן על הידע מן הסוג הראשון.
ושוב, אפרט עוד בשבוע הבא...


יום שבת, 10 בנובמבר 2012

ובחזרה למבחני המיצ"ב


עד עכשיו אמרתי שמבחני המיצ"ב לא נענים לתיאוריה של פוקו על היחס בין ידע וכוח מפני שהתלמידים הנבחנים במיצ"ב הם לא תמיד בעלי אותם אינטרסים כמו המורים, בתי הספר, המחוזות, והמגזרים שאותם מנסים מבחני המיצ"ב להעריך.
זוהי אכן הפרכה מסוימת לתיאוריות של פוקו, אבל לא ההפרכה החזקה ביותר.
ההפרכה החזקה ביותר לדעתי היא ההחלטה של בג"ץ כי אם משרד החינוך בוחן את התלמידים, הרי שיש להורים זכות מלאה לגשת אל המידע הזה.
טענות משרד החינוך כי בעצם אין למבחנים תוקף, וכי ישנם בתי ספר המרמים במבחנים (ואפילו הפסילה של מקצוע שלם בשל סיבות אלה), לא עמדו למשרד החינוך בבית המשפט, וכעת ניתן למצוא את תוצאות המבחנים על פי בתי ספר באתר של הרשות הארצית למדידה והערכה.
לא ברור לי שמבחני המיצ"ב הם תופעה טובה, ולא ברור לי שמשרד החינוך מרוצה מן המבחנים, או מן העובדה שהתוצאות יהיו חשופות להורים.
זו לא השאלה שאני מטפל בה. השאלה שמעניינת אותי היא מערכת היחסים בין ידע וכוח. המקרה של מבחני המיצ"ב מראה כי מי שיזם את הידע (משרד החינוך) הוא לא תמיד מי שמעוניין בשימורו והפצתו וב"משטור" שלו. לידע יש כוח שהוא מעבר לכוח של מי ש'ייצר' אותו.
למה השאלה הזאת מעניינת אותי? בשבוע הבא אפרט!

יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

פוסט זה מוגש לכם בחסות החמאס


אם אתם קוראים קבועים של הבלוג הזה, ייתכן מאוד שיש לכם טענות מוצדקות כלפי.
במשך שנה בערך כתבתי בהתמדה כל שבוע בערך, ומאז חודש יולי קשה להגיד שהתמדתי בכתיבה כאן.
התירוץ היחיד שיש לי, או בעצם הסיבה, היא שהחלפתי את מה שאני עושה בחיים (חוץ מלהוציא לאור ספרים, עם זה אני ממשיך, ואני מבטיח יותר פרטים בהמשך).
בשנים האחרונות הייתה לי פרנסה קבועה, מאתגרת, ודי קלה, של כתיבת מערכי שיעור על ישראל, עבור בית ספר יהודי בלוס אנג'לס. זה היה מעניין מאוד, וכיף כל עוד זה נמשך, אבל, במפתיע, העבודה הזאת הסתיימה ביולי. ייתכן שהיא תחזור, אבל אם כן אמשיך לעשות את זה בנוסף למה שאני עושה עכשיו, ולא במקום.
אז מה אני עושה עכשיו? 
מלמד בבית ספר (תל"י אמירים בבאר שבע) על פרשת השבוע, לומד באוניברסיטה לימודי תעודת הוראה, מבצע עבודות תרגום מזדמנות, מרכז\מקים את הסניף של תנועת הנוער נוע"ם בקהילת 'אשל אברהם' בבאר שבע, מלמד תלמידים לבר-מצווה, מעביר סדנת כתיבה בספרייה העירונית של באר-שבע (החל משבוע הבא), ומנסה לקדם איזו יזמה חינוכית שאני מבטיח לפרט עליה בהמשך.
היום, בזכות הגראדים והפסקת הלימודים בבאר-שבע, יש לי זמן לכתוב כאן. אחרת, הייתי כותב אולי בערב, ואולי מחר. אז הגראדים רק הקדימו את הכתיבה במהלך השבוע, אבל אני מבטיח להתחיל לכתוב כאן שוב בערך מדי שבוע...
בשבוע הבא קצת עדכונים, וסיום הדיון על פוקו, ואחרי כן נראה לי שעיקר התפריט יהיה פוליטיקה עד הבחירות (בישראל).
להשתמע בשבוע הבא,
אורי

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

פוקו ומבחני המיצב



בשבוע שעבר טענתי כי יש לי הפרכה חמודה לתיאוריה של פוקו על ידע וכוח, והשבוע אפרט איך מה שקורה עם מבחני המיצב מראה שידע הוא ישות חמקמקה בהרבה ממה שפוקו סבר, והיא יכולה 'להחליף נאמנות' בקלות.
הנה תזכורת של פוקו על ידע וכוח: 
הנושא המרכזי של העבודה של פוקו הוא היחס בין כוח וידע, וכיצד הראשון משמש כדי לשלוט ולהגדיר את השני. מה שהרשויות טוענות שהוא 'ידע מדעי' הם בעצם רק אמצעים לשליטה חברתית. פוקו מראה כיצד למשל במאה השמונה עשרה 'שגעון' היה דרך לסווג ולסייג לא רק את בעלי מחלות הנפש, אלא גם את העניים, החולים, חסרי הבית, וכל מי שביטוי העצמיות שלו לא היה רצוי. פיליפ סטוקס, פילוסופיה - 100 הוגים נחוצים, 2004.

מבחני המיצב נועדו לבחון ידע. הנה מה שיש לויקיפדיה העברית לאמר על מבחני המיצ"ב:
מיצ"ב (ר"ת: מדדי יעילות וצמיחה בית-ספרית) הם מערכת של מבחנים וסקרים הנערכים בבתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים בישראל במקצועות: מדע וטכנולגיה, שפת אם (עברית או ערבית), מתמטיקה ואנגלית. את המבחנים עורכת ראמ"ה (הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך), רשות מקצועית ממלכתית ובלתי תלויה המסונפת למשרד החינוך. מטרת המיצ"ב היא לספק למנהלי בתי הספר מידע פדגוגי אובייקטיבי על בית הספר, שישמש את המנהלים לבניית תוכניות עבודה ולשיפור ההוראה והאקלים הבית ספרי.

תלמיד מסוים הניגש למבחן מסוים מראה את רמת הידע שלו במקצוע מסוים (נניח מתימטיקה). לכאורה אם התלמיד מקבל ציון לא טוב במבחן, זו הבעייה שלו, אבל לא זו מטרת המבחן. המבחן נועד להשוות את הרמה של בתי הספר בישראל, ולדרג אותם ואת המורים שבהם.
משרד החינוך מגיש את התלמידים למבחני המיצב על מנת להשוות בין בתי ספר באותה שנה, ובין ההישגים של אותו בית ספר לאורך השנים.
למשרד החינוך יש עם כן ידע על ידע, הוא יודע על ההישגים של התלמידים. משרד החנוך 'מייצר' ידע, שנועד להקנות למשרד החינוך כוח על בתי הספר, ולכאורה זו דווקא הצלחה של ההגדרה של פוקו.
אבל זה בעצם לא נכון, כי משרד החינוך (לפחות תחת השר הנוכחי) מעוניין לבחון את בתי הספר בכל המקצועות, ולא רק במקצועות 'ליבה'. הוא מעוניין להרחיב את הידע ב'ציונות' וב'ערכים' על פני הידע במתימטיקה למשל, אבל כיוון שה'נושא' של מבחני המיצב הוא השוואות בינלאומיות והישגיה של ישראל בהם, הוא 'חייב' לבחון רק במקצועות אלה.
ומעבר לכך, נניח שההישגים של בית ספר מסוים בעיר מסוימת הורעו, מהו ה'כוח' שיש למשרד החינוך עכשיו? הוא יכול להחליף את ההנהלה של בית הספר, או אפילו את כל צוות המורים, אבל לי זה נשמע יותר כמו 'כאב ראש' ופחות כמו 'כוח'.
וכל זאת עוד לפני שהתחלנו לדון בעתירה של ההורים לפרסם את תוצאות מבחני המיצ"ב, ועל כך בשבוע הבא...

יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

לא כל-כך קל להבין את פוקו


האמת (המצערת) היא שאפילו לא כל-כך קל להבין את ערך הויקיפדיה (בעברית) על פוקו. הנה למשל פסקה מתוך הערך אודותיו:

בשנת 1966 פרסם את ספרו המילים והדברים: ארכאולוגיה של מדעי האדם, שזכה להצלחה עצומה למרות אורכו ומורכבותו, והעלה את מחברו לדרגת כוכב בשמי האקדמיה הצרפתית. בספר, אשר נפתח בניתוח ציורו הידוע של ולסקסלַאס מֶנינַאס, טוען פוקו כי בעידן הקלאסי, בו נעשה הציור, נותק קשר שהיה מרכזי בתפישת הידע של הרנסאנס: הקשר הישיר, הבלתי אמצעי, שבין ה"דברים" (או ה"מסומנים") שבעולם, ובין ה"מילים" (או ה"מסמנים") שמתארות אותם. הקשר הישיר הזה, כשהתקיים, גרם למסמנים ולמסומנים להיות זהים, דומים ובני החלפה עד אין-סוף. אולם, דמיון זה אבד במאה ה-17, והוחלף על ידי הייצוג. דרך ניתוח ופירוק של מערכת המבטים, ההשתקפויות, הייצוגים והפערים שנוכחים בציורו של ולסקס, חושף פוקו את העדרו של אלמנט מרכזי בייצוג החדש – העדרו של המסומן. פוקו מפתח מכאן את טיעונו הכללי, שלפיו לכל תקופה בהיסטוריה ישנם כמה תנאים בסיסיים לכינון אמת; תנאים שקובעים מה יכנס ומה לא יוכל להיכנס לתוך שיח מסוים, למשל לשיח המדעי. פוקו טוען שתנאי השיח משתנים במשך הזמן, בתנודות עמוקות ופתאומיות בדרך כלל.

באורח מוזר דווקא הויקיפדיה באנגלית, הכוללת בערך אודותיו הרבה מידע ביוגרפי, מכילה מעט הסברים על הפילוסופיה שלו, אבל, לדעתי, ההסברים הם מעט יותר בהירים.
הנה פסקה אודות ההגות שלו מן הויקיפדיה באנגלית, המצטטת אנציקלופדיה פילוסופית (תרגום שלי):

הנושא המרכזי של העבודה של פוקו הוא היחס בין כוח וידע, וכיצד הראשון משמש כדי לשלוט ולהגדיר את השני. מה שהרשויות טוענות שהוא 'ידע מדעי' הם בעצם רק אמצעים לשליטה חברתית. פוקו מראה כיצד למשל במאה השמונה עשרה 'שגעון' היה דרך לסווג ולסייג לא רק את בעלי מחלות הנפש, אלא גם את העניים, החולים, חסרי הבית, וכל מי שביטוי העצמיות שלו לא היה רצוי.
פיליפ סטוקס, פילוסופיה - 100 הוגים נחוצים, 2004.

אז מה אני רוצה מפוקו? קודם כל אני חושב שהוא טעה בקשר לנחיצות היחס הזה בין ידע לכוח. יש לי דוגמא מצויינת לכך, אלא ששולי הדף צרים מהכילה, ועל כן אסביר אותה בשבוע הבא...




יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

תחבורה ציבורית - הפסקת אש


האמת היא שיש לי עוד המון תלונות על התחבורה הציבורית בישראל:
  • אוטובוסים צפופים מדי, שאף אחד לא מפקח על הצפיפות או התדירות שלהם.
  • מעט מדי אוטובוסים בימי ששי ובמוצאי שבת.
  • קווים בינעירוניים שלא יכולים להעלות נוסעים בתחנות הביניים כי הם מלאים מדי (קשור גם לשתי הבעיות הקודמות).
  • וכמובן נושאים שונים ומרתקים הקשורים לרכבת.
כמו שכתבתי כאן בעבר, אני חושב שמשרד התחבורה צריך ראייה מערכתית יותר כדי לראות את כל הבעיות הללו, וכדי לפתור אותן.
אבל נראה לי שבזמן הקרוב לא ארבה לכתוב על תחבורה ציבורית. למרות תלונותי הרבות והמוצדקות, בסך הכל התחבורה הציבורית בישאל משתפרת (לאט), ועכשיו היא כבר נמצאת במצב סביר לטעמי.
חוץ מזה, הייתי מאוד שמח אם הייתה תחבורה ציבורית בשבת, אבל אני לא רואה שזה הולך לקרות ברצינות בזמן הקרוב, וקצת חבל על הזמן והמאמץ.
אז החל משבוע הבא, אמשיך לדון בנושאים אחרים...



יום שני, 20 באוגוסט 2012

על אתיאיזם וחופש


ראשית אפתח בהתנצלות קצרה: בדרך כלל אני כותב בבלוג זה מדי שבוע, ואם אני מושך ידי מכתיבה זו, הרי שאני משתדל להודיע על כך מראש, והנה זה עתה לא כתבתי בבלוג שבועיים. הבה נניח כי יצאתי לחופשת קיץ לא צפויה, וכי עתה שבתי, ונפנה לעניינינו...
לפני שלושה שבועות כתבתי על כתבה של עתון הארץ בשם 'הסיבות שבגינן צריך להיפטר מאלוהים'. והנה אני רואה שיש לי עוד כמה דברים לומר בעניין זה.
הכתבה אינה טוענת במפורש כי האתיאיזם מוביל לחופש גדול יותר לאדם, אבל זוהי בהחלט הרוח של דבריהם של חלק מן המרואיינים בכתבה. כך למשל טוען יהושע סובול:

"אחד הדברים שלמדתי הוא שאם אתה לא מרחיב את תחומי החופש, אז החופש הולך ומצטמצם. אם אתה לא מגייס עוד ועוד אנשים להבין שהחירות האנושית היא הדבר הנפלא ביותר שאפשר לקבל בחיים האלה - מעגלי החופש ילכו ויצטמצמו. בארץ ויתרנו על המאבק להרחיב את מעגלי החופש, בעוד שאנחנו צריכים לצאת מחוץ לגבולות הגדר ולהילחם".

אני מסכים עם דבריו של סובול על הצורך להרחיב את גבולות החופש, אני חולק על ההשתמעות של דבריו כי הדרך להגדיל את החופש היא אתיאיזם.
כותרת המשנה של הכתבה אומרת כי 'הפילוסופים הרגו אותו' (ביחס לאלוהים). הדברים מרמזים לאמירה הידועה של פרידריך ניטשה כי 'האלוהים מת'.
ניטשה הוא בעיני דוגמה מצוינת לעריצות של האתיאיזם המתיימר להוביל לחופש. לפי התורה של ניטשה הדבר המנחה את בני האדם הוא הרצון לעוצמה, ומותר, ואף רצוי, כי כל אחד מאיתנו לא יהיה מוגבל ב'חוקי מוסר של עבדים' בבואו לברוא את עצמו כ'על אדם'.
במלים אחרות, לכאורה, חופש מוחלט. אלא שלא כולנו נולדנו בעלי משאבים שווים. ניטשה עצמו נולד למעמד הגבוה בפרוסיה, וכמו חברו האחר בן המעמד הגבוה ווגנר, הוא אולי גילה אמפתיה ל'גרמני הפשוט', אך לא בהכרח לשאר בני המיעוטים בארצו או בעולם בכלל. המערכת שניטשה יצר בפילוסופיה שלו היא מערכת היררכית אכזרית, שלעניות דעתי היא רחוקה מאוד מ'הרחבת גבולות החופש'.
לצערי גם מערכות אתיאיסטיות אחרות כמו התיאוריות הפילוסופיות של אדורנו, רק מתיימרות להוביל לחופש גדול יותר, ובעצם הם מייצרות מערכת היררכית קשוחה של כללים אסתטיים, שקשה לקבל את העריצות שלה. דומה שבני ציפר בכבודו ובעצמו ניסה להסביר את הכללים של מערכת היררכית כזו לפני מספר שבועות.
לעומת זאת הדת היהודית על מגוון סייגיה, חרמותיה ונידוייה, תמיד קורצת לנו בדמותו של משה רבנו למשל, האומר לנו:

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ."


יום שלישי, 31 ביולי 2012

בשבוע שעבר עיתון 'הארץ' הצליח לעצבן אותי


כותרת המשנה הייתה: 'הפילוסופים הרגו אותו, המדע הציע לו תחליף, ובכל זאת מעל 80% מהישראלים מאמינים בו. מדוע קשה לוותר על קיום האל ומה הסכנה בכך? שיחה עם חמישה אתאיסטים'.
הכתבה מתחילה בראיון עם יהושע סובול, ואז מביאה את שתי הפסקאות הבאות:

סובול לא טועה. סקר מ-2009 שנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה והתפרסם לאחרונה מצביע על מגמות התחזקות האמונה הדתית והמנהגים הדתיים בקרב יהודים בחברה הישראלית. בין השאר עולה מהסקר, כי חרף העובדה ש-43% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם כחילונים, 80% מתוכם מאמינים בקיומו של אלוהים ו-69% גורסים שהתורה והמצוות הן ציווי אלוהי.

אותו סקר חושף כי התפיסות הדתיות גברו בעשור האחרון, לעומת ירידה בעשור שקדם לו. כך למשל, בעוד שב-99' ציינו 45% מכלל היהודים בישראל כי הם מאמינים בבואו של המשיח, בסקר האחרון שנערך ב-2009 עלה אחוז המאמינים ל-55. הסקר הראה עוד כי 37% מהנשאלים ענו בחיוב על השאלה אם יהודי שאינו מקיים מצוות מסכן את העם היהודי; זאת לעומת 30% בלבד בסקר הקודם, ו-77% משוכנעים ש"כוח עליון" מכוון את העולם.

אני מצטער אם זה מעורר גלי בהלה וזעם בקרב קוראי, אבל גם אני מאמין בכוח עליון, יש אפילו סיכוי שהייתי עונה אחרת לו היו שואלים אותי בשנת 1999, כך שללא ספק אני חלק מן המעבר של החברה הישראלית ל'אינפנטיליות' כפי שמכנה אותה סובול.
אני לא בטוח שיהודי שלא מקיים מצוות מסכן את העם היהודי, אבל משתדל לקיים כמה מצוות בעצמי, כמו שמירת שבת בדרכי המאוד ייחודית, וכמובן מצוות שבין אדם לחברו.
תמיד יש לי בעייה עם סקרים כמו הסקרים של מכון גוטמן, אבל אני מניח שבדרכי אני מאמין בביאת המשיח, כחזון פוליטי, בדומה לרמב"ם.
לא יודע אם אני מגדיר את עצמי חילוני או מסורתי, אבל בכל מקרה 'הארץ' כנראה מגדיר אותי פרימיטיבי.
אז הנה מה שאני אומר חזרה ל'הארץ':
הראיון היה כאמור עם 'חמישה אתיאיסטים'. מתוכם לפחות הראיון עם סובול, ועם יעקב מלכין, ועם ירון ידען, נסב כמעט אך ורק על נושא האמונה באל. מתוך היכרות סבירה עם שלושת המרואיינים האלה, אני עשוי להסיק, על פי המדגם הלא מייצג של הארץ, שלפחות 60% מן האתיאיסטים בישראל מאוד עסוקים בנושא האמונה, ובנושא האל, אולי יותר מאוכלוסייה המסורתית והדתית בישראל, בוודאי הרבה יותר ממני.

הראיון הכי מעניין בכתבה היה עם עדה למפרט. אני מודה ומתוודה, אני מאוד מחבב את עדה למפרט, מאוד אוהב את הכתיבה שלה, ומסכים עם רוב טענותיה, גם בכתבה, וגם בכלל. 
הנה ציטוט שלה מאותה הכתבה:

"אם נשאל אדם בישראל אם הוא מאמין שבאנו מהקופים, רק 25% יאמרו שכן. אני לא מאמינה ברעיון האלוהי, אני מעריכה מאוד את התיאוריה האבולוציונית, ורואה בה את התיאוריה החשובה ביותר שנוצרה אי פעם בתולדות התרבות".

אז כן. אני גם אחד מאותם 25% שחושבים שתורת האבולוציה היא תורה מדעית מדויקת וחשובה, וכתבתי על זה קצת גם כאן.
אז יש לי שאלה לעיתון 'הארץ': 'אולי, אם מדע זה מה שחשוב לכם בעיקר, תתמקדו בזה? אולי תכתבו מאמרים על אבולוציה, ולא על אתיאיזם?'
אחרי הכל, אם אין אלוהים, כמו שאתם טוענים, לא עדיף שנתמקד בשאלה מה כן יש?






יום שני, 23 ביולי 2012

הרכבת המהירה לבאר שבע


לפני קצת יותר משבוע חל שינוי משמעותי בחיינו בבאר שבע: הנסיעה ברכבת מעירנו לתל-אביב אורכת עכשיו רק 55 דקות!
לפי אתר הרכבת התהליך של הכפלת המסילה החל בשנת 2004, וזה אומר שהוא כנראה ארך משהו כמו שמונה שנים.
אני עצמי הגעתי לבאר שבע בסתיו 2006, וזה אומר שאני מחכה רק בערך שש שנים.
במשך השנים הללו זכיתי להרבה מאוד 'עקב מפגש רכבות תעצר הרכבת למספר דקות', וגם לדי הרבה 'זה אולי קצת לא נוח עכשיו, אבל בהמשך...'.
אז מיום ראשון שעבר הרכבות יוצאות מדי שעה מתחנת ב"ש מרכז (נסו לאמר את שם התחנה במבטא אמריקאי, ויהיה לכם ממש מגניב...) בשעה עגולה וארבעים וארבע דקות, במקום בשעה עגולה ושלושים ושתיים דקות. (אלה לא הרכבות המהירות המפורסמות שלוקחות חמישים וחמש דקות בלבד, אלא אלה שלוקחות שעה מן התחנה הצפונית ביותר של באר שבע עד התחנה הדרומית ביותר של תל-אביב. הרכבות המהירות הן נדירות למדי). שתיים עשרה דקות. זה הרווח שלי עד עתה.
הרכבות אמורות להגיע לתחנה ארבע עשרה דקות מוקדם יותר. בפעמיים האחרונות שנסעתי (אחת מהן היום) הן הגיעו בשתיים עשרה דקות איחור, כלומר שתי דקות מוקדם יותר מהאיטיות, אם כי גם האיטיות היו מאחרות לפחות בעשר דקות בדרך כלל...
אם כבר מקטרים אז:
  • עדיין הרכבות האחרונות ביום שישי יוצאות מתל אביב בערך באחת עשרה בבוקר בשעון קיץ!
  • עדיין יש רק רכבת אחת במוצאי שבת!
  • פעם הרכבות לבאר שבע היו עוברות דרך נתב"ג, מה שהקל על מי שנוסע למודיעין (אני! אני!), חשבתי שעם שדרוג הקו, לפחות יהיו רכבות כאלה מדי פעם, אבל פחות בינתיים זה לא כך...
  • הרכבת האחרונה יוצאת מתל-אביב בערך בעשר בלילה. מחיפה למשל יש רכבות לתל אביב ולנתב"ג כל הלילה...
  • וכמובן, הרכבת היא אותה רכבת ישנה, הקרונות עצמם נבנו לפני בערך עשרים שנה...

ואף על פי כן, ולמרות הכל, אני שמח על שתיים עשרה הדקות שאני חוסך בכל פעם, ועל כך שאין מפגשי רכבות, וגם סתם ככה, באופן כללי.

נ.ב. זה לא ממש קשור, אבל אני ושני ילדי הבוגרים התחלנו לעבוד על משחק הרפתקאות חינמי ופתוח. הנה האתר:





יום ראשון, 15 ביולי 2012

בשבוע שעבר פתחתי עוד שני בלוגים (באנגלית)



אני יודע שחלק מקוראי הנאמנים, מאלה שמגיבים אלי בפרטי (אגב, מה רע בתגובות כאן? אולי תגיבו יותר?) חושבים שכבר העובדה שיש לי שבעה בלוגים מעידה על הפרזה מסוימת.
אני לא חושב שאני מפריז אפילו קצת!
אחרי הכל זה הגיוני שיהיה לי בלוג בעברית ובאנגלית, ובלוג של ההוצאה בעברית ובאנגלית, ובלוג 'משאלה' הוא לא בדיוק שלי, למרות שבזמן האחרון הוא כן פחות או יותר בהנהלתי, אז הנה חמישה בלוגים, ואף לא טיפת הפרזה.
שני הבלוגים האחרים שלי לא ממש פעילים, וזה כל פעם מפתיע אותי שאנשים נכנסים אליהם בכלל, אבל, לך תבין אנשים!
אז למה צריך עוד שני בלוגים, ועוד באנגלית?

הבלוג הראשון הוא:


וכשמו כן הוא, כלומר הוא יעסוק במתימטיקה ובמדע פופולרי. אני לא ממש מדען (או מתימטיקאי), אבל אני חושב שאני יכול להציג נושאים כמו 'מהו בוזון היגס' בצורה עקבית וסבלנית, שלצערי לא מתאפשרת בעיתונות המדעית הפופולרית, שתמיד רודפת אחרי הכותרת הבאה.
אבל אל תצפו לקרוא שם את כל ההסבר כבר עכשיו. זה ייקח עוד כמה חודשים לפרוס אותו, כי בבלוג המדע, כמו בבלוג הזה, אכתוב פעם בשבוע.

הבלוג השני הוא:

וכשמו כן הוא, כלומר הוא יעסוק בכלכלה ובניהול פיננסי. אני לא ממש כלכלן, למרות שיש לי השכלה כלכלית לא רעה, ולימדתי כמה קורסים בכלכלה ובמימון, אבל אני חושב שאני יכול להציג נושאים כמו 'איך לחסוך לקראת הפנסיה?' בצורה עקבית וסבלנית, שלצערי לא מתאפשרת בעיתונות הכלכלית הפופולרית, שתמיד רודפת אחרי הכותרת הבאה. נראה לי שבזמן האחרון הולך ומתברר עד כמה חשוב של'אזרח הפשוט' תהיה הבנה בסיסית בנושאים כאלה, ולו רק כדי שיוכל לבדוק שלא מרמים אותו.
אבל אל תצפו לקרוא שם את כל ההסבר כבר עכשיו. זה ייקח עוד כמה חודשים לפרוס אותו, כי גם בבלוג הכלכלה והפיננסים, כמו בבלוג הזה, אכתוב פעם בשבוע.

נ.ב. היום גם חברתי לענייני כתיבה בתיה בן איון פתחה בלוג חדש בשם 'תקשור ותקשורת'. את הבלוג שלה תוכלו למצוא בכתובת הבאה:


וגם ברשימת הבלוגים המומלצים שלי כאן...


יום שני, 9 ביולי 2012

מבזק חדשות: פרסמתי ספר באמזון!


לפני שבוע, מייד אחרי שכתבתי כאן, בבלוג הזה, נכנס בי איזה שד.
האמת היא שכבר כמה זמן יש לי תרגום יציב של הספר שלי 'כתר מלכות' לאנגלית, ואפילו פחות או יותר בצורת קובץ וורד בגודל הנכון, ואפילו עיצוב (חובבני למדי, ראו למטה) של הכריכה.
אז בשבוע שעבר לקחתי את כל הדברים האלה, ופרסמתי את הספר באמזון!
איזו התרגשות!
אפילו נתתי להם בלעדיות בתמורה לכך שהוא יופיע ב'ספריית ההשאלה' שלהם.
אפילו עבדתי עם CreateSpace ויש עכשיו גם גרסה של הספר להדפסה על פי דרישה (POD).
עד כמה שאני יכול לראות, עד כה אף אחד לא קנה את הספר, אבל אני עדיין אופטימי.
אתן להם לפחות שני רבעונים לפני שאסיק מסקנות כלשהן.
אני מבטיח לעדכן.
נ.ב. תמחרתי את הספר כ 2.99 דולר, ואם מזמינים אותו מהארץ הוא עולה 4.99 דולר. לא יודע למה זה ככה...



יום שני, 2 ביולי 2012

האמת היא ש...


האמת היא שנושא התחבורה הציבורית בכלל, ונושא התחבורה הציבורית לבאר שבע בפרט, מטריד אותי כבר כמה זמן.
בשנת 2009, שמתי לב שאין דרך ישירה לפנות אל משרד התחבורה, אבל שהממשלה ה'מנופחת' של ביבי כוללת שר ל'שיפור הקשר אל הציבור' - מיכאל איתן.
כתבתי אליו מכתב (בסוף אפריל 2009):

לעתים קרובות אני נתקל בבעיות הקשורות לתחבורה ציבורית, ובמיוחד אל ומבאר שבע. אתמול נתקלתי בדוגמא יחסית קיצונית של קשיים כאלה.
לצערי, אזרחים מן השורה לא יכולים לשוחח עם משרד התחבורה על קשיים בתיאום בין מטרופולין לאגד למשל, או על מספר האוטובוסים הנמוך מדי אל ומבאר שבע, במיוחד בימי שיא (מדובר על ארבעה ימים בכל שבוע).
וכן לא על המדיניות המפלה של רכבת ישראל נגד תושבי הדרום.
אשמח אם תחזור אלי, ונוכל לשוחח בנושא.
תודה רבה,
אורי מאיר

ולהפתעתי קיבלתי תוך כמה ימים תשובה (בתחילת מאי 2009), בחתימה של בנימין שוורץ:

שלום רב.

הנני לאשר בברכה את קבלת פנייתך המועילה שהתקבלה בלשכת השר מיכאל איתן.
אני מעביר בזאת את פנייתך לעיונו ולתשומת ליבו של מר טל עבדה המרכז את הדיונים על גיבוש תחומי הפעילות בכל הנוגע לשיפור השירות הממשלתי לציבור.
אם רצונך בכך, הנך מוזמן לפנות אליו גם באופן ישיר.

יום נעים.

כפי שהציעו לי פניתי גם למנכ"ל. לצערי לא קרה מאז שום דבר...


יום ראשון, 24 ביוני 2012

בחזרה להפרטת מונופולים ותחבורה ציבורית


כמו שבוודאי שמתם לב, כבר כמה שבועות סטיתי מן ה'נושא העיקרי', שהוא כזכור מונופולים ותחבורה ציבורית, ופניתי לעיסוק בנושאים אחרים.
לא נורא. הגיע הזמן לחזור לעיקר.
אז הנה כמה סיבות עקרוניות למה הפרטה של תחבורה ציבורית עלולה להיות רעיון רע, אם אין מספיק פיקוח על ההפרטה:
  • תנאי העבודה של העובדים בחברות החדשות והמופרטות עלולים להיות גרועים יותר. זה עלול לפגוע בנוסעים דרך הפחתת הבטיחות, איכות השירות (חיוך, אינפורמציה), וכמובן באיכות החיים של עובדי התחבורה הציבורית עצמם.
  • בימים הישנים וה (טובים? רעים?) שבהם אגד הייתה באמת מונופול, היה ברור מי אחראי על 'תנאי הסביבה', למשל הניקיון של תחנות אגד עצמן, או אספקת אינפורמציה לגבי הקווים. היום זה לא תמיד כל-כך ברור (ולא תמיד כל-כך מתקיים)...
  • כאשר חברה אחת, או מספר קטן של חברות, אחראי על התחבורה הציבורית, יש פחות בעייה של תיאום, בין קווי אוטובוס שונים (במסלול ובתזמון), או בין אוטובוס ורכבת.
  • כאשר חברה אחת או מספר קטן של חברות, אחראי על התחבורה הציבורית, יותר קל להתלונן על השירות כי יותר ברור מי אחראי עליו.
מובן שיש עוד הרבה נושאים אחרים שקל יותר לפקח עליהם אם יש מספר קטן של חברות (כמו הדרת נשים בתחבורה הציבורית), אבל הרשימה הזאת תספיק להיום.

בשבוע הבא, על פיקוח ועל משרד התחבורה, או כמה קל לקבל מהם תשובה...

יום ראשון, 17 ביוני 2012

התשובה מנשבת ברוח


אין הרבה מדי שאני יכול להגיד על השיר הזה, חוץ מזה שהתשובה מנשבת ברוח. לא תוכלו למצוא את זה בשום ספר, או סרט, או פאנל אקדמי. בן אדם, זה נמצא ברוח - וזה מנשב ברוח.
יותר מדי חברי כנסת, ואנשים מודאגים מנסים להגיד לי מה התשובה, אבל אני לא מאמין להם, אני יודע שהתשובה מנשבת ברוח, כמו חתיכת נייר שצריכה לרדת קצת, אבל הבעייה היא שאף אחד לא מרים אותה כשהיא כבר נחה קצת, וככה לא הרבה אנשים רואים את זה ויודעים, ואז היא עפה שוב.
אבל אני יכול לומר שכמה מהפושעים הגדולים ביותר הם אלה שמפנים את ראשם לצד השני כשהם רואים עוול, והם יודעים שזה עוול.
אני רק בן 42 (כמעט), ואני יודע שזה קרה יותר מדי פעמים. אתם, בני יותר מזה, אתם זקנים יותר, וחכמים יותר.

אה כן, ותודה לחבר שלי בוב על הרעיון, וגם על המנגינה.

כמה דרכים על דרום סודני לעבור, לפני שיקראו לו אדם? ובכמה נתיבים היונה תרחף, לפני שתנחת על חוף הים? וכמה פעמים טס כדור התותח, לפני שקולו נאלם? התשובה ידידי מנשבת ברוח, אבל החלון לא פתוח. כמה שנים יכול הר כבר לחיות, לפני שיישטף בנהר? וכמה שנים יכולים אנשים להיות, אור חופש עליהם לא זהר? וכמה פעמים יכול אדם להתעלם, ולשים את עצמו כנמהר? התשובה ידידי מנשבת ברוח, אבל החלון לא פתוח. וכמה פעמים צריך אדם להתבונן, למעלה כדי לראות את האור? וכמה אוזניים אדם כבר צריך, לשמוע צעקה מן השחור? וכמה אנשים צריכים עוד למות, מבלי לחכות כאן בתור? התשובה ידידי מנשבת ברוח, אבל החלון לא פתוח. התשובה ידידי מנשבת ברוח, אבל החלון לא פתוח.


יום ראשון, 10 ביוני 2012

מי הרג את גדי ויכמן?


זהו שיר על שכנות טובה...
אין לו שום קשר לאלימות, או לסכינים, או לכיבוש, זה פשוט שיר על יחסים בין שכנים.
בעצם הוא אפילו לא ממש קשור לשכנים.
הוא בעצם לא ממש קשור לשום דבר.
אבל הייתי צריך לחבר את כל המלים האלה אחת לשנייה...
זה הכל...
לקחתי את הכל ישר מהעיתון.
לא שיניתי שום דבר, חוץ מאת המלים,
אה כן, ותודה לחבר שלי בוב על הרעיון, וגם על המנגינה.

מי הרג את גדי ויכמן
מה הסיבה תגידו מה?

"לא אני," אמר שוטר הסיור,
"ובכלל להרוג זה אסור,
אל תצביעו עלי בלי סיבה,
במקום אחר הייתה קטטה במסיבה,
זו לא אשמתי שטעיתי בניווט,
כל אחד יכול לעשות טעות.
זה די עצוב שהוא נפטר,
גם אני לא רציתי להיות מפוטר,
ולא אני תקעתי בו סכין,
לא אשמתי, כך אני מאמין."

מי הרג את גדי ויכמן
מה הסיבה תגידו מה?

"לא אני," אמר הרמטכ"ל
"אני לא אשם בכלל,
הייתי די עצוב בלילה בו הוא מת,
אבל הוא לא ערבי, וזאת האמת.
זו לא אשמתי שהוא למד נגיחות,
אצלנו בסיורים ובגיחות,
ואני לא אשם שגם ההוא התחמם,
גם בשירות שלו לא היה משעמם,
אצלנו בצבא החום הוא טוב,
וזה רק טבעי שזה עובר לרחוב."

מי הרג את גדי ויכמן
מה הסיבה תגידו מה?

"לא אני," אמר שר האוצר
ונשף את העשן של עוד סיגר.
"קשה לומר, קשה לשער,
פילוסופית אם הוא ישן או ער,
זה בכלל לא קשור לשום תקציב,
ועל זה אני אפילו לא רוצה להרחיב,
ויש לי על הראש עוד המון צרות
מלא טייקונים עושים תספורות."

מי הרג את גדי ויכמן
מה הסיבה תגידו מה?

"לא אני," אמר ראש הממשלה
"לא רוצה לשמוע על זה עוד מילה,
אחרי הכל אנחנו ארץ קטנה,
ויש לנו אויבים בכל פינה.
אני לא אשם שאנשים פוחדים,
כשהאירנים צבאות מצעידים,
לא קשור אלי שיש הרבה קרבות,
ומה אני מחליט מה הולך ברחובות?"

מי הרג את גדי ויכמן
מה הסיבה תגידו מה?

"לא אני," אמר הרב,
"באותו הערב היה שרב,
אין ספק שבמקום היו בחורות,
רחמנא ליצלן עם חולצות קצרות.
אני בכלל לא מעודד אלימות,
אבל כל הערבים דינם למות.
עוד מני אפרים שורשם בעמלק,
אין לי אחריות, אני מסתלק."

מי הרג את גדי ויכמן
מה הסיבה תגידו מה?

"לא אני," אמר החשוד
שנעץ את הסכין, ועכשיו הוא אבוד.
"אני לא אשם, גם אני מפחד,
ואני לא ידעתי איך להתנגד.
אז שתיתי קודם זה עדיין מותר,
למה שמו אותי בתא המעצר?
אל תגידו רצח, אל תגידו הרג,
עם כיפה על הראש אני עכשיו משודרג."

מי הרג את גדי ויכמן
מה הסיבה תגידו מה?

יום ראשון, 3 ביוני 2012

ניצחון גדול, אבל אני לא אופטימי


מה הניצחון הגדול?
הנה ציטוט מתוך אתר התנועה הרפורמית: 'בעקבות עתירת התנועה הרפורמית: המדינה תכיר לראשונה ברבנים שאינם אורתודוכסים - סוף טוב לעתירה שהגישה התנועה הרפורמית: מועצות אזוריות יוכלו להעסיק רבנים לא אורתודוקסים במימון המדינה.'
מעבר לעובדה שכתוב כאן 'מועצות אזוריות' ו 'יוכלו להעסיק', כך שכנראה לא ממש מדובר בהרבה כסף, יש כאן משהו עצוב הרבה יותר.
ראשית אולי אציג את העבר הקונסרבטיבי והרפורמי שלי. 
עליתי לתורה בבית הכנסת 'מוריה' בחיפה, זהו בית כנסת קונסרבטיבי, ובו עליתי לתורה גם בשבת חתן שלפני נישואי הראשונים. הייתי בגרעין נח"ל לקיבוץ חנתון, ואחותי גרה שם עכשיו כבר שלוש שנים.
שנים רבות הייתי פעיל בתנועת הנוער נוע"ם, והקמתי את המכינה הקדם צבאית של התנועה הרפורמית.
כיום אני חבר בקהילת אשל אברהם, ומעביר בה חוג על ספר יהושע.
לפני כ - 24 שנים, כשהלכתי לנח"ל, האמנתי בכל מאודי באידיאולוגיה של התנועה המסורתית. לתנועה היו אז 48 קהילות, וועד הלכה תוסס, ועיתון חודשי. תנועת הנוער של התנועה התחילה במפעל מחנה הקיץ שלה, שארך שלושה שבועות. משנת 1988 בה התחיל המחנה, ועד שנת 1998, מספר החניכים המחנה עלה בהתמדה. מאז הוא פחות או יותר יורד, ובכל אופן השיא של 1998 לא נשבר עדיין. מספר הקהילות של התנועה לא עלה מאז, וועד ההלכה תוסס הרבה פחות, והעיתון יוצא פעמיים או שלוש בשנה.
בשנת 2002 הצטרפתי לנוער תל"ם, תנועת הנוער של התנועה הרפורמית. לא האמנתי באידיאולוגיה בכל מאודי, שכן מעולם לא התלהבתי מהעובדה שבאופן כללי בתנועה הרפורמית לא מוקדשת מספיק תשומת לב (לטעמי) ללימוד תורה, והעיקר הוא התפילה.
למרות כל זאת, לא יכולתי שלא להתרשם מן העובדה שבמחנה הקיץ של 2003, גם הנערים ששהו באותה עת בכפר סילבר, שבו נערך המחנה, הצטרפו אלינו לקטעים שונים של השירה. התנועה הרפורמית נראתה לי אז עממית וסוחפת.
אבל בתשע השנים שעברו מאז כמעט שלא הוקמו קהילות רפורמיות חדשות, ונראה שמספר החניכים בתנועת הנוער (שפעילותה עכשיו מאוד לא סדירה), ובמחנה הקיץ, הולך וקטן מדי שנה.
בקהילת אשל אברהם לא הייתה השנה פעילות של נוע"ם. מעבר למס השפתיים הנדרש, לא ראיתי שזה ממש מפריע למישהו.
בגדול שתי התנועות ה'ליברליות' לא הצליחו לפלס מסילות אל הציבור החילוני הרחב בישראל. 
שתי התנועות הוקמו, או לפחות חוזקו מאוד, על ידי גל עלייה מארצות דוברות אנגלית, ובעיקר ארצות הברית, בשנים 1967-1973. נראה שזה הגרעין הקשה של חברי הקהילות הפעילים עד היום. הקהילות כולן מזדקנות, כיום גם ללא נוער כמעט.
למרות הניצחון המרשים, אני לא צופה לשינוי במגמה. אם כבר אז להיפך, ה'תדמית המהפכנית' של שתי התנועות עלולה להינזק מאוד אם הן תהיינה באמת חלק מן הממסד הדתי בישראל.

יום שני, 28 במאי 2012

תורתו אומנותו


באנגלית אומרים כי הפעם השלישית היא הממוזלת ביותר. התרגום הישן (הלבן) של ההוביט, גורס שיש לומר 'שלש ואל תתיאש'.
אם כך, הרי זו הפעם השלישית והאחרונה בה אני מתייחס לכתבה של אבי בנטוב, לא כי אין בה חומר לעוד כמה פוסטים, אלא כי יש גבול לכל תעלול.

הפעם אתייחס לרק למשפט מספר שלושים מתוך הרשימה:
 30. מבחינתכם כל הקהילה החרדית לא מתגייסת לצה"ל, למרות שהנתונים הפוכים.

ובכן, יש לי רושם שמקובל בציבור שהחרדים לא מתגייסים, אבל לפני שהחלטתי לכתוב על הנושא, בדקתי מקורות מידע מוסמכים, ובמיוחד את הויקיפדיה בעברית. בויקיפדיה בעברית יש ערך בשם 'תורתו אומנותו', המסביר את התופעה היטב.
על פי הויקיפדיה, יש לחרדים (או למי ש'תורתו אומנותו'), זכות לדחות את השירות שלו מדי שנה עד גיל 28, או 34, או מה שלא יהיה. ישנם אנשים לא חרדים שמתגייסים גם בגיל הזה (בעיקר עולים חדשים), וכל מי שמתגייס בגיל הזה משרת מעט זמן בשירות סדיר (מהבחינה הזאת ההסדר הוא שוויוני), ומשרת אחרי כן במילואים.
אני שירתתי בנח"ל, והייתי חל"תניק, כלומר שנה משירותי הצבאי הייתה 'על אזרחי'. בסך הכל שירתתי שלוש שנים ושמונה חדשים, ומתוכם הייתי 'על מדים' 24 חדשים. כל בני הגרעין שלי חוץ ממני היו 'על מדים' 30 חדשים.
יש לי כושר קרבי לקוי, ולמרות זאת שירתתי בתפקידים שונים בגדודי שריון במילואים. סך כל 'קריירת המילואים' שלי הייתה פחות ממאה שמונים יום, מתוכם פחות מארבעים יום בין גיל שלושים לגיל ארבעים, שבו שוחררתי משירות מילואים.
גם אם נניח שמי שמתגייס לשירות מקוצר בגיל 34, עושה שלושה חדשים סדיר ושלושה חדשים מילואים (שזה הרבה יותר מילואים ממני בגילים האלה, ולא סביר, כי לא כולם יהיו 'שימושיים' לצבא במילואים בגיל כזה, והצבא מנסה לחסוך בימי מילואים...), אז מי שמתגייס כתוצאה מן ההסדר הזה יעשה בערך חמישית מהזמן שאני עשיתי בצבא 'על מדים', ובערך ששית מהצבא שבני הגרעין שלי עשו (רובם עשו גם יותר מילואים ממני, אבל אני הולך כאן לקולא).
אז קשה לדבר על שיוויון בנטל, אבל אותי אישית לא זה מה שמרגיז.
מה שמרגיז אותי הוא המלים הללו: 'תורתו אומנותו'.
אני הבנאדם האחרון שנגד לימוד התלמוד. בניגוד לרוב החברים שלי, אני חושב שלימוד תורה הוא לא פחות חשוב ורלוונטי לחיים המודרניים מאשר למשל לימוד פיזיקה.
לא פחות חשוב ורלוונטי, אבל גם לא יותר חשוב!
יצא שלמדתי פיזיקה בטכניון לפני שהתגייסתי. לא הייתי מן התלמידים המבריקים בתחום זה, אבל הייתי 'בסדר', 'בחור טוב'.
מובן שיכולתי להיות בעתודה האקדמית, ואולי שגיתי שלא הלכתי, אבל התנאים היו (ועודם) שירות סדיר מלא של שלוש שנים, מילואים בחופשות, וחתימת קבע של שלוש שנים. כלומר לא שירות מקוצר, אלא שירות מוארך.
הייתי רוצה שהמדינה שלי תכיר בחשיבות לימודי הפיזיקה (והכלכלה, והספרות, והפסיכולוגיה) באותה מידה שהיא מכירה בחשיבות לימודי הגמרא.
נניח חמש מאות אישורי 'תורתו אומנותו' לכל אחד מתחומי הלימודים האקדמיים, כולל תורה. 
אגב, למה רק חרדים זכאים לאישורי 'תורתו אומנותו', ולא למשל דתיים לאומיים, או רפורמים?
בעצם העובדה שהמדינה מכירה רק בתלמוד כתחום לימוד 'חשוב', חשוב מספיק כדי לדחות את השירות הצבאי, היא מראה את סדר העדיפויות שלה.
יש לי בעייה עם סדר העדיפויות הזה.



יום ראשון, 20 במאי 2012

הזכויות שלי - הזכויות שלך


ובכן גם השבוע נמשיך לדון בכתבה של ידידנו אבי בנטוב.
בשבוע שעבר דנתי בשלוש הטענות הראשונות שהופיעו בכתבה, הפעם ברצוני לדון בשתי טענות אחרות:

7. הייתי רוצה ששבת תהיה יום מנוחה ושבתון חוקיים בעליל.
12. לא בכל אוטובוס אני יכול לנסוע אם הוא לא מקווי המהדרין, גברים מקדימה נשים מאחורה.

אבי היקר, יש בעייה עם שתי ה'בקשות הקטנות' שלך. הבעייה היא, שמה שאתה מגדיר כזכות שלך (שמירת שבת במרחב הציבורי, אוטובוס נפרד), פוגע בזכויות של מישהו אחר.
אני לעומתך חושב שזכותי לנסוע במכונית הפרטית (שאין לי) שלי, בכל רחוב ברחבי ישראל, בכל יום של השנה. יהיה לי קל מאוד להראות שזו זכות יסודית הרבה יותר מאשר הזכות שלך שלא ייסעו ברחוב שלך. שכן הזכות שלי היא זכות חופש התנועה, זכות ש'מחוברת' אלי ישירות.
אני גם חושב שזכותי שתהייה תחבורה ציבורית בשבת בכל מדינת ישראל, ואני מתכוון לכתוב על כך בהרחבה בהמשך, אז לא אפרט כרגע, אבל קל לראות שבהנתן שאין לי מכונית, העובדה שאין תחבורה ציבורית בשבת פוגעת בזכויותי האישיות בצורה חמורה (ורגרסיבית, כלומר פוגעת בי יותר אם אני עני).
גרוע מכך, אבי היקר, אני חושב שהמדינה צריכה לאסור על אפלייה של נשים בכל המקומות במדינת ישראל. כלומר, בית הכנסת שלי הוא שוויוני, ואני חושב שהמדינה צריכה לכפות זאת גם על בית הכנסת שלך!
הזכות לשויון בכניסה למוסדות ציבוריים היא זכות חוקתית. כך למשל הבת שלי הצליחה לבקר בבית הכנסת 'החורבה' שברובע היהודי לפני שהוא נפתח לציבור, כי סבא שלה היה המהנדס ששיפץ אותו. מרגע שהמבנה פתוח לציבור, היא לא יכולה לראות אותו מבפנים, כי או שהוא סגור, או שיש בו תפילה, ובשני המקרים מדובר על מבנה ציבור שאסור לה להינות ממנו, למרות שכספי המסים שאני (וסבא שלה) משלמים, מממנים אותו.
למותר לציין שכל מה שאני אומר על בתי כנסת, נכון שבעתיים לגבי תחבורה ציבורית.
אבל אני אדם סביר, אבי.
אני לא מבקש באמת לכפות עליך שיוויון בבית הכנסת שלך (אבל כן שעות ביקור שוויוניות, מחוץ לשעות התפילה, אם הוא אתר תיירות פופולרי כמו בית כנסת 'החורבה'). ואני אפילו לא מבקש למנוע 'קווי מהדרין' מסוימים (בתנאי שהם יאפשרו לנשים חילוניות, ולגברים חילוניים לשבת בהם בכל מקום שעולה על רוחם, אם הם דווקא ירצו להרגיז, לפי החלטת בג"ץ, כל עוד מדובר בחברות לאומיות, ולא פרטיות).
למה אני לא מבקש לכפות עליך את הזכויות החוקתיות שלי?
כי אדם אדם נחמד אבי. אני מבין שאתה מיעוט, ואני מבין שאתה רואה את עצמך כנרדף, ואני מוכן לתת לך לחיות בכללים שמפריעים לי מוסרית וחוקתית, רק כי אני אדם סובלני (אני לא פלורליסט, אני לא חושב שבאמת צריכות להיות לך זכויות להפלות, אני מאפשר לך את זה כי אני נחמד).
אבל אבי, דיר בלק, הסבלנות שלי, והסובלנות שלי, הן מוגבלות. אני לא נכנס למגרש שלך, אתה אל תיכנס למגרש שלי. תן לי להתפלל שוויוני ואל תציק לי, תן לי לנסוע בשבת, ותן לי לפתח תחבורה ציבורית בשבת בלי להיות יותר מדי נודניק.
אחרת אתה עלול למצוא אותי מתעקש על הזכויות שלי גם במגרש שלך!

יום ראשון, 13 במאי 2012

עצמאות חרדית


אז ביום העצמאות, כפי שאמרתי, אולי רק כדי לעצבן, פרסם אתר YNET את הרשימה '64 סיבות למה אין לי עצמאות חרדית'.
למרות שאני בעד תשובות ארוכות ומנומקות, לא אתייחס כאן לכל מה שאבי בנטוב, כותב הרשימה, טען ברשימתו. גם לענות על חלק קטן מן הטענות ייקח לי הרבה זמן, ולחלק מן הטענות כמו טענה מספר 15 'אני לא יכול להתפלל בכל בית הכנסת שאני רוצה ביום כיפור, אלא אם כן קניתי מקום מראש.' אני אפילו מסכים, אם כי לאור העובדה שבית הכנסת המסורתי (קונסרבטיבי) שאני מתפלל בו לא ממומן מתקציב המדינה, ואני (וכל שאר חברי הקהילה שלי) מממנים אותו בעיקר עבור התשלום לחגים, עשוי לנבוע מדבריו של אבי בנטוב שהוא בעד מימון שווה גם לבתי כנסת מסורתיים, ואולי אפילו רפורמיים. אני לא בטוח שזו כוונתו, אבל אתן לו להינות מן הספק.
בכל מקרה השבוע אני רוצה לטפל בשלוש הטענות הראשונות שלו:

1. אין לי ערוצי רדיו, ערוצי שמע שמתאימים לי כאדם חרדי.
2. אין לי בערוצי הטלוויזיה ערוצים שאני יכול לצפות בהם כאדם חרדי.
3. אין לי אינטרנט כשר ומאובטח, התואם את השקפות עולמי.

לגבי שתי הטענות הראשונות ניתן לחלק את הטענה לשני חלקים:
1. אבי בנטוב רוצה שהשידור הציבורי בישראל יהיה גם לחרדים. אם זה מה שהוא רוצה, אז אני בעד זה. בכל מקרה אני מאוד לא מרוצה מן השידור הציבורי בישראל לאחרונה. אולי במקום גוף מונוליתי אחד, צריך לחלק את התקציב למאה חלקים שונים, ולתת לכל גוף שמעוניין לגשת למכרז על אחד החלקים. אחרי הכל, תדרי רדיו ותדרי טלויזיה הם לא נדירים אם הם משודרים בכבלים או באינטרנט, אז למה בעצם לא לתת ליותר גופים לשדר?
2. אולי אבי בנטוב מתכוון שהשידור המסחרי בישראל הוא לא לרוחו. השידור המסחרי בישראל הוא מסחרי, ונקבע על פי מכרז.
לפי דעתי יש מעט מדי זכיינים, והרבה מדי דמי רישוי שממילא לא משולמים, ואפשר היה לאפשר ליותר גופים לשדר. אבל למרות כל זה, כבר היום בגדול השידור נקבע לפי כללים של היצע וביקוש. כנראה שלא מספיק אנשים חרדים רואים טלויזיה, או שהפרסום בטלויזיה עבורם הוא לא מספיק אפקטיבי כדי לממן שידור מסחרי חרדי.
אז אבי, מי אתה רוצה שיארגן את זה בשבילך? קח כמה חבר'ה שים קצת כסף, ותקים ערוץ שידור חרדי. אתה יכול להתחיל ביוטיוב, זה בטח לא יעלה לך הרבה כסף. בהצלחה.
הטיעון על האינטרנט מביע לדעתי בלבול מושגי מהותי.
האינטרנט נוצר על ידי משרד ההגנה האמריקאי בשנות הששים כפרוטוקול שמאפשר לרשתות מחשבים לשרוד אחרי התקפה. כל מה שקרה אחרי כן, היה פחות או יותר בהתנדבות. כלומר היו מתכנתים (ברובם הגדול לא יהודים או ישראלים), שפיתחו פרוטוקולים של העברת נתונים, ואז היו המון אנשים, חלקם פרטיים, חלקם מסחריים, חלקם עמותות וכו', שבנו אתרים על גבי הפלטפורמה המגוונת הזו. 
עכשיו, אבי היקר, מי אמור לספק לך את האינטרנט הכשר והמאובטח שלך?
אני למשל משתמש באינטרנט ללא כל פילטרים, וגם נותן לילדים שלי להשתמש בה ללא כל פילטרים (אני משגיח עליהם בזמן השימוש). אני לא צריך אינטרנט 'כשר ומאובטח'. 
אתה כן צריך? זה צורך ייחודי שלך? אז תושיב כמה מתכנתים (חרדים) שייבנו לך פילטר (בהתנדבות). ואם אין מספיק מתכנתים כאלה, או שהם לא מתנדבים מספיק?
אז מה אתה רוצה ממני? 
אני בעד שמערכת החנוך החרדית תלמד תכנות, כולל כמובן תכנות אתרים (תנאים הכרחיים אבל לא מספיקים: לימודי אנגלית ומתימטיקה), אתה בעד? אז תעשה משהו!
אני בעד שכל מערכת החינוך תלמד אנשים לתרום למיזמי אינטרנט כמו הויקיפדיה, ותתגמל אותם בציונים ובקרדיט על עבודות. אתה בעד? אז תעשה עם זה משהו!
אבל מהותית, אף אחד בעולם לא חייב לך או לכל חרדי אחר בכל מקום אחר בעולם 'אינטרנט כשר ומאובטח'. זה עניין של יזמה פרטית התנדבותית. 
מה אתה רוצה ממני?


הפורימשפיל של קהילת אשל אברהם בגרסת הוידאו

  אז לפני שעברתי למדרשה בקיץ האחרון, הייתי חבר די פעיל במשך כמה שנים טובות ב קהילת אשל אברהם . אפילו הייתי בוועד של הקהילה. אחד הדברים כחבר ...