דבר תורה לפרשת בראשית

הנה דבר תורה שנשאתי בערב שבת האחרונה - שבת בראשית בקהילת אשל אברהם בבאר שבע:

אתמול חגגנו את שמחת תורה.

לפי אחת מהפרשנויות של הספר שולחן ערוך, מתחילים מחדש את קריאת התורה מבראשית עוד בשמחת תורה, כדי שהשטן לא יקטרג על עם ישראל שהם סיימו את התורה, ולא עומדים להתחיל לקרוא בה מחדש.

לפי פרשנות זו, חייבים להתחיל לקרוא את התורה מחדש,אין לנו ברירה, כיוון שהשטן מקטרג.

אבל איך נמצא בתורה טעם חדש כל שנה ושנה? איך נקרא את אותן פרשיות, אותם פרקים, ואותם פסוקים מדי שנה, ובכל זאת נראה בהם בכל פעם מחדש רעיונות חדשים? איך נמצא בהם בכל פעם שיעורים חדשים שיאירו את חיינו?

נראה לי שעבורי, באופן אישי, הבעייה היא חמורה במיוחד, שכן לפני, לא נעים להודות שעבר זמן רב כל-כך, אבל לפני עשרים ושמונה שנים עליתי לתורה כבר מצווה (בבית הכנסת המסורתי מוריה שבחיפה), גם כן בפרשת בראשית. רוב בני המצווה שעלו לתורה במחזור שלי, לא התעקשו לדרוש על פרשת השבוע, אבל אני כן התעקשתי. דיברתי על הקשר שבין פרשת השבוע לבין ההפטרה. מה, אם כן, אוכל לחדש עכשיו, עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר?

לפני חמש שנים, זמן מועט לאחר הגעתי לבאר שבע, הייתי בבית הכנסת ביום ששי בערב. פרופ' תמר אלכסנדר דרשה על העובדה שיש בעצם שני סיפורי בריאה של האדם בפרשת בראשית. היא התעכבה על הפער בין בריאה הנשים שבשני הסיפורים, פער שהוביל ליצירת המיתוס של לילית. השיחה שניהלנו, תמר ואני, בעקבות אותו דבר תורה, הובילה אותי לשמוע קורס שלם שלה, ובסופו של דבר גם ללימודי הספרות שאני מסים בימים אלו. מה אם כן, אוכל להוסיף על דבריה חמש שנים מאוחר יותר?

לפני שבועיים חגגנו את יום הכיפורים. המחזור התנועתי עדיין לא מוכן, למרות שהרב מאוריסיו הביא לנו טעימות מתוכו, ולכן השתמשנו במחזור רינת ישראל. כיוון שיום הכיפורים חל השנה בשבת, שרנו בתפילת כל נדרי את תהילים פרק כט: מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז.

הפירוש של מחזור רינת ישראל לביטוי 'בני אלים' הוא משהו כמו 'בנים חזקים'. למרות ש'איל' בלשון המקרא פירושו גם כוח, הרי שבפסוק שלנו סדר האותיות הוא לא א.י.ל. אלא א.ל.י. ולכן הפירוש נראה דחוק, כאילו הוא מנסה להסתיר משהו.

בפרשת השבוע שלנו מופיעים שני הפסוקים הבאים: (בראשית פרק א') "כו ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש, הרמש על-הארץ.  כז ויברא אלהים את-האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו:  זכר ונקבה, ברא אתם."

על הפער שבין 'נעשה אדם בצלמנו' לבין 'בצלם אלוהים ברא אותו'. מתעכבים פרשנים רבים. למשל רד"ק ורמב"ן מפרשים כי הפנייה היא אל היסודות החומריים, אל האדמה, ועל כן האדם הוא שילוב של האדמה ושל האל.

אני מציע לקרוא את הפסוק כפנייה של האל אל אלים אחרים, זוטרים יותר הנמצאים במועצה שלו, כפי שקיים במיתוסים הבבליים והכנעניים. אם נקבל את דרך הקריאה הזאת, נוכל גם להבין את הפסוק 'הבו לה' בני אלים' בצורה פשוטה יותר.

כמובן שאני לא מציע להתחיל להאמין בפנתיאון של אלים, זו אינה דרכה של התנועה המסורתית, ואפילו לא של התנועה הרפורמית.

אבל אני בהחלט כן מציע להכיר בעובדה שהתורה, והתנ"ך כולו נכתבו כאוסף של טקסטים מתקופות שונות וממקורות שונים. שבטים שונים, ובלית מלה אחרת בתי מדרש שונים ישבו בארץ ישראל, ואולי גם בגלות בבל, וחברו את התנ"ך כפי שהוא מוכר לנו היום במשך מאות שנים. התהליך הזה של כתיבה ואיסוף, של ויכוח לשם שמיים ושל עריכה אינו מובן לנו עדיין כל צרכו, ולמעשה אנחנו רק בתחילת הדרך.

לדעתי קריאת התורה, והתנ"ך כולו כספרות המורכבת ממספר גדול של חלקים, יכולה לספק לנו חומר רב להתחלות חדשות ולתובנות חדשות מדי שנה בשנה, למשך שנים רבות מספור!

מה למדתי בהנדסת תעשייה וניהול - הסמינר המחלקתי

בימים הרחוקים שבהם הייתי סטודנט לדוקטורט בהנדסת תעשייה וניהול, היה לנו סמינר מחלקתי. בכל יום שני היינו צריכים להופיע בשעה אחת עשרה, לשמוע הרצאה שלרוב לוותה במצגת, ולהשתחרר כעבור כשעה.

כמעט כל המרצים בסמינר המחלקתי, וזה לא משנה אם הם היו אנשי סגל או סטודנטים, מאוניברסיטת בן גוריון, מאוניברסיטה אחרת בישראל, או ממקום כלשהו בעולם, תמיד היו מתחילים את דבריהם במשפט: "אני אתן הרצאה קצרה ואז אני מקווה להשאיר הרבה זמן לשאלות..." בדרך כלל היה מעט מאוד זמן לשאלות, אם בכלל.

אחת מן ההרצאות הייתה של סטודנט לשעבר במחלקה, שעבר להיות איש היי טק בפארק התעשייתי של עומר. החברה שלו עסקה בתיאום של מידע רפואי בין המקומות השונים בהם הוא מצוי (קופות חולים שונות, מרפאות שונות באותה קופת חולים, בתי חולים שונים...)

הוא טען שלא משנה אילו פריצות דרך נוספות יקרו בעולם הרפואה במאה העשרים ואחת, איחוד המידע הרפואי על כל פציינט ממקורות המידע השונים, היא פריצת הדרך המדעית שתציל את המספר הגדול ביותר של חיים במאה הנוכחית.

לפני כשבוע אובחן העובר שאשתי נושאת בבטנה כבעל כליה אחת קטנה מדי, והרופא המטפל שלח אותנו למרפאת מומים בסורוקה: "רק כדי לדעת מה קורה. בדיקה שגרתית."

כששאלתי אותו למה צריך בדיקה כזאת, אם ממילא הוא עושה לנו אולטרה סאונד די מפורטת, והציוד בסורוקה הוא אותו ציוד שיש לו בקופת החולים (מאוחדת). הוא ענה: "זה לא מזיק, ובכלל כדאי שיכירו אתכם בסורוקה..."

ואז הבנתי שהסטודנט לשעבר מן הסמינר המחלקתי צדק.

מה למדתי בהנדסת תעשייה וניהול? - כבוד לחומר

עכשיו אני סטודנט לתואר שני בספרות עברית, אבל כשהגעתי לאוניברסיטת בן גוריון לפני חמש שנים בערך, הייתי קודם כל סטודנט להנדסת תעשייה וניהול.

אחרי בערך שלוש שנים של לימודים, ביקשו ממני המנחים שלי להפסיק את לימודי הדוקטורט שלי, כיוון שהם טענו שלא הקדשתי מספיק תשומת לב ללימודי, ושאני מקדיש יותר מדי תשומת לב לספרים שאני כותב ומוציא לאור.

צר לי לאמר, או אולי בעצם זה סתם כנראה נכון לאמר, שהייתה מידה לא קטנה של צדק בדבריהם. אז הלכתי ולמדתי ספרות, כדי למסד את מערכת היחסים שלי עם המקצוע.

אבל זה לא אומר ששכחתי את כל מה שלמדתי בהנדסת תעשייה וניהול.

מחלקות להנדסת תעשיייה וניהול בארץ, לכל הפחות גם זו שבטכניון (גם בה למדתי, תואר שני בכלכלה), וזו שבאוניברסיטת בן-גוריון, הן לרוב מחלקות מאוד מעורבבות. למשל בטכניון ניתן ללמוד גם פסיכולוגיה תעשייתית וגם תורת המשחקים במחלקה, ובאוניברסיטת בן גוריון, המחלקה משמשת גם כמחלקה לסטטיסטיקה, וכמובן יש לה עניין רב ברובוטיקה.

הנה סרטון יוטיוב שמדגים את תרומתה של יעל אידן ושל המחלקה לתחום.

מעבר לרובוטיקה עצמה, מה שאהבתי במחלקה להנדסת תעשייה וניהול הוא הכבוד לחומר. 

מדעי הרוח נתפסים לעתים לאיזה עיקרון אחד, וחושבים שבעזרתו אפשר לארגן את כל העולם, אבל החומר, למשל הרובוט, לא נותן לך לשגות באשליות כאלה. צריך להבין הרבה מאוד גורמים כדי שהוא יוכל לעשות משהו, וגם אז הוא לא תמיד עושה את זה טוב...

זה לקח חשוב לחיים.

אני מנסה לזכור אותו.

מבט על המחלקה לספרות

לפני שכתבתי את הפוסט הזה, שיניתי את הפרופיל שלי בבלוגר. עכשיו, אחרי שאני יותר ברור לעצמי, ואולי גם לעולם, אני יכול להתייחס בצורה יותר אובייקטיבית (מנקודת המבט שלי) למחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.

ובכן, אם בדקתם את הלינק לעיל, תוכלו לראות בעצמכם את מגוון התוכניות המרשים של המחלקה: ספרות תלמודית, ימי הביניים, מגמת כתיבה, מגמת מו"לות, ועוד ועוד.

באמת, אני סבור שלא מגזימים אנשי המחלקה שלנו שטוענים שאנחנו המחלקה הכי טובה לספרות עברית בישראל, ואולי אפילו בעולם כולו.

אז, מה עוד אפשר לבקש?

אני חושב שאפשר לבקש עוד. ספציפית, עוד אינטגרציה.

הרי המחלקה עצמה מגדירה את הספרות העברית כתופעה שנמשכת כמה אלפי שנים, ואף ממליצה (בצורה שקשה להתעלם ממנה) לסטודנטים להירשם לקורסים המייצגים תקופות שונות בספרות העברית.

ועם זאת, עיון בסילבוסים של הקורסים יראה כי חוץ ממספר קטן של יוצאים מן הכלל (הייתי בשמחה מביא לינק לקורס גיבורים בעל כורחם - גיבורי התלמוד במעבר לתקופת ההשכלה, אבל נראה שהאתר של בן גוריון לא פתוח לגוגל. פשלה.) רוב הקורסים שייכים לאחת מן התקופות ולא יותר.

בתור סופר וחוקר של מדע בדיוני ופנטזיה זה לא מספיק לי. אני חושב שניתן להציב את הספרות העברית כאורגניזם אחד חי ונושם, שלבו הוא כמובן מדע בדיוני ופנטזיה. 

אבל אולי זה רק אני.

שנה טובה ובריאה

פוסט זה התפרסם בבלוג של סת' גודין בשבעה בספטמבר. לקראת השנה החדשה הנה תרגום שלי לדבריו:

הזמזום באזני לא אמר שאני עומד למות

לפני ששה שבועות, בחצות הלילה, מצאתי את עצמי ער אבל עייף מאוד בגלל ג'ט לג. הייתי במיטה מלאת גבשושיות, בחושך, במלון עלום של עשרים דולר ללילה, בקאנטרי קלאב לשעבר. הייתי בקיטאלה קניה, ליד הגבול עם אוגנדה.

יתוש זמזם ליד אזני. (למה הם תמיד מזמזמים באוזן?). היו לי תרופות כמובן, אבל מה אם לא היו לי? מה אם, כמו רבים שחיים כאן, היו לי ילדים, ולא היה לי כסף לתרופות?

נסו לדמיין את זה לשנייה לפני שאתם עוברים אל הדבר הבא שנמצא על סדר היום שלכם להיום.

היום הוא יום להפסקת המלריה.

ברגע זה, בדקה זו, אנא עשו שלושה דברים:

1. קנו שני עותקים של הקץ למלריה (הספר באנגלית א.מ.), ספר חדש ומרתק  שחובר על ידי ששים סופרים. תוך דקה אסביר לכם למה זה עשוי להיות הספר החשוב ביותר שתקראו השנה (לא הספר הטוב ביותר, כמובן, רק הספר החשוב ביותר). כדאי שתקנו גם עותק בכריכה רכה, על מנת שתוכלו להשאיל אותו לחבר.

2. שלחו טויט או לייק על הפוסט הזה, או שלחו במייל לעשרה חברים (זה לוקח רק שנייה).

3. ובקרו באתר של הקץ למלריה, ופרסמו אותו גם כן.

מה יקרה אם תעשו את זה? מה יקרה אם תיקחו אחריות ותוציאו כמה דולרים?

הנה מה שיקרה: מישהו לא ימות.

ילד לא ימות ממלריה, מחלה שגורמת ליותר מקרי מוות בשנה מאיידס.

זה עד כדי כך פשוט וישיר. רשתות המגן כנגד מלריה הן רשתות פשוטות שתולים על החלון או על המטה. הן נמרחות בחומר כימי שהיתושים שונאים. היתושים בורחים, הם לא עוקצים, ואנשים לא נדבקים במלריה.

כל סנט שתתרמו למהדורת הקינדל הולך לארגון הקץ למלריה, ומספק כסף שמספיק לקנות רשת אחת או שתיים, להעביר אותן ליעד, ולוודא שהן מותקנות כראוי. מעט דמי ניהול, אין שוחד. אין בזבוז. רק יעילות. ואם תקנו את מהדורת הכריכה הרכה, תוכלו לתת אותה לחבריכם אחרי שתסיימו את הקריאה, ושוב אותה תרומה של עשרים דולר תעבור. אף אחד מן הסופרים, או אף אחד אחר בפרויקט דומינו לא רואה את הכסף, אין פה שום מניע נסתר, רק העובדה שילד כלשהו לא ימות.

חכו, יש מניע נסתר: ייתכן שתקבלו השראה. ייתכן שתמצאו בספר משהו שיעניין אתכם או יעורר בכם השראה.

ואני מניח שיש עוד סיבה: זה טוב לקחת אחריות. לוקח רק כמה קליקים לקנות ספר, כזה שתוכלו להרשות לעצמכם. ובמשך שאר היום, אולי אפילו כל השבוע, תזכרו שהצלתם חיים.

אנא.

ואם אתם יכולים, אחרי שאתם קונים עותק, אנא שלחו טויטר או מייל או פוסט לחבריכם. זה משנה. תודה.

נ.ב.

1) מובן שביקשתי את רשותו של סת' לתרגם את זה, הוא הסכים.

2) קניתי עותק. גם תוכן הספר לא רע, לפחות מה שקראתי עד עכשיו...

שנה טובה וחתימה טובה.

מה למדתי מחיים באר

עוד מרצה באוניברסיטת בן-גוריון, שלמדתי ממנו רבות במשך השנים, הוא חיים באר.

חיים באר הוא לא רק סופר מעניין מאוד, אלא גם חוקר של תולדות חייהם של סופרים ומו"לים, ובעיקר של עגנון, ביאליק וברנר. עוד על האיש תוכלו למצוא בויקיפדיה.

הנה כמה דברים שלמדתי ממנו בקורסים השונים שבהם הייתי:

• "זה לא מעניין מה אתם קוראים בזמנכם הפנוי, השאלה היא מה אתם קוראים כדי לעבוד."
• בהמשך לנקודה הקודמת: "חייט לא מסתכל על גרב סתם ככה. הוא בודק איך עובר התפר, איך הפכו את הגרב..."
• "קודם כל, ולפני הכל, יש לכם איזו רכילות מעניינת?"
• "אחת השאלות החשובות בספרות היא איך הסופר משחרר אינפורמציה."
• בהמשך לנקודה הקודמת: "היו דברים שכתבתי על חיי, ואחרי כן הצטערתי שלא שמרתי אותם לספר מאוחר יותר, כשאהיה כותב טוב יותר."
• "שמן סויה ממצים בעזרת בנזין, אבל אסור שיישאר בשמן בנזין."
• "אם תדברו רק על המעלות שלכם - יבוזו לכם. אם תדברו על המגרעות שלכם - יכבדו אתכם ויעריכו אתכם."
• בהמשך לנקודה הקודמת: "אשתי נשואה לי היום כי יש לי תחת גדול."

המשפט האחרון דורש אמנם הסבר, אבל לא אקח מחיים באר את הסיפור שלו. אני בטוח שהוא יכעס מספיק על זה שציטטתי את המשפט על הבנזין.

תבואו לשיעורים של חיים באר, אני מבטיח לכם שלא יהיה משעמם!

עשר שנים אחרי

לפני עשר שנים השתנה העולם. אני חושב שזו סיבה מספקת לשנות קצת את נושא הבלוג היום.

הנה סיפור שכתבתי, ואקרא היום במפגש הסופרים בספריה העירונית של באר-שבע:

איך באמת תפסו את אוסמה בין לאדן - אורי מאיר

אני הרי יודע מה יהיה. עוד כמה שנים, נגיד ב-2015, מקסימום 2016, יתחילו לצאת כל מיני ספרים של כל מיני כלבי ים אמריקאיים. אני לא סתם אומר כלבי ים, ככה קוראים לסיירת שלהם, זו שחיסלה את אוסמה, והם יתחילו להגיד שהיו להם מקורו תמידע כאלה, ומקורות מידע אחרים, אבל כל זה לא נכון. אם אני לא הייתי מחליט שנמאס לי, אז בחיים לא היו תופסים את בן לאדן, ואני השבעתי את כל האמריקאים האלה שלא יגידו מילה. ויש להם מילה, עוד אחת מהטעויות של אוסמה. זה מרוב שהוא שנא אמריקאים, נהיה דומה להם. באמת, אפילו הלך לבקר בארצות הברית.

אני למדתי אתו בבית ספר, בג'דה, עיר מדברית ג'דה, אבל בשנים האחרונות נטעו כמה עצים, ופזרו דשא. אני לא בעד. אני אוהב את הסלעים האדומים, ואת הים הירוק, שהיו כאן עוד מזמנו של הנביא. מה שאני לא אוהב זה כל מיני אנשים שחושבים שהם מבינים את האיסלם, אבל לא ממש מבינים.

המורה שלנו בתיכון, בחוג האסלם, המורה הסורי שאף אחד לא רוצה לגלות את שמו, וגם אני רוצה ששמו יימחה, לימד אותנו גרסה לא נכונה של האיסלם. ואני הייתי צריך לשבת שם כמה שנים ולשמוע את השטויות של אוסמה, ושל המורה הסורי, רק כדי ללמוד קצת קוראן וחדית'. אחרי זה כבר עברתי למכה, ומצאתי את מורי ההלכה שלי, אבל כל עוד אבא רצה שאלמד בג'דה, לא הייתה לי ברירה.

זה מה שהם לא הבינו, שהאסלם הוא דת שעוברת גם דרך האב, ולא רק דרך המורה.והמורה עוד אמר לנו שצריך להרוג את אבא אם הוא מזיז את שטיח התפילה...

אבא של אוסמה מת כשהיה צעיר יותר, לפני המורה הסורי. מאז הוא חיפש אבות גדולים יותר להרוג, ומכל מקום גרשו אותו. מבית אביו הוא גורש אחריו שאביו גרש את אמו. אחרי כן הוא גורש מסעודיה כי רצה לעזור למלך. אחרי כן מסודן, אחרי כן נאלץ לברוח מאפגניסטן.

ואני ידעתי איפה הוא חייב להסתתר, ידעתי שהוא יהיה במקום היחיד שלא גרש אותו. במקום היחיד שנתן לו לבנות בית של שלוש קומות - בפקיסטן. אבל לקח לי כמה זמן להחליט שאני באמת רוצה למצוא אותו ולהסגיר אותו.

כי כמה ששנאתי אותו בבית הספר, הוא היה מוסלמי די טוב, והוא גרם לכל העולם לחשוב שמוסלמים יודעים להילחם. אני יודע שהלחימה העיקרית היא פנימית. הוא אף פעם לא הבין את זה, אבל כשנהייה פחדן, והפסיק לפרסם קלטות, הבנתי שגם את מעט הכבוד שהיה לו הוא זנח.

ואז הלכתי וחיפשתי. לא אותו. את נער השליחויות שלו, שהוא הביא לסעודיה עוד בשנות התשעים. הכווייתי הזה.

כי גם למשפחה שלי יש כסף לשים על הכבוד של האיסלם, וככה שלחו אותי לטייל בפקיסטן, ואז יום אחד ראיתי את הכווייתי.

וככה באמת תפסו את אוסמה בן לאדן. 

אז מה למדתי מאתגר קרת

יש עצה כזאת לאנשים שלא יודעים לכתוב כל-כך טוב (כל-כך היטב?) - סדרו הכל ברשימה. טוב, ביחס לאתגר קרת אני באמת לא יודע לכתוב כל-כך טוב (למרות שבזכותו השתפרתי), אז הנה הרשימה:

• סיפורי פאבים - זה לא משנה אם הסיפור שאתה רוצה לספר הוא בכתב או בעל פה, העיקר הוא שיהיה לו מבנה של סיפור. 
• בהמשך לנקודה הקודמת, ניתן לשפר כל סיפור כך שיהיה לו מבנה של סיפור.
• אם אתה רוצה לשדוד בנק, ואתה סוחב מיליון דולר, אז כדאי לברר כמה זה שוקל. בשטרות של מאה.
• יש גם שירים שמספרים סיפור, אפילו של ברוס ספרינגסטין.
• אם אתה מעביר סדנת כתיבה, אל תתן ציונים, הסבר לכל אחד איך אפשר לשפר את הסיפור שלו.
• אל תוותר בקלות, לא לעצמך ולא לאחרים.
• כדאי להשיג סופרים בינלאומיים לפסטיבלים, במיוחד את הרוקי מורקמי.
• גם סופרים יכולים ליצור נבחרת כדורגל.
• הרשימה לא נגמרת כאן, עדיף ללכת לסדנאות או שיעורים של אתגר קרת, ולא רק לקרוא בלוגים!

מה למדתי באוניברסיטת בן-גוריון - חלק ראשון

לכבוד האחד בספטמבר, שהוא בהחלט לא היום הראשון של שנת הלימודים האקדמית, החלטתי לספר מעט על לימודי באוניברסיטת בן-גוריון.

לפני קצת יותר מחמש שנים הייתי מובטל, ובמצב מאוד שאלתי בקריירה שלי (בעקבות אירועים שכבר סיפרתי עליהם מוקדם יותר בבלוג זה).

חברי עופר לוי הציע לי ללמוד לדוקטורט באוניברסיטה, במחלקה לתעשייה וניהול (וגם להקים חברת סטרט אפ, אבל על כך אולי בפעם אחרת).

המחלקה, ובמיוחד המנחה שלי לשעבר, אריה גביוס, קיבלו אותי במאור פנים, אבל לא על המחלקה להנדסת תעשייה וניהול ברצוני לדבר היום.

שכן כשהתקבלתי ללימודים כבר ידעתי שיש באוניברסיטה מסלול לכתיבה יצירתית במחלקה לספרות עברית. הבטתי על הקורסים המוצעים, ואיך לומר? קורס אחד לכד את עיני: קורס שנתי לכתיבת פרוזה - המנחה אתגר קרת.

מיד ניגשתי  אל מזכירת החוג דאז - גלית פרץ. היא אמרה שהיותי תלמיד לדוקטורט להנדסת תעשייה וניהול לא צריך להפריע לזכותי להשתתף בקורס, אפילו כשומע חופשי. כמעט קפצתי במקום מרוב התלהבות (יכול להיות שבאמת קפצתי).

כשהתחיל הקורס אתגר (עוד אחד מיתרונות הקורס, היום אני אומר אתגר, ולא אתגר קרת), אמר שאם לא יהיו יותר מדי משתתפים, אוכל להיות בקורס. הפעם אני בטוח שקפצתי מרוב התלהבות.

אמנם לקראת השיעורים הבאים התחילו להגיע יותר ויותר אנשים, וכבר היו יותר מדי אנשים בקורס, אבל לא היה נעים, ואתגר נתן לי להישאר.

בשבוע הבא: מה למדתי מאתגר קרת?

אגב, יש שיראו קשר בין הסיפור הזה, לבין הפרסום האחרון במשאלה.

כמה מלים על הפוליטיקה של אוניברסיטת בן גוריון

האוניברסיטאות בישראל בכלל, ואוניברסיטת בן-גוריון בפרט, הגיעו לכותרות בשנים האחרונות. הדיון נסב בעיקר על "השמאלנות באקדמיה". זה התחיל עם ניב גורדון והחרם האקדמי שהוא הכריז על עצמו, ומשם המשיך למאמרי מערכת מתלהמים של ראשי תנועת "אם תרצו".

כפי שניתן להסיק ממה שכתבתי עד כה, אני לא מאוד מרוצה, לא מזה, ולא מאלה, אז הנה מה אני חושב:

ראשית לכל, אני גם מאוד כועס על ערוץ אחד (ולא רק, או אפילו בעיקר, בגלל הנסיונות הבריוניים לגבות ממני אגרת טלויזיה שלא מגיעה להם, על כך אולי בפעם אחרת). לפני כשנה וחצי, הסתובבתי לי לתומי בקמפוס, כשראיתי כמה נציגים מן הטלויזיה מראיינים סטודנטים עוברים ושבים. כיוון שאני לא יכול לעמוד בפני הקסם של מצלמות הטלויזיה, התראיינתי. שאלו אותי מה הדעות הפוליטיות שלי, ואמרתי שמאל. שאלו אותי אם אני חושב שמבטאים דעות פוליטיות באוניברסיטה, במחלקה לספרות עברית, ואמרתי שכשדנים ב'טור השביעי' של אלתרמן, הדיון הוא בהכרח פוליטי. 

מייד אחרי כן, ראיתי את אותם עיתונאים מראיינים מישהו אחר. הוא אמר שדעותיו ימניות, ומייד נשאל אם הוא מופלה בשל כך לרעה.

היחס הלא שוויוני של המראיינים לא נראה לי, וביקשתי מהם תעודות עיתונאי (לטעמי אופן הדיון והצגת השאלות נגד כל אתיקה עיתונאית), הם הראו לי בשמחה...

(אגב, כרגע הייתה אזעקה, והפסקתי לכתוב לכמה דקות. זה לא משנה את מה שרציתי לכתוב מלכתחילה)

...את תעודות העיתונאי שלהם, שהראו את השתייכותם לערוץ אחת. כששאלתי אותם על היחס הלא שיוויוני, הם אמרו שהם רק צוות צילום, ושתפקידם רק לצלם, ואחרי כן תהיה עריכה. לא ראיתי את הכתבה בסוף כי אין לי טלויזיה בבית.

אבל, בהחלט כן נתקלתי במצבים לא נעימים באוניברסיטת בן-גוריון בשל דעותי השמאלניות. כך למשל לפני שנתיים וחצי בערך, בימי מבצע 'עופרת יצוקה', טען המרצה לכלכלה כי 'יש צורך ליצור מדיניות תמריצים שלא מעודדת טרור, ועל כן יש צורך ליצור ענישה מקסימלית על כל טיל'. הקורס היה בכלכלה ניסויית, כך שזה לא בדיוק היה הנושא, ולכן גם לא אפשר כל תגובה. ובכלל, מימי כסטודנט לכלכלה, גם בבן גוריון, גם בטכניון ובאוניברסיטת חיפה, ובעיקר מימי כסטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית; הכלכלה מציגה עצמה כמדע, ואת כל הכופר בהנחותיה כ'לא מדעי', ובשל כך היא מסיקה מסקנות פוליטיות (בגדרך כלל ימניות), באצטלה מדעית שלא מאפשרת שום ויכוח או אפילו דיון.

אז יש פוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון, אבל לא רק שמאלית, ולדעתי האישית לא מספיק. הייתי שמח אם האוניברסיטה הייתה מאפשרת יותר דיון פתוח.

כמה מלים על המחשוב באוניברסיטת בן גוריון

בספרו "סיפורי הצלחה" מתאר מלקולם גלאדוול, ובכן סיפורי הצלחה של אנשים שונים, יוצאים מן הכלל וחריגים. אחד מן הסיפורים עוסק בביל גייטס הצעיר, שרכש מספר שנות הכשרה על מחשב יקר מאוד שנקנה על ידי הוריו, עבור בית הספר בו למד. סיפור אחר עוסק בביל ג'וי, שעיצב הרבה מן הפרוטוקולים של האינטרנט, כפי שהם היום. ביל ג'וי רכש את השכלתו המחשבית באוניברסיטה.

ניתן אם כן להסיק שעל מנת להיות איש מחשבים משפיע בשנות התשעים, היה צורך לרכוש השכלה מחשבית בראשית שנות השבעים, ואת זה ניתן היה לעשות או באוניברסיטה, או על ידי הרבה כסף פרטי.

גם עבדכם הנאמן הכיר לראשונה את האינטרנט דרך האוניברסיטה. בשנת 1993, בהיותי סטודנט לכלכלה ומתימטיקה באוניברסיטה העברית, למדתי קורס של מבוא למדעי המחשב. שמתי לב שניתן להגיע לאתר של הספרייה, ולאתרים של ספריות אוניברסטאיות אחרות מתוך הטרמינל שלי. זה ריגש אותי מאוד, הקשר המחשבי הזה. לפני שהתגייסתי, ב 1988 לא היו דברים כאלה...

לפני שנתיים שהיתי הרבה באוניברסיטת בן-גוריון במהלך הקיץ. היה חם מאוד, ולא היה לי מזגן. כיוון שאת רוב העבודה שלי אני עושה מן המחשב, וחיבור לרשתות המאמרים האקדמיים בטח שלא מזיק, עבדתי מן האוניברסיטה. באותה התקופה היה לי דפדפן כרום מותקן בבית, ולא היה דפדפן כזה על מחשבי האוניברסיטה. ניסיתי לדבר עם מרכז החישובים, אך הם טענו שמדובר בדפדפן לא יציב ומסוכן (!) ולא הסכימו להתקין אותו על אף מחשב באוניברסיטה. עשיתי מה שסבא שלי עשה, התקנתי אותו כל יום בתחילת העבודה.

עד היום, למיטב ידיעתי, לא מותקן דפדפן כרום על אף אחד ממחשבי האוניברסיטה, וזאת למרות שאין ספק (מחוץ למרכז החישובים) שהוא דפדפן מהיר יותר, חזק יותר, ידידותי יותר, ובטוח יותר. על רוב המחשבים מותקן רק אקספלורר, ועד לחודש יולי היו לא מעט מחשבים שהותקן עליהם אקספלורר 6 (דפדפן שמיקוסופט עצמה ביקשה להחליף כבר לפני יותר משנה מסיבות של אבטחת תוכנה!), אולי עוד יש כמה מחשבים כאלה.

הלקח העצוב הוא ברור, מהובלה של נושא המחשוב, ו"חזית הידע" הגיעה האוניברסיטה למצב של שמרנות וקיפאון, שלא מאפשרים את התפתחות החוקרים ואנשי העסקים של הדורות הבאים, או אפילו של הדור הזה.

אגב, מערכת היי לרן, המשמשת ללמידה מקוונת באוניברסיטה היא גם יקרה, גם (מאוד) לא יעילה, וגם מלאת תקלות כרימון. המערכת הזאת מפריעה גם ללימוד של אנשי החינוך של הדור הבא, שכן לא ככה צריך ללמד באמצעות מחשבים!

אוניברסיטת בן גוריון בעד ונגד

למרות הרקורד הבעייתי של בלוג זה, אני רוצה לכתוב בו סדרה של פוסטים.

אני כמעט מבטיח לכתוב אותם כל שבוע בצורה מסודרת, אבל זה ייקח לי קצת יותר משבועיים להתחיל, כי אני נוסע עם חלק מן המשפחה להונגריה, אחרי שלא הייתי בחופשה בחו"ל כבר כמה שנים טובות...

אני מקווה להינות, ואני מקווה שאתם מקווים שאהנה.

בכל אופן, הנה הקדמה קצרה לסדרה:

בשנים האחרונות הייתי סטודנט לדוקטורט בתעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון, ושומע חופשי במחלקה לספרות. אחרי כן, ועד ממש לדקות אלה, הייתי סטודנט לתואר שני לספרות  עברית באותה אוניברסיטה ממש.

באותה התקופה האקדמיה בישראל בכלל, ואוניברסיטת בן-גוריון בפרט, היו במוקד של כמה דיונים לוהטים: שביתות סטודנטים, פוליטיזציה של האקדמיה בעד ונגד, וכמובן מחאת האוהלים הנוכחית.

בוודאי שיש לי דעה (אלא מה!) על כל אחד מן הנושאים הללו, אבל נראה לי נכון יותר לדון באוניברסיטה עצמה, ככלל, כפי שאני רואה אותה. אני מקווה שמבט כזה יוסיף לדיון הציבורי הער בכל הנושאים לעיל, ועוד בכמה נושאים שהיה ראוי שיהיה בהם דיון ציבורי ער, אבל אין!

להתראות עוד קצת יותר משבועיים!

אורי

דני וגיל על חוק החרם

הערה מקדימה: דני וגיל הם שני נערים פיקטיביים הלומדים בבית הספר הדמוקרטי של באר שבע, שאף הוא פיקטיבי. דני וגיל מוקסמים מכל נושא המשפטים, לדאבת לבם של החברים הקבועים בוועדת המשמעת של בית הספר, ובמיוחד של צחי, יו"ר הוועדה, תלמיד בכתה ט', אך לשמחת הוריהם, ואף ההנהלה, שמצליחה להוכיח בכך את המצוינות האקדמית עאלק של בית הספר.

הערה מקדימה 2: אם ירצה השם זהו הפוסט הראשון, אך בהחלט לא האחרון בכיכובם של דני וגיל.

הפסקה גדולה, בית הספר הדמוקרטי של באר שבע, חמישה עשר בספטמבר 2011.

צחי: כן דני, אני מבין שהעלית את גיל לוועדת משמעת.

גיל: בהחלט בהחלט עמיתי המלומד. לדאבון לבי דני הכריז עלי חרם לפני כשבועיים, וזאת בניגוד מפורש לחוקי המדינה.

צחי: או קיי דני, לפני שאני שומע את מה שיש לך לאמר, אני מזכיר לחברות וועדת המשמעת הנוכחות כאן, רינה ודינה, את החלטתנו בעניין דני וגיל.

רינה (כיתה ח'): זוכרות, זוכרות, נותנים להם לדבר, לא שואלות שום שאלות, אחרת כל ההפסקה לא תספיק.

דינה (גם כן כיתה ח'): אני מזכירה לכם שלמרות מורת רוחי מן המשפטים המבוימים של דני וגיל, זכותם, כמו כל תלמיד אחר להשתתף בהליך וועדות המשמעות של בית הספר.

רינה: זוכרות, זוכרות, אבל יש לנו עוד כל מיני, אז בוא נמשיך...

דני (כאילו לא שמע את כל מה שנאמר אחרי דבריו של גיל): אני מצטער, עמיתי המלומד, אבל החרם הוא אמצעי לא אלים, שנועד לשכנע אותך להפסיק ממעשיך הנלוזים, שהם לא מוסריים, וכן, חוק המדינה לא חל בעניינך.

גיל: מעשי הנלוזים? למה בדיוק אתה מתכוון, וכן, מדוע אתה סבור שחוק המדינה לא חל לגבי?

דני: מעשיך הנלוזים הם כמובן התנחלות בלתי חוקית במגרש הכדורגל של בית הספר, ובאשר לחוק המדינה, על פי החוק חרם מוגדר כ... והריני מצטט את לשון החוק: "‫הימנעות במתכוון מקשר כלכלי,‬ תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת‬ ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו‬ פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית.‬" מובן שהחרם שהכרזתי עליך הוא לא חרם בשל זיקתך למדינת ישראל, אלא בשל הטינה האישית שאני רוחש לך.

גיל: אני חולק על דבריך עמיתי המלומד. נדמה לי שכל הוועדה כאן תסכים שהיחסים בינינו היו יחסי ידידות מופלאה עד שהכרזת עלי חרם. מכאן בהכרח נבוא אל המסקנה כי החרם הוא בגין נסיבות אידיאולוגיות הכרוכות בזיקתי אל מפעל ההתנחלות של מדינת ישראל.

דני: הזיקה היא רופפת. כן ברצוני להפנות את תשומת לב וועדת המשמעת לאלימות הגנוזה בעצם מושג החרם.

גיל: אתה טוען כנגד עצמך עכשיו?

דני: אה, סליחה.

צחי: טוב ההפסקה כמעט נגמרת. כל אחד מכם צריך לכתוב מכתב התנצלות לשני.

דני+ גיל: אני אערער על ההחלטה הזאת!

תודה לעמוס בר

כשהייתי ילד קטן, ושמעתי את הפינה לילד ברדיו, היה אחד, עמוס בר, שפרסם בה סיפורים על החיות בנגב, דברים כמו 'הפסמון האימתני כנגד הירבוע הגוזמני'. למקרה שאתם לא מכירים, מדובר על רשת א' לפני קצת יותר משלושים שנה.

מאוד התפלאתי לראות שהוא פתאום מפרסם כתבות בבלייזר, ועוד טוען בהן שהוא בן שלושים וארבע, ועוד מוסיף וטוען שהוא לא עושה כלום כל היום, חי במטולה או בהודו, ומתפרנס מלהשכיר דירה קטנה ליד כיכר הבימה. איכשהו, זה לא נראה לי כמו עמוס בר שאני הכרתי.

אז למה אני כל-כך רוצה להודות לעמוס בר (החדש, למרות שגם הישן היה אחלה)?

כי בזכותו הבנתי כל מיני טיפוסים כמו דוסטוייבסקי, ואפילו קצת צ'כוב, טולסטוי וניר ברעם. יש משהו מאוד מלאכותי בכתיבה של מי שמחליט שהוא עני מבחירה, ותמיד יש לו דרך מילוט אל העושר (תקראו בכתבה ותראו שאני צודק, או שפשוט תאמינו לי). כל הכתיבה היא משהו כמו "אני דפוק וזרוק אבל גם אתם בעצם".

ולא, עמוס בר (החדש) יקר, אנחנו לא אותו דבר בעצם. ההורים שלי אף פעם לא קנו לי דירה ליד כיכר הבימה. אמא שלי נתנה לי לפני שלוש עשרה שנה שמונים אלף שקל, שבדיוק הספיקו לעשרים אחוז מדירה בנשר (אלה היו אז הדירות הכי זולות בקרבה כלשהי לטכניון, כנראה שגם היום). גרתי בה ושילמתי משכנתא, המשכנתא הייתה קצת יותר גבוהה משכר דירה, אבל ירדה במשך השנים.

ככה הפכתי לטיפוס אחר מעמוס בר (החדש). כי תמיד הייתה לי משכנתא, ובכמעט עשר השנים האחרונות - גם ילדים.

עכשיו, מה הכי מצחיק בכל הנושא הזה?

שמשום מה אנשים חושבים שהדרך היחידה להיות סופר זה לחיות כמו עמוס בר החדש. ולאחרונה יש בישראל אפילו אנשים שיכולים לחיות ככה, כי ההורים שלהם עבדו קשה וקנו דירה ליד כיכר הבימה (לכל אחד משלושת ילדיהם).

אני חושב שאפשר להיות גם סופר שמשלם משכנתא בנשר (או בבאר שבע, כי את הדירה ההיא מכרתי בסוף). זה לא הולך להיות קל, אבל אני מתכוון לעבוד קשה.

אולי בסוף גם אצליח.

הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה

אבל עוד לפני הדרך החדשה והמרגשת, אני חייב לכם, קוראי הבלוג היקרים, את המשך הסיפור של קריירת המילואים המפוארת שלי, זו שהסתיימה לפני כשבעה חדשים...

ובכן, בתחילת שנת 2002, נקראתי לרכז את המכינה ליהדות מתקדמת ביפו. חשוב לציין כי רוב ראשי המכינות הם קצינים במילואים בדרגת לפחות סגן אלוף (כמו למשל אהרון פוקס שמרכז את המכינה הצבאית ביפו עכשיו).

באותם ימים עוד הייתי רק סמל, וזה כשלעצמו לא נראה לי לעניין, אבל כשהגעתי למילואים, ותפקידי כמש"ק חמ"ל נלקח, וגם כטבח הצלחתי הייתה מסויגת, נאמר לי שאני אהיה עובד רס"ר.

כששאלתי מה זה אומר, אמרו לי שאין מה לדאוג, במילואים לא צריך לצבוע שום דבר בסיד. בסך הכל להחליף נייר טואלט בשירותים, ולהביא עיתונים לפלוגות.

האמת היא שכן דאגתי. מילא סמל, אבל נייר טואלט באמת לא נראה לי כמו הקריירה הצבאית הרצויה לרכז מכינה, ולכן, כשאמרו שיש יותר מדי עובדי רס"ר, ושניים צריכים לרדת לפלוגה כדי לעזור במחסום, התנדבתי מייד לתפקיד.

ביליתי כשלושים יום במחסום. יותר מרוב חברי הפלוגה. אגב, במאמר פוליטי מוסגר אומר שניתן בהחלט להיות צבא מוסרי גם במחסום, שחלק ניסו וחלק הצליחו, ושאין בהכרח קשר, על פי מה שאני ראיתי, בין דעה פוליטית, או 'שמאלנות' במובן הפשוט, לבין התנהגות הומנית במחסום. את הלקח הזה לא שכחתי.

בכל אופן, אחרי שלושים יום במחסום, אחרי שבישלתי גם להם (יותר בהצלחה, אבל לא כדאי לתת מתכונים), ואחרי שלקראת סוף המילואים אני סידרתי את השמירות במחסום, הציע לי הפקיד הפלוגתי להצטרף כחייל קרבי לפלוגה.

מן הסיבות שהובאו לעיל, הסכמתי מייד.

אבל, וזה החלק הכי מצחיק, מאז לא קראו לי למילואים עד שחרורי.

למה? כי חוק חדש אמר שקוראים לחיילי מילואים לאימונים ולמלחמה, אבל לא לבטחון שוטף. יצא שאני לא טנקיסט אמתי, ולכן אין לי מה לעשות באימונים (וגם לא במלחמה), ובטחון שוטף... את זה כבר הסברנו.

ככה נמנעתי ממילואים דווקא כי רציתי להיות קרבי.

נקבא חרטה?

לפני כמה זמן התעצבנתי מאוד מפעילות של ארגון ימני כלשהו.

אלא שאז לא היה לי הזמן להתמודד עם הטענות, ולעתים אני צריך גם זמן לחשוב.

עכשיו היה לי קצת זמן לחשוב אז אני כותב כאן על הנושא, אבל ייתכן מאוד שארצה לכתוב על ארגון "זו ארצנו" או על החוברת "נקבא חרטה" עוד פעמים. לצערי הם דורשים התייחסות.

הפעם אני לא רוצה לדבר על החוצפה שבהכחשת עובדות חשובות, וגם לא על הצורה הלא מאורגנת של החוברת "נקבא חרטה", ואפילו לא על הניסיון המסוכן של ארגון זו ארצנו לסתום פיות (באקדמיה, ובגלי צה"ל), על כל זאת ועוד, אולי בפעם אחרת.

הפעם אני רוצה רק להציג סיפור קטן, ולהבין את ההשלכות שלו.

נניח שאתה, הקורא של בלוג זה, ערבי שחי בפלשתינא א"י המנדטורית. נניח, לצורך העניין שבשנת 1948 מלאו לך חמש עשרה, ושאתה גר בנצרת. כלומר גדלת לחשוב שאתה חלק מעם פלשתינאי מתהווה, ושכשם שרוב תושבי פלשתינא א"י הם ערבים פלשתנאים, כך גם בבוא היום רוב הטריטוריה תהייה שלכם.

נניח אפילו שהתנגדת בלבך לתכנית החלוקה, כי לא חשבת שליהודים מגיעה אדמה רבה כל-כך. אבל לא התנגדת צבאית, כי לא היה לך נשק, כמו לרוב הערבים הפלשתינאים שהם השכנים שלך.

אם זהו המצב, אתה מוצא את עצמך בגיל שבע עשרה (בשנת 1949, בתום מלחמת העצמאות) כמיעוט אתני במולדת שלך, ללא שום יכולת לבקש עצמאות מדינית (למרות שזו התכנית שאושרה באו"ם!), ותחת שלטון צבאי.

עכשיו, קורא יקר, אנא חזור שוב לעמדת הקורא הכנראה יהודי.

האם תוכל לאמר שלא קרה לך אסון? (נקבא)

איבדת טריטוריה, איבדת עצמאות מדינית, איבדת אפילו יכולת לשוויון אזרחי.

אז איך אפשר לטעון שהנקבא חרטה? (כלומר לא אסון, המצאה בעלמא)?

הערה חשובה: אני מפנה מהכותרת לאתר שאני לא מזדהה עם דעותיו, או הכיוון שהוא מייצג. אני נאלץ לעשות זאת רק בגלל הכיוון של הכחשת הנקבא, של אנשי 'זו ארצנו'.

אוניברסיטת בן-גוריון

עברתי לבאר שבע לפני בערך בדיוק חמש שנים.

במשך כל השנים הללו, הייתי אורח של קבע באוניברסיטת בן-גוריון.

קודם-כל כסטודנט לדוקטורט בהנדסת תעשייה וניהול, אחרי-כן כסטודנט לתואר שני בספרות עברית.

במשך כל התקופה גם שמעתי קורסים בספרות עברית (גם במשך התואר שמעתי קורסים נוספים כשומע חופשי).

כלומר, העברתי עכשיו חמש שנות לימודים בשמיעת שיעורי ספרות, והתקופה הזאת הסתיימה ביום רביעי האחרון.

אחת התוצאות המיידיות היא שאוכל להקדיש יותר זמן לבלוג זה.

באשר לתוצאות האחרות, ימים יגידו.

מבטיח לכתוב שוב, והפעם תוך פחות מחודש, אני מקווה לחזור לקצב סדיר יחסית של בערך פעם בשבוע...

פעם לא הייתי חלק שני: מילואים בבקעה

מה שיוצא מכל מה שכתבתי בשבוע שעבר הוא שבעצם,במהלך כל שירותי הסדיר בצה"ל, לא הייתי אפילו פעם אחת מש"ק מודיעין, שזה המקצוע הצבאי שלי.
נותרה לי אם כן רק תקווה עמומה, לממש את עצמי כמש"ק מודיעין במילואים.
האמת היא שבמשך כמה שנים עשיתי מילואים בבקעה, כמעט תמיד באוגוסט.
זה היה לא רע כל-כך. היה לנו מזגן בחדר, היה לנו מזגן במבצעים, שזה איפה שהייתי והכל היה טוב.
אבל אז, הנשים גרמו לי להיות מובטל.
אומרים שבכל המאה העשרים הנשים קיבלו עבודות (כפקידות ומזכירות), והגברים איבדו עבודות (כסבלים ומלגזנים). אותו דבר קרה לי.
הסמבציות הסדירות החליפו אותי.
פעם אחת הייתי טבח. האוכל דווקא היה ממש בסדר, אבל לא היה מספיק בשר בשבת, והאש של הגז כבתה, ואחינו חובשי הכיפה לא הסכימו שנדליק את האש של החמין מחדש.
אז לא היה מה לאכול. המג"ד התעצבן, ואמר שהאוכל גובל בתקלה מבצעית.
אחרי זה גם לא הייתי יותר טבח.

צה"ל ואני - חלק ראשון: פעם לא הייתי

אז ככה.
נגמר הסיפור המאוד ארוך שלי עם המכינה התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, היברו יוניון קולג' וכו'.
אבל ההרגל הזה של כתיבת סיפורים בהמשכים, הוא... איך לאמר... קצת ממכר!
אז הפעם קבלו את הסיפור של אורי מאיר ושירותו הצבאי, מעשה לא ייאמן בשלושה חלקים, היום החלק הראשון, פעם לא הייתי.
טוב, פעם כן הייית חבר גרעין נח"ל, יכולתי ללכת לעתודה, אבל בחרתי במקום זה לבנות קיבוצים ולחרוש את השדות. יותר נכון, בחרתי לחרוט את בשורת החינוך הנאור על ליבותיהם של ילדי ישראל הרכים.
זה די נחמד אם אתה בוחר לעשות כן בזמן שירותך בנח"ל, כי אז, פתאום, סתם ככה באמצע השרות הצבאי, אתה יוצא לשנה על אזרחי, הדרכה בתנועת הנוער. במקרה שלנו לתנועת הנוער קראו נוע"ם - נוער מסורתי, אבל על כך אולי בפעם אחרת.
בכל אופן, באותם ימים שבהם בנח"ל היו בעיקר גרעינים התישבותיים, היה נהוג שלפני שחייל יוצא לשנת ההדרכה בתנועה, הוא חייב מקצוע צבאי.
כך יצאתי מן ההיאחזות לקורס מש"קי מודיעין אי-שם בבסיס סודי במרכז הארץ.
הקורס היה מאוד מעניין. השנה הייתה 1990, החודש היה חודש מאי, וכל אחד מאיתנו היה צריך לבחור נושא לסקירה מודיעינית.
אני בחרתי את עירק. אמרתי שאחרי מלחמת אירן עירק הצבא העירקי הוא מאוד גדול, ולא עסוק.
אז הסתיים הקורס (באורח מפתיע יצאתי חניך למופת), ואני נשאלתי על-ידי קצין כח האדם של הנח"ל מה ברצוני לעשות אחרי הקורס. עניתי שאני רוצה לחזור להיאחזות עד החל"ת (ההדרכה בתנועה).
כך לא הייתי מש"ק מודיעין בפועל פעם ראשונה.
יצאתי לחל"ת באוגוסט 1990, בדיוק ביום שבו עירק פלשה לכוויית., הייתי בטוח שיקראו לי מייד בתור מש"ק מודיעין, ולא ייתנו לי לצאת לחל"ת (הרי התראתי על הסכנה עוד בקורס!). אבל יצאתי לחל"ת. במהלכו ניסיתי לשכנע, בלא הצלחה, את תושבי אשקלון ללכת עם ערכות הגנה, וכך לא הייתי מש"ק מודיעין פעם שנייה.
בשבוע הבא, איך המשכתי לא להיות מש"ק מודיעין...

על הכתיבה הגרסה היפואית

ובכן, מתישהו החלטתי שאני רוצה להיות סופר.

כלומר אי שם בתחילת 2003 כשהייתי במילואים, הבנתי שיש לי בראש עלילה של רומן. כתבתי אותו ושלחתי להוצאה לאור, הם אמרו שזה כמעט התפרסם אבל לא.

מאז (אי שם ב 2004) ועד שפתחתי את הוצאת הספרים (יוני 2007), וקצת גם עד היום, אני מנסה לשפר את יכולת הכתיבה שלי.

מה זה קשור לכל מה שסיפרתי עד עכשיו?

שאלה טובה, שהתשובה עליה תתברר בקרוב, אני מקווה.

ובינתיים, בזמן המכינה השנייה היה לנו עניין עם הרשמות למכינה השלישית. וכן כתבתי בפורום כותבי מדע בדיוני ופנטזיה (פורום 438 בתפוז) תרגילים.

הנה תרגיל שכתבתי אז בנושא "עלילה" עבור גיא חסון:

הטלפון של חיים צלצל. הוא ידע בדיוק מי זה, ומה הוא רוצה עוד לפני שענה.
"חיים? זה יורם. אתה מוכן לפגישה הבוקר?"
"כן יורם."
"אני מודאג חיים, אם הוא יגלה שאין לנו את המספרים לשנה הבאה, הוא פשוט יבטל לנו את האישור רטרואקטיבית."
"אז מה אתה רוצה שאעשה? לנפח את המספרים? לשקר לו?"
"לא, בשום פנים ואופן. אני פשוט מודאג זה הכל."
"טוב, בכל מקרה כולם יבואו, ואני מקווה שיהיה בסדר."
"אני מאוד מקווה, אבל אתה נשמע לי קצת רגוע מידי. אני מאוד מודאג."
חיים היה מודאג. הבוס שלו לא ידע שרינה החליטה לנסוע לחו"ל, והיא לא תהיה בפגישה. אם היה יודע שרינה חסרה, הוא היה מלחיץ אותו יותר.
טוב, האוטובוס הגיע בזמן. הוא יהיה שם לפני יחזקאל שטריקמן. כדאי לקנות גם איזה קילו בורקס. אחרי הכל, הוא לא רצה שיחזקאל יחשוב שהמכינה אינה מכניסת אורחים.
יחזקאל הגיע חצי שעה לפני הזמן. זה אמר שישבו בסלון שלושה חברי מכינה, ציפורה המדריכה, וחיים. ויחזקאל. רינה הייתה בחו"ל, ואריאל עוד לא הגיע. אריאל הוא המפתח לכל הדברים. אם אריאל יגיע, הכל יהיה בסדר, חשב חיים לעצמו, אבל אנחנו מתחילים חצי שעה לפני הזמן. אני מקווה שנחזיק מעמד.
"טוב," אמר יחזקאל שטריקמן. "נתחיל את הפגישה."
"אני הייתי עשרים וחמש שנים בצבא, ועוד עשר שנים בפוליטיקה. עכשיו אני האחראי על המכינות הקדם צבאיות באגף הבטחוני חברתי במשרד הביטחון. אני אומר לכם. הייתי כבר בעשרים ושתיים מכינות, ואני אומר לכם, היום כל משוגע על גבעה מקים מכינה קדם צבאית. אז תסלחו לי אנשים יקרים, אני רוצה לשאול משהו את חיים. חיים, למה החלטתם להקים את המכינה הזאת?"
חיים נשם לרווחה, וענה את התשובה שכבר כתב באלפי מסמכים: "מכינתנו נועדה לספק הכנה טובה לצה"ל, ולאפשר לחניכים שלנו לעשות שירות יותר משמעותי. אולי תטעם מן הבורקס? הם מצוינים."
"לא תודה לגבי הבורקס, אבל מישהו אמר שהוא מכין תה. אני פשוט צריך לשמור קצת."
יעל קמה ממקומה, והלכה להכין משקאות חמים לכולם.
"ובכן," נשען יחזקאל לאחור על הספה, וחייך חיוך רחב, "ובכן חיים ידידי, אולי תספר לי, איך אתם מכינים לשירות משמעותי?"
חיים הרגיש פחות בטוח. הוא החליט לנסות את התשובה ששינן לעצמו: "ההכנה לצה"ל במכינה שלנו מתחלקת לשלושה חלקים: דילמות מוסריות, ניווטים בסדרות שטח, ושיעורי כושר גופני."
לפני שיחזקאל הספיק לענות, אריאל נכנס לחדר, והניח עוד קופסא עם בורקס על השולחן. כולם גיחכו על צירוף המקרים. "אני הולך להכין לעצמי קפה שחור." אמר אריאל.
"אז תכין בבקשה גם לי," אמר יחזקאל, בעוד הוא לוגם את הלגימה האחרונה של התה."
"אולי תסביר לי," אמר יחזקאל בחיוך, "למה אתם צריכים ניווטים? מה? בנות צריכות לנוט בצבא? ולמה אתם צריכים שיעורי כושר גופני? לצבא יש סרגל מאמצים. כל העבודה שאתם עושים על כושר, לא תועיל."
חיים ראה שרינה מתרגזת. הוא ידע שהשוביניזם שהיה פה עד עכשיו דרך על עצביה, אבל להגיד שבנות
"תסלח לי," קטעה רינה את חוט המחשבה של חיים, "תסלח לי מר יחזקאל שטריקמן היקר, אבל אני קצת מכירה מה בנות עושות בצבא, ולוחמות במג"ב כן צריכות לנווט!"
"כן," אמר חיים בסבלנות "אנחנו מאמינים שניווטים מעשירים את יכולת המנהיגות של המשתתפים שלנו. חוץ מזה על ההכנה המוסרית שלנו יוכל לספר לך אריאל."
יחזקאל לקח את כוס הקפה מאריאל, ואיתה גם שני בורקסים. למשך כמה שניות הוא עסק באכילה, ואז אמר: "הקפה שלך אשכנזי מידי, אריאל. תגיד לי אתם בעד סירוב פקודה?"
"לא , מה פתאום?" אמר אריאל.
"טוב, אני חושב ששמעתי מספיק. בהצלחה בשנה הבאה." אמר יחזקאל, ולקח עוד בורקס לדרך, לפני שיצא מן החדר.
חיים נשם לרווחה. לא רק שיש לו עדיין מכינה, הוא אפילו לא צריך לעשות שיעורי כושר בשנה הבאה. לא היה לו מושג איך ימצא מורה.

הוא פתח את המכשיר הסלולרי ושם חיכתה כבר ההודעה: "חיים. זה יורם. ספר לי איך הייתה הפגישה."

אציין רק שהתיאור הוא של פגישה שבאמת הייתה במכינה השנייה עם מישהו מהאגף הבטחוני חברתי במשרד הביטחון. כשהראיתי את הקטע לחברי המכינה דאז (השנייה), הם חשבו שהוא מצחיק מאוד...

היברו יוניון קולג' - ההתחלה

אז ככה התחילה מכינה הראשונה, ואני חייב לאמר שנהניתי.

בכלל, מאז ומתמיד, הדבר שהכי נהניתי ממנו היה להביא דבר חדש לעולם, משהו שלא היה שם קודם.

ובמכינה הראשונה הייתה לי הרגשה כזאת, בצורה שלא הייתה לי בשום דבר שעשיתי לפני כן.

בתום השנה הראשונה, כשהייתי כבר כמעט בטוח שתהייה מכינה שנייה, סקרתי בסיפוק את המכינה ואמרתי לעצמי "הנה, בתחילת השנה עוד לא ידענו איך מלמדים תלמוד במכינה קדם צבאית רפורמית, עכשיו אנחנו יודעים. עוד לא ידענו איך מתנדבים ואיפה, עכשיו אנחנו יודעים." וכן הלאה וכן הלאה, הייתי באמת גאה.

המכינה השנייה הייתה באמת יותר קשה, והפעם היחידה בתולדות המכינה שבה מספר המשתתפים ירד משנה לשנה. אבל איכשהו כשראיתי שגם זה הולך פחות או יותר טוב, אמרתי לעצמי שזהו, בוא נוותר על בית הספר הדמוקרטי, ונלך רק על הקטע הרפורמי בחיי. אני נהנה, אני מצליח, ואם יורשה לי, חשבתי גם שהידע שלי ביהדות הוא מספיק ניכר כדי שאוכל לתרום לתנועה ליהדות מתקדמת.

באותה העת, ונראה לי שזה על כל פנים לא השתנה עד היום, הדרך היחידה להיות מנהיג בתנועה ליהדות מתקדמת בישראל הייתה ללמוד רבנות.

אז החלטתי, שלמרות שלא הסכמתי ללמוד רבנות קונסרבטיבית בימים שבהם הדרכתי בנוע"ם, אלמד רבנות רפורמית.

תהליך המיון היה ארוך. הייתי במבחנים מקצועיים, בשיחות עם האחראי על התוכנית הישראלית לרבנות, הייתי צריך להביא שש המלצות, ועוד כהנה וכהנה.

עשיתי את הכל בכיף, ומתוך אהבה, ולבסוף התקבלתי.

באחת השיחות, באזור חודש מאי 2004, באתי מן המכינה ביפו לשיחה בהיברו יוניון קולג' בירושלים.

במכינה היה, לפחות שלוש השנים הראשונות שלה, קורס שנקרא "החברה הישראלית". אני לימדתי אותו בשנה הראשונה והשנייה. הקורס כלל להראות סרטים ישראליים מתקופות שונות ולדון עליהם. כך יצא שהייתי בריאיון הזה בהיברו יוניון קולג', עם האחראי על התוכנית הישראלית לרבנות, ועם דיקן הקולג', כאשר הדיוידי של הסרט "טיפת מזל" נמצא בכיס המעיל שלי.

בסוף השיחה הם שאלו אותי: "האם יש לדעתך משהו שאנחנו כתנועה מפספסים?"

הוצאתי את הדיוידי מהכיס של המעיל ואמרתי: "כן. אני חושב שאנחנו מפספסים את עדות המזרח."

אני מצטער לאמר שצדקתי.

מה מכינים במכינה?

ובכן חשבתי שאוכל להיות מורה בבית הספר הדמוקרטי, ולרכז את הסניף של נוער תל"ם,

אך עד מהרה נוכחתי שקשה להתפרנס מלהיות מורה, אפילו במשרה מלאה, אפילו בבית ספר דמוקרטי.

במקביל היו לנו המון ישיבות רכזים בנוער תל"ם. התנועה לא ממש פעלה בשנים 1996-2002, וכך בסתיו 2002 הייתה פתאום המון אנרגיה.

כבוגר גרעין של נוע"ם (תנועת הנוער של התנועה המסורתית בישראל, נא לא לבלבל עם התנועה הרפורמית), ומדריך של עוד כמה גרעינים, שאלתי באחת מישיבות הרכזים את הרכז הארצי מה עושים בנוער תל"ם אחרי סוף כיתה י"ב. הרכז הארצי ענה לי שכרגע לא ברור, אבל כדאי לדבר על הנושא עם מנכ"ל התנועה. אמרתי לו שכדאי לנו להזדרז, כי אני רואה ששכבת י"ב היא מאוד חזקה, ושכבת י"א פחות, ואם לא נזדרז, נצטרך לחכות עוד שנה.

דיברתי עם הרכז של נוער תל"ם אי שם באמצע אוקטובר. בסוף אוקטובר נקראתי למשרדו של מנכ"ל התנועה שהודיע לי שהתנועה רוצה להקים מכינה קדם צבאית, האם אני רוצה לנהל?

לא ידעתי מה זו מכינה קדם צבאית, אבל הרעיון נראה לי מעניין, וחם, ואמרתי לו כן. גם המשכורת הייתה טובה.

טוב, מה אומר? התחלתי לגבש את הקבוצה, ובספטמבר 2003, ברחוב מגן אברהם ביפו התחילה לפעול המכינה למנהיגות יהודית מתקדמת.

איך היה במכינה? על כך בשבוע הבא....

נוער תל"ם

ובכן, נמשיך עם אוגוסט שנת 2002.

עברנו למודיעין, המתנ"ס הודיע לי שהוא לא מעוניין בשירותי, ואילו אני ביליתי הרבה מימי ולילותי בטיול במתחם השמשוני של מודיעין, ובייחוד באתר הקרוונים של בית הספר הדמוקרטי.

אגב, באותם ימים בית הספר היה אמור לעבור לאתר אחר כי הקרוונים היו ישנים מדי, למיטב ידיעתי הם עדיין באותו אתר קרוונים.

בכל אופן, בלילות שמתי לב שאתר הקרוונים של יזמ"ה, הקהילה הרפורמית של מודיעין, וכל גני הילדים שלה, הוא סמוך לבית הספר הדמוקרטי, ומקיים חוגים שונים כמעט מדי ערב.

התקשרתי לקהילת יזמ"ה ושאלתי אם הם מעוניינים בחוגי מחשבים ויהדות, או בחוגי דרמה ויהדות.

ענתה לי רב הקהילה, ואמרה שלא תודה, אבל אולי אני רוצה לרכז את הסניף של תנועת הנוער שלהם.

חשבתי לעצמי, למה לא?

הרי ריכזתי הרבה פעמים סניפים (וגרעיני נח"ל) של תנועת הנוער נוע"ם, של התנועה הקונסרבטיבית בישראל, התנועה הרפורמית לא יכולה להיות מאוד שונה.

אמרתי כן, והתראיינתי לתפקיד במשרד הראשי של נוער תל"ם בירושלים.

לשמחתי קיבלתי את התפקיד בתחילת חודש ספטמבר, וכך הייתה לי השלמת הכנסה למשכורת של בית הספר הדמוקרטי.

חשבתי לעצמי, אנהל את הסניף של נוער תל"ם במודיעין, שנתיים, ואחרי כן אמשיך לעבוד רק בבית הספר הדמוקרטי.

זה מה שחשבתי, אבל מה יצא באמת? על כך בשבוע הבא...

הדבר היה ככה - פרק ראשון

בשנת 2002 הייתי נשוי, בתי בכורה שירה נולדה בינואר של אותה השנה, ועבדתי כמורה במוזיאון המדע בחיפה.

ככל שהתקדמה לה השנה, התבהר לי ולאשתי דאז שהחיים בנשר הם מסורבלים וקשים עבורנו. הורי הגרושים גרים באזור ירושלים בנפרד, והוריה הנשואים של אשתי לשעבר גרים אף הם בירושלים. הנסיעות היו לנו קשות, והחלטנו שאנחנו רוצים לעבור דירה.

חשבתי במה אני רוצה לעסוק, כי באותם ימים התברר לי שככל הנראה לא אהיה מרצה לכלכלה בטכניון. לא היה לי את מה שצריך כדי לבגיע לעמדה כזאת, ולראייה התחלתי את לימודי התואר השני בכלכלה בשנת 1996, ואילו בשנת 2002 עדיין לא סיימתי אותם.

לבסוף החלטתי שאני רוצה להיות מורה בבית ספר דמוקרטי, ולשמחתי התברר שאוכל לקבל משרה מלאה בבית הספר הדמוקרטי של מודיעין.

החלטנו למכור את הדירה בנשר, ולעבור למודיעין.

דא עקא, אחרי מספר חודשים התברר שאקבל רק שני שליש משרה בבית הספר הדמוקרטי של מודיעין, ולכן הצעתי למתנ"ס של מודיעין להעביר בו חוגי מחשבים. לא קיבלתי תשובה מן המתנ"ס, וכך המשכנו במכירת הדירה.

במקביל ניסינו לשכור דירה במודיעין, מה שהתברר כמסובך למדי. חתמנו חוזה למכירת הדירה שמחמיר מאוד עם מי שמאחר, ובעל שירה ששקל להשכיר לנו דירה במודיעין ביטל ברגע האחרון, וכך נאלצנו לחפש דירה בהתראה של כמה ימים.

לשמחתנו מצאנו דירה, פינינו את הדירה בנשר, ארזנו ופרקנו במודיעין, מסרנו את הדירה בנשר, וכך הגענו לשני באוגוסט 2002, כאשר יש לי שני שליש משרה בבית הספר הדמוקרטי במודיעין, לאשתי דאז אין עבודה כלל, ואנחנו צריכים לחיות, ולהאכיל ילדה קטנה וחמודה במטרנה.

מה עשיתי?

המשך בשבוע הבא...

ב-20 במארס 2008 הניח טייטל מטען חבלה מוסווה במשלוח מנות, ליד ביתה של משפחת אורטיז באריאל.

זה מה שהכי מרגיז אותי.

השימוש החולני הזה בחג הפורים.

אני יודע היטב מה שכתוב במגילת אסתר על כך שהיהודים הרגו בשונאיהם בפורים, וגם על היום הנוסף שניתן לכך, במיוחד בערים מוקפות חומה מאז יהושע בן נון.

מכיר את כל המקורות הללו.

גם לא שכחתי איך ד"ר ברוך גולדשטיין, זכרונו לא לברכה נתן אינטרפרטציה משלו לנושא.

אז השנה החלטתי שנהפוך הוא.

יום שיהודים מסוימים תכננו כיום של שנאה ורצח יהפוך ליום של שמחה וחלוקת משלוחי מנות לעובדים הזרים בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב.

אני אהיה שם, עם עוד כמה נציגים של המשפחה.

מי בא?

אצל סמי

בתור מישהו שגדל בחיפה, אני רגיל שיהיה לי איפה לאכול חומוס בשבת, רצוי בסביבה דוברת ערבית, רצוי שיהיה גם כנאפה איפשהו ליד.

אז לפני כמעט שבועיים, יצאנו יעל ואני לרהט, מתוך מגמה לגלות איך ומה.

השוק של רהט הוא מעניין מאוד לדעתי, וגם מציע כמה מבצעים לא צפויים (במיוחד אם אתם רוצים קופסאות שימורים של פול שנארזו במצריים למשל). השוק נמצא כמה דקות נסיעה לתוך רהט מצד ימין, ועל הכביש, בסמוך לשוק, יש שדרת חנויות מהודרת יותר, ובה גם קונדיטוריה מזרחית לא רעה בכלל, עם כנאפה טובה ביותר (וזולה מאוד).

עוד לפני השוק, מצד שמאל יש סופר בשם סל סנטר (מסתבר שהס' סגולה בשתי המלים).

לידו נמצאת השווארמיה אצל סמי.

אני אכלתי שווארמה בצלחת, ויעל אכלה שניצל בצלחת. המנות היו טריות, ענקיות וטעימות, וכך הספיקו לי לעוד שתי ארוחות צהריים בבית.

המחירים היו נמוכים (35 לשוורמה, 30 לשניצל)

מומלץ!

סופיאן אבו זיידה אומר

טוב, אז קמתי היום בבוקר והדלקתי את המחשב.

האינטרנט לא עבד, בדיוק כמו ביום שני (אבל ביום שלישי ורביעי הוא דווקא כן עבד)

מה כבר יכולתי לעשות? הלכתי לעבוד באוניברסיטה.

פתחתי את דף הבית של בן גוריון (אין לי הרבה ברירה, הוא נפתח אוטומטית), וראיתי שהיום בעשר ידבר סופיאן אבו זיידה באולם זוננפלד.

מה אני אגיד לכם? עבדתי מהר, כי רציתי לשמוע מה יש לו לאמרץ

הבן-אדם דיבר הרבה זמן, והוא היה צריך לעמוד כל הזמן הזה, כי המיקרופון לא הגיע אל השולחן (אל תשאלו אותי למה...)

הנה כמה דברים שהבנתי ממנו:

• לא היינו ממש קרובים לשלום ב 2008, ובפרט אף אחת מן ההצעות של אולמרט לא ניתנה בכתב.
• הוא חושב שאנחנו חושבים שהפלסטינים מטומטמים.
• מיטשל מאוד התפלא שבו מאזן סירב להצעה של ביב להקפאת התנחלויות.
• יש היום הרבה מתח בגדה.
• הוא בטוח שהוא יכול אישית להיכנס לעזה, אבל לא בטוח שהוא יכול לצאת
• חמאס לא יחתום על הסכם הרגיעה, וזה עניין של הסכמה סורי או אירנית.
• 70% מהפלסטינים בעד פתרון של שתי מדינות.
• הוא אישית בעד החזרת המפתחות לישראל, וסיום הרשות הפלסטינית.
• הבחירות ברשות יהיו ביוני 2010.
• הבחירות יהיו גם בעזה.

האם צריך גם להוסיף שהוא לדעתי יותר אינטליגנטי מכמה מחברי הכנסת?

או שהוא יותר רהוט בעברית?

על עברית ועל יידיש

קצת קשה להעריך, אבל לפי נתונים שונים, ולפי שימוש בשכל הישר מסתבר ש:

בשנת 1939 היו בעולם 11 מיליון דוברי יידיש, ופחות מחצי מיליון דוברי עברית.

בשנת 2009 יש בעולם כשישה מיליון דוברי עברית (לפחות), ופחות מחצי מיליון דוברי יידיש.

אני יודע יידיש בצורה מאוד חלקית כי למדתי את השפה בתיכון בקנדה.

אבל מעבר למסקנות העצובות על השואה, או למחשבות השמחות על אליעזר בן יהודה, אני חושב שיש כאן מסקנה על הכוח של מדינת לאום בעיצוב שפה ותרבות.

לא הייתה מעולם מדינה ליידיש, התחום שלה בתור בזהב שלה, היה תחום המושב, ואולם תחום זה נעלם ברבות השנים.

לעברית יש מקום, ולכן הפופולריות של השפה, וגם של הספרות, גדלה בהתמדה.

נוסיף אם כן כמה נקודות זכות לציונות המדינית.

רק בשבוע הראשון ללימודים

• אתה הולך לקרנף, קונה גלידה בחמישה עשר וחצי שקלים, וצריך להסביר למוכרת החדשה למה נתת לה עשרים שקלים וחצי.
• מישהו מעמיד פנים שאתה מינימום דוגמן על, ומצלם אותך חמש מאות פעמים, ובסוף נותן לך כרטיס למבצע של קסטרו.
• עשרות פאבים מפרסמים את עצמם, וכולם מוכרים בירה באותם מחירים, ונותנים בחינם בוטנים.
• אתה רואה מבצע מדליק לתיאטרון באר-שבע, ואחרי שאתה מחליט שזה מבצע מדהים, אתה רואה שהם כבר לא שם בשבוע השני.
• אתה עומד בתור לתעודות סטודנטים, חושב שזה לא התור הנכון, ובסוף עומד שם שוב.
• אתה נכנס כמה פעמים לדוכן של אורנג' כי יש להם מסטיקים כתומים מאוד טעימים.
• אתה צריך לסבול חום של ארבעים מעלות, כשבחוץ כבר חושך, ולהסביר לאנשים לא מאמינים שבתוך חודש יהיה קר.
• אתה יודע שהשנה תעבור מאוד מהר...

מחנהיודה

הנה אתוודה על עוד הרגל מגונה שלי.

אני נוסע לעתים תכופות ביום ששי בבוקר, ואם כן אני מקשיב לתוכנית 'בילוי נעים' עם מולי שפירא. אני מאוד אוהב את מולי שפירא, ופחות את המחליפים שלו, אבל...

מתישהו בשעה השנייה גיל חובב עולה לשידור וממליץ על מסעדה טובה וזולה (מולי מתעקש, פחות מחמישים שקל לסועד). אלא שבשבוע שבו יעל ואני הקשבנו, מולי שפירא לא היה, וגיל חובב הרשה לעצמו להמליץ על מסעדה טיפה יותר יקרה. מחנהיודה שבשוק מחנה יהודה בירושלים.

יום הולדתי התקרב, ויעל ואני סיכמנו שבחול המועד סוכות נעלה לרגל לירושלים, לאכול במסעדה לא כשרה (הרי לכם כפירה!)

הגענו. זה לא כזה קל למצוא, אבל אנשים ליד השוקניון יודעים איך להכווין למסעדה. בזכות האוטובוס לא הגענו מוקדם מדי, וניסינו לשכנע את האחראית שנאכל מהר, בסוף סיכמנו שעל הבר ועד שתיים.

אכלנו לחם מצוין עם איולי פסטו משובח (בחינם), פולנטה רכה, וקרעי פסטה עם גבינה, סלט אנדיב גבינה כחולה ותאנים, שתיתי (יעל טעמה רק טיפה) יין פליני של סוסון ים, קיבלנו שתי כוסות יין נתזים ורוד (גם כן חינם), מוס שוקולד עם קצפת מצוין (גם כן חינם), ובסבוסה תאנים עם גלידת טחינה, משובח, הגלידת טחינה מעט כבדה, ראו הוזהרתם. יצאנו מרוצים מאוד, שתויים קמעה, במאתיים שקל (כולל שרות), ולפני השעה שתיים!

רק אחרי הצהריים, כשישבנו לשתות מיץ תפוזים בעמק רפאים, הבנו שבעצם לא אכלנו שום דבר לא כשר.

יש לסיפור הזה בטח מוסר השכל, אבל אני לא יודע מהו!

פעם ראשונה בי"ם (מרחובות)

כן, כן, אני מודה, זה לא בסדר, הייתי צריך לכתוב גם בחול המועד סוכות...

אבל, הייתי בנופש בארצנו עם יעל, חברתי המתוקה ביותר, ולא נותר לי זמן לאחר הימים המפרכים בהם בילינו ביחד בשבילי ארצנו.

אבל!

בדיוק לפני שבוע עלינו לעיר הקודש, ואת רשמינו משם אי-אפשר לסכם בפוסט אחד.

אז הנה פוסט מיוחד רק לנסיעה.

לנו ברחובות, והלכנו בנעימים על התחנה המרכזית של רחובות, שהיא חלק מקניון. היום היה חם, אבל לא חם מדי.

הגענו ברבע לעשר לתחנה, אבל היה מאוד לא ממוזג בתחנה, והאוטובוס היה אמור לצאת רק בעשר, אז הלכנו שוב לקניון, מצאנו את הדיוידי של בלוז לחופש הגדול שיצא באותו היום (מומלץ, אבל ממש לא קשור לנושא), וחזרנו לתחנה בערך בחמישה לעשר.

היה דוחק אב מצאנו מקום לשנינו ביחד.

יעל הבטיחה לי שהאוטובוס יתמלא (כולל עשרת המקומות המותרים בעמידה של משרד התחבורה) בשתי התחנות הבאות של רחובות, וכך אכן היה.

ואז הגיע הקטע שבגללו אני כותב אאת הפוסט הזה. הנהג נסע לרמלה, התחנה הבאה בקו 435 (ראה לינק מצורך, רק על מנת לאמר לכל מי שחיכה לאוטובוס שם, שאין לו מקום ועוד מעט מגיע אוטובוס אחר!!!

לפי הלינק המצורף כתוב שהאוטובוס יגיע לירושליםן אחרי שעה וחמישה. במקרה שלנו זה היה יותר כמו שעה וחמישים, בגלל פקקים קצת יותר מרגילים בכניסה לעיר.

אכן, ארץ ישראל, ובמיווחד בחול המועד סוכות, אינה נקנית אלא ביסורים...

למה שלא נרגע קצת

או קיי.

אני מסכים שהעולם לא מתנהג אלינו בצורה הוגנת.

אני מסכים שעמים אחרים ביצעו פשעים נוראים יותר ממה שעשינו או לא עשינו בעזה.

אני מסכים שאחמדינג'ד הוא לא בדיוק חתול בית מתוק.

אני אפילו מסכים שזה יהיה מאוד לא נעים אם תהיה לאירנים פצצת אטום.

אבל,

מה בדיוק חשבנו?

שאם נגיד שאנחנו מוסריים, ושאזרחים שנהרגו נהרגו בטעות, הפלסטינים והעולם יקבלו את זה בשתיקה?

שאם לא נחקור את ההתנהגות של צה"ל בעצמנו, אחרים לא יעשו את זה בשבילנו?

שאם לא נשתף פעולה עם וועדות חקירה של האו"ם הם יכתבו מה שמתאים לנו?

שנצליח להפציץ את אירן לבד?

שנצליח לעצור את התוכנית האירנית בעזרת המוסד הגאוני שלנו?

שאם נצווח אוי אוי אוי אז ישימו אלינו לב יותר?

אני חושב שהתשובה על כל השאלות הללו הייתה צריכה להיות לא מראש, ובדיעבד התברר שהיא לא גם במציאות.

ולכן אני מציע קצת יותר קור רוח.

העולם כולו נגדנו עוד לא אומר שמותר או כדאי לצפצף עליו.

זה שיש לאירנים פצצה גרעינית אומר שכדאי אולי לשתוק קצת ולתת לאירופה להזיע.

זה שהפלסטינים מנצחים אותנו בדיפלומטיה, אומר שאנחנו צריכים להחליף דיסקט.

כי מה אנחנו חושבים עכשיו, שהתביעות הללו ייפסקו? שנוכל להמשיך לנהל את הכיבוש לנצח בתנאים הולכים ומחמירים?

צריך חזון, וצריך פעולה, וצריך אופטימיות, וצריך קור רוח.

לצערי אף מפלגה לא מציעה את הסחורה הזאת כרגע.

חבל.

ועכשיו סיימתי את הספר

הוא היה מעניין ביותר, והייתי קונה אותו בשמחה, אם היה עולה קצת פחות.

הקטע המעניין בספר הוא שלא בדיוק ברור מה הוא.

מלקולם גלאדוול מנסה לנתח סיפורי הצלחה, ולטעמי הסיפור שלו הוא קצת פשוט מדי.

אם קיבלת הזדמנות, והשקעת 10,000 שעות, תנצח.

למרות הפשטנות, ולמרות שיש מקרים שמתאימים, ומקרים אחרים שלא בדיוק מתאימים לתיאור בספר, הוא ספר מעניין.

הוא מעניין כי נקודת המבט שלו היא גלובלית.

הוא מנסה להסביר תופעה על-ידי התמקדות במקרים רבים ושונים, ורוחב היריעה שלו הוא מרשים: חברות תעופה קוריאניות, בתי ספר בסין ובהארלם, הקריירה של מוצארט, ופסיכולוגים הולנדיים כולם מוצאים את דרכם לתוך המארג של גלאדוול.

אפשר להתווכח איתו, אבל גם מעניין להתווכח איתו.

אפשר לטעון שהתיאוריה שלו היא פשוטה מדי, אבל היא יותר מורכבת מהרבה אחרות.

זה בסיס טוב להתחלת דיון על פילוסופיה מעשית במאה ה-21.

מחשבות על סיפורי הצלחה

קראתי אתמול עוד קצת בספרו של מלקולם גלאדוול, ואני אמור לקבל אותו בהשאלה אחרי ראש השנה. ייתכן שיהיו לי מחשבות אחרות אחרי שאסיים אותו, אבל הנה כמה מחשבות בינתיים.

הספר מתאר את הסיבות להצלחתם של אנשים. שניים מן האנשים הללו נקראים ביל ג'וי וביל גייטס.

מלקולם גלדוול טוען שהרבה מן ההצלחה של שניהם הייתה בחשיפה מוקדמת לעולם המחשבים, חשיפה שאפשרה להם לתכנת היטב כאשר אחרים לא הכירו עוד את הנושא.

בשני המקרים חלק ניכר מן החשיפה היה באוניברסיטה. במקרה של ביל ג'וי כל החשיפה.

גם אני הכרתי את האינטרנט לראשונה באוניברסיטה העברית, בקורס מבוא לתכנות בשנת 1993, בטעות.

ולמה אני מספר את כל זה?

כי לטעמי היום האוניברסיטה, לפחות אוניברסיטת בן-גוריון, אבל אני חושש שכל האוניברסיטאות בישראל, נותנת לטעמי האישי שירות מחשבי גרוע יותר ממה שאפשר לקבל באופן פרטי.

מערכות ההפעלה, התוכנות הסגורות והעתיקות (מקום ראשון למערכת היי לרן), הדואר האלקטרוני, ואפילו עיצוב האתרים, הכל מיושן, סגור, ויקר.

אנשי מרכז החישובים, בשם הצורך לשלוט על המצב האישי של כל מחשב, עובדים המון שעות על מנת לטפל בדברים שבבית כל אחד מאיתנו מטפל בהם בעצמו.

היום אני לא יכול להתקין למשל את שפת התכנות פייתון, או את גוגל כרום, על אף מחשב באוניברסיטה, הם לא נמצאים שם באופן טבעי, ושניהם דוגמאות של קוד פתוח ומאובטח (במקרה של כרום לטעמי האישי, במקרה של פייתון אני לא מכיר מערערים על כך...)

המצב הזה הוא עצוב, והוא גם שוחק (כמה שחוק מצדי לאמר זאת) את היתרון הטכנולוגי של ישראל.

אז הנה כמה איחולים לשנה החדשה:

תהיה שנה עם

• קוד פתוח
• אתרי אינטרנט בעיצוב קל ואישי
• מערכות הפעלה פתוחות
• כלי פיתוח חינמיים
• לימוד מרחוק הנשען על תוכנה חופשית

שנה טובה לכולכם!

דרויאנוב עכשיו

היה זה בזמן שירותי הפחות או יותר צבאי, לא נעים לאמר, אבל לפני כמעט עשרים שנה...

באותם הימים הייתי חל"תניק, בסניף נוע"ם באשקלון, כלומר על אזרחי, ומדריך נוער והפז"ם דופק, אבל זה לא נושא הקטע...

הייתי נוהג לבקר את החל"תניקית של רחובות, ושנינו היינו הולכים בצוותא לשיעורי היהדות של הרב שמואל אבידור הכהן תהי נשמתו עדן...

פעם, בעת השיעור הוא אמר: "הייתי פעם בהשתלמות מורים, ואחת המורות שאלה אותי מהו ספר היהדות הכי מומלץ, אם אני יכולה ללמד רק ספר אחד. עניתי לה מייד וללא היסוס 'ספר הבדיחה והחידוד' של אלתר דריאנוב. היא חשבה שאני מתלוצץ, אבל הראיתי לה איך בכל בדיחה אפשר ללמוד משהו על החיים בעיירה יהודית."

השבוע נתקלתי באלתר דרויאנוב שוב, באתר של בן יהודה. (גם אתם יכולים להיתקל בו אם תקליקו על הלינק...)

אני אוהב את בדיחותיו עד מאוד, אבל חלקן קשות להבנה בימינו. נסו, תתאמצו, ורק אם תתאמצו, אולי תהנו.

ועל מנת להראות שהולך ופוחת הדור, הנה לא בדיחה כי אם סיפור אמיתי ששמעתי:

ילד ערבי, ילד אתיופי, וילד רוסי הולכים לבית ספר ביום הראשון של כיתה א'. המורה אומרת לילד הרוסי: "אתה בכיתה שלי, הערבי והאתיופי בכיתה המקבילה!"

חוזרים ללמד עם מכנסיים קצרים?

הכתבה המופיעה בלינק מתארת תופעה שאני לא אוהב.

גדעון סער, וארגוני המורים רוצים להחיל קוד לבוש על מורי ישראל, הכולל אי לבישת מכנסיים קצרים.

מכנסיים קצרים הם אחד הסמלים של הישראליות, לפחות היו...

מכנסיים קצרים הם מה שמתאים לאקלים שלנו, כולל במשך רוב שנת הלימודים.

חפשו מכנסיים קצרים, ותמצאו בגוגל כמה וכמה סיפורים על פרופסורים מצוינים שלבשו רק מכנסיים קצרים.

אז מה הבעייה של שר החינוך?

אני חושב שהבעייה היא לא רק שלו. הרצון להתאים לסטנדרטים בינלאומיים, ובעצם לסטנדרטים אירופאיים קרירים, עוד יפגע בכושר הריכוז של מורי ישראל, בזהות שלנו, וכן, גם בפוריות.

אז בשם כל אלה, אמרו לא לשר החנוך!

אמרו כן למכנסיים הקצרים!

נ.ב. בחודש אוגוסט הייתי עסוק להפליא, עם הילדים אלא מה? וגם קצת חולה, אבל כעת שבתי במרץ, ואני מבטיח לכתוב מדי שבוע, מלבד במקרי חירום...

פולישוק פולישוק פולישוק

אין לי כל דרך לצפות בשידורי הטלויזיה בביתי, ומרות זאת ראיתי את כל העונה הראשונה דרך האינטרנט.

מומלץ ביותר!

בעצם כל מה שהולך לקרות כאן עכשיו זה רשימה של סיבות או השתפכויות על למה אני אוהב את הסדרה:

• כי למרות ההסתייגות בתחילתה, נראה לי שהיא מייצגת את עולם הפוליטיקה בישראל היטב.
• כי ששון גבאי הוא אחלה שחקן.
• כי היא מביאה למודעות נושאים חברתיים בדלת האחורית.
• כי אני מת העל הדמות של קוזו.
• כי הסצנה של יועצת תקשורת שמסמסת בערב שבת מהשירותים של ההורים שלה בהתנחלות לא יוצאת לי מהראש.
• כי דנקנר בתפקיד חומי שליט הוא הברקה יוצאת דופן.
• כי שמואל הספרי הוא אחלה כותב - יש משהו תיאטרוני בסדרה!

יאלהה מספיק השתפכויות, לכו לראות (פשוט הקליקו על שם הפוסט...)

על הגאווה במצעד הגאווה

הפיגוע במוצאי שבת מאוד העציב אותי - חשבתי שאנחנו מדינה סובלנית לפחות במובן הזה, והנה מתברר שלא.

אבל התגובות על הפיגוע העציבו אותי גם כן.

רוב האנשים אמרו משהו כמו: "זה מעציב מאוד שבמדינה דמוקרטית, לא מכבדים את זכותם של שני אנשים בוגרים להחליט..."

על מנת להסיר ספק, אני חושב שמדינה דמוקרטית חייבת להיות סובלנית, אבל זה לא מספיק.

הרי יש טענות נגד הומוסקסואלות; טענות על דיני התורה, טענות על גבריות אמיתית, וטענות על חשיבות המשפחה. הטענות הללו הן כבדות משקל.

אם לצד התומך בהומוסקסואליות חופשית ומותרת יש רק את הסובלנות לצידו, הוא יאבד נקודות חשובות בויכוח, ולאבד נקודות בויכוח, כך נוכחנו השבוע, עלול להיות קטלני.

חייביo למצוא ערכים חיוביים לגאווה. חשבתי על זה כמה ימים, והנה כמה הגיגים, זו בשום אופן לא תיtוריה מלאה, רק התחלה, ולכן אשמח לכל תגובה.

• הגאווה היא לא על הנטייה המינית ההומוסקסואלית, זו כנראה בחירה של הטבע, הגאווה היא על האומץ לבחור באמת למרות הסכנות.
• הגאווה היא גם על הבחירה באהבה מסוכנת בעולם בו אהבה היא מצרך נדיר כל-כך.
• המיניות ההומוסקסואלית מאפשרת דיאלוג תקין יותר ופשוט יותר בין זוגות הטרוסקסואליים, בימים בהם דיאלוג כזה הופך לעתים למורכב וקשה.
• אי אפשר לדמייין את חיי התרבות בישראל בעשור האחרון ללא התרומה של אנשים בעלי מיניות הומוסקסואלית. ליתר דיוק אפשר, אבל מתקבלת תמונה עגומה ומשעממת הרבה יותר.