תורתו אומנותו

באנגלית אומרים כי הפעם השלישית היא הממוזלת ביותר. התרגום הישן (הלבן) של ההוביט, גורס שיש לומר 'שלש ואל תתיאש'.

אם כך, הרי זו הפעם השלישית והאחרונה בה אני מתייחס לכתבה של אבי בנטוב, לא כי אין בה חומר לעוד כמה פוסטים, אלא כי יש גבול לכל תעלול.

הפעם אתייחס לרק למשפט מספר שלושים מתוך הרשימה:

 30. מבחינתכם כל הקהילה החרדית לא מתגייסת לצה"ל, למרות שהנתונים הפוכים.

ובכן, יש לי רושם שמקובל בציבור שהחרדים לא מתגייסים, אבל לפני שהחלטתי לכתוב על הנושא, בדקתי מקורות מידע מוסמכים, ובמיוחד את הויקיפדיה בעברית. בויקיפדיה בעברית יש ערך בשם 'תורתו אומנותו', המסביר את התופעה היטב.

על פי הויקיפדיה, יש לחרדים (או למי ש'תורתו אומנותו'), זכות לדחות את השירות שלו מדי שנה עד גיל 28, או 34, או מה שלא יהיה. ישנם אנשים לא חרדים שמתגייסים גם בגיל הזה (בעיקר עולים חדשים), וכל מי שמתגייס בגיל הזה משרת מעט זמן בשירות סדיר (מהבחינה הזאת ההסדר הוא שוויוני), ומשרת אחרי כן במילואים.

אני שירתתי בנח"ל, והייתי חל"תניק, כלומר שנה משירותי הצבאי הייתה 'על אזרחי'. בסך הכל שירתתי שלוש שנים ושמונה חדשים, ומתוכם הייתי 'על מדים' 24 חדשים. כל בני הגרעין שלי חוץ ממני היו 'על מדים' 30 חדשים.

יש לי כושר קרבי לקוי, ולמרות זאת שירתתי בתפקידים שונים בגדודי שריון במילואים. סך כל 'קריירת המילואים' שלי הייתה פחות ממאה שמונים יום, מתוכם פחות מארבעים יום בין גיל שלושים לגיל ארבעים, שבו שוחררתי משירות מילואים.

גם אם נניח שמי שמתגייס לשירות מקוצר בגיל 34, עושה שלושה חדשים סדיר ושלושה חדשים מילואים (שזה הרבה יותר מילואים ממני בגילים האלה, ולא סביר, כי לא כולם יהיו 'שימושיים' לצבא במילואים בגיל כזה, והצבא מנסה לחסוך בימי מילואים...), אז מי שמתגייס כתוצאה מן ההסדר הזה יעשה בערך חמישית מהזמן שאני עשיתי בצבא 'על מדים', ובערך ששית מהצבא שבני הגרעין שלי עשו (רובם עשו גם יותר מילואים ממני, אבל אני הולך כאן לקולא).

אז קשה לדבר על שיוויון בנטל, אבל אותי אישית לא זה מה שמרגיז.

מה שמרגיז אותי הוא המלים הללו: 'תורתו אומנותו'.

אני הבנאדם האחרון שנגד לימוד התלמוד. בניגוד לרוב החברים שלי, אני חושב שלימוד תורה הוא לא פחות חשוב ורלוונטי לחיים המודרניים מאשר למשל לימוד פיזיקה.

לא פחות חשוב ורלוונטי, אבל גם לא יותר חשוב!

יצא שלמדתי פיזיקה בטכניון לפני שהתגייסתי. לא הייתי מן התלמידים המבריקים בתחום זה, אבל הייתי 'בסדר', 'בחור טוב'.

מובן שיכולתי להיות בעתודה האקדמית, ואולי שגיתי שלא הלכתי, אבל התנאים היו (ועודם) שירות סדיר מלא של שלוש שנים, מילואים בחופשות, וחתימת קבע של שלוש שנים. כלומר לא שירות מקוצר, אלא שירות מוארך.

הייתי רוצה שהמדינה שלי תכיר בחשיבות לימודי הפיזיקה (והכלכלה, והספרות, והפסיכולוגיה) באותה מידה שהיא מכירה בחשיבות לימודי הגמרא.

נניח חמש מאות אישורי 'תורתו אומנותו' לכל אחד מתחומי הלימודים האקדמיים, כולל תורה. 

אגב, למה רק חרדים זכאים לאישורי 'תורתו אומנותו', ולא למשל דתיים לאומיים, או רפורמים?

בעצם העובדה שהמדינה מכירה רק בתלמוד כתחום לימוד 'חשוב', חשוב מספיק כדי לדחות את השירות הצבאי, היא מראה את סדר העדיפויות שלה.

יש לי בעייה עם סדר העדיפויות הזה.

הזכויות שלי - הזכויות שלך

ובכן גם השבוע נמשיך לדון בכתבה של ידידנו אבי בנטוב.

בשבוע שעבר דנתי בשלוש הטענות הראשונות שהופיעו בכתבה, הפעם ברצוני לדון בשתי טענות אחרות:

7. הייתי רוצה ששבת תהיה יום מנוחה ושבתון חוקיים בעליל.

12. לא בכל אוטובוס אני יכול לנסוע אם הוא לא מקווי המהדרין, גברים מקדימה נשים מאחורה.

אבי היקר, יש בעייה עם שתי ה'בקשות הקטנות' שלך. הבעייה היא, שמה שאתה מגדיר כזכות שלך (שמירת שבת במרחב הציבורי, אוטובוס נפרד), פוגע בזכויות של מישהו אחר.

אני לעומתך חושב שזכותי לנסוע במכונית הפרטית (שאין לי) שלי, בכל רחוב ברחבי ישראל, בכל יום של השנה. יהיה לי קל מאוד להראות שזו זכות יסודית הרבה יותר מאשר הזכות שלך שלא ייסעו ברחוב שלך. שכן הזכות שלי היא זכות חופש התנועה, זכות ש'מחוברת' אלי ישירות.

אני גם חושב שזכותי שתהייה תחבורה ציבורית בשבת בכל מדינת ישראל, ואני מתכוון לכתוב על כך בהרחבה בהמשך, אז לא אפרט כרגע, אבל קל לראות שבהנתן שאין לי מכונית, העובדה שאין תחבורה ציבורית בשבת פוגעת בזכויותי האישיות בצורה חמורה (ורגרסיבית, כלומר פוגעת בי יותר אם אני עני).

גרוע מכך, אבי היקר, אני חושב שהמדינה צריכה לאסור על אפלייה של נשים בכל המקומות במדינת ישראל. כלומר, בית הכנסת שלי הוא שוויוני, ואני חושב שהמדינה צריכה לכפות זאת גם על בית הכנסת שלך!

הזכות לשויון בכניסה למוסדות ציבוריים היא זכות חוקתית. כך למשל הבת שלי הצליחה לבקר בבית הכנסת 'החורבה' שברובע היהודי לפני שהוא נפתח לציבור, כי סבא שלה היה המהנדס ששיפץ אותו. מרגע שהמבנה פתוח לציבור, היא לא יכולה לראות אותו מבפנים, כי או שהוא סגור, או שיש בו תפילה, ובשני המקרים מדובר על מבנה ציבור שאסור לה להינות ממנו, למרות שכספי המסים שאני (וסבא שלה) משלמים, מממנים אותו.

למותר לציין שכל מה שאני אומר על בתי כנסת, נכון שבעתיים לגבי תחבורה ציבורית.

אבל אני אדם סביר, אבי.

אני לא מבקש באמת לכפות עליך שיוויון בבית הכנסת שלך (אבל כן שעות ביקור שוויוניות, מחוץ לשעות התפילה, אם הוא אתר תיירות פופולרי כמו בית כנסת 'החורבה'). ואני אפילו לא מבקש למנוע 'קווי מהדרין' מסוימים (בתנאי שהם יאפשרו לנשים חילוניות, ולגברים חילוניים לשבת בהם בכל מקום שעולה על רוחם, אם הם דווקא ירצו להרגיז, לפי החלטת בג"ץ, כל עוד מדובר בחברות לאומיות, ולא פרטיות).

למה אני לא מבקש לכפות עליך את הזכויות החוקתיות שלי?

כי אדם אדם נחמד אבי. אני מבין שאתה מיעוט, ואני מבין שאתה רואה את עצמך כנרדף, ואני מוכן לתת לך לחיות בכללים שמפריעים לי מוסרית וחוקתית, רק כי אני אדם סובלני (אני לא פלורליסט, אני לא חושב שבאמת צריכות להיות לך זכויות להפלות, אני מאפשר לך את זה כי אני נחמד).

אבל אבי, דיר בלק, הסבלנות שלי, והסובלנות שלי, הן מוגבלות. אני לא נכנס למגרש שלך, אתה אל תיכנס למגרש שלי. תן לי להתפלל שוויוני ואל תציק לי, תן לי לנסוע בשבת, ותן לי לפתח תחבורה ציבורית בשבת בלי להיות יותר מדי נודניק.

אחרת אתה עלול למצוא אותי מתעקש על הזכויות שלי גם במגרש שלך!

עצמאות חרדית

אז ביום העצמאות, כפי שאמרתי, אולי רק כדי לעצבן, פרסם אתר YNET את הרשימה '64 סיבות למה אין לי עצמאות חרדית'.

למרות שאני בעד תשובות ארוכות ומנומקות, לא אתייחס כאן לכל מה שאבי בנטוב, כותב הרשימה, טען ברשימתו. גם לענות על חלק קטן מן הטענות ייקח לי הרבה זמן, ולחלק מן הטענות כמו טענה מספר 15 'אני לא יכול להתפלל בכל בית הכנסת שאני רוצה ביום כיפור, אלא אם כן קניתי מקום מראש.' אני אפילו מסכים, אם כי לאור העובדה שבית הכנסת המסורתי (קונסרבטיבי) שאני מתפלל בו לא ממומן מתקציב המדינה, ואני (וכל שאר חברי הקהילה שלי) מממנים אותו בעיקר עבור התשלום לחגים, עשוי לנבוע מדבריו של אבי בנטוב שהוא בעד מימון שווה גם לבתי כנסת מסורתיים, ואולי אפילו רפורמיים. אני לא בטוח שזו כוונתו, אבל אתן לו להינות מן הספק.

בכל מקרה השבוע אני רוצה לטפל בשלוש הטענות הראשונות שלו:

1. אין לי ערוצי רדיו, ערוצי שמע שמתאימים לי כאדם חרדי.

2. אין לי בערוצי הטלוויזיה ערוצים שאני יכול לצפות בהם כאדם חרדי.

3. אין לי אינטרנט כשר ומאובטח, התואם את השקפות עולמי.

לגבי שתי הטענות הראשונות ניתן לחלק את הטענה לשני חלקים:

1. אבי בנטוב רוצה שהשידור הציבורי בישראל יהיה גם לחרדים. אם זה מה שהוא רוצה, אז אני בעד זה. בכל מקרה אני מאוד לא מרוצה מן השידור הציבורי בישראל לאחרונה. אולי במקום גוף מונוליתי אחד, צריך לחלק את התקציב למאה חלקים שונים, ולתת לכל גוף שמעוניין לגשת למכרז על אחד החלקים. אחרי הכל, תדרי רדיו ותדרי טלויזיה הם לא נדירים אם הם משודרים בכבלים או באינטרנט, אז למה בעצם לא לתת ליותר גופים לשדר?

2. אולי אבי בנטוב מתכוון שהשידור המסחרי בישראל הוא לא לרוחו. השידור המסחרי בישראל הוא מסחרי, ונקבע על פי מכרז.

לפי דעתי יש מעט מדי זכיינים, והרבה מדי דמי רישוי שממילא לא משולמים, ואפשר היה לאפשר ליותר גופים לשדר. אבל למרות כל זה, כבר היום בגדול השידור נקבע לפי כללים של היצע וביקוש. כנראה שלא מספיק אנשים חרדים רואים טלויזיה, או שהפרסום בטלויזיה עבורם הוא לא מספיק אפקטיבי כדי לממן שידור מסחרי חרדי.

אז אבי, מי אתה רוצה שיארגן את זה בשבילך? קח כמה חבר'ה שים קצת כסף, ותקים ערוץ שידור חרדי. אתה יכול להתחיל ביוטיוב, זה בטח לא יעלה לך הרבה כסף. בהצלחה.

הטיעון על האינטרנט מביע לדעתי בלבול מושגי מהותי.

האינטרנט נוצר על ידי משרד ההגנה האמריקאי בשנות הששים כפרוטוקול שמאפשר לרשתות מחשבים לשרוד אחרי התקפה. כל מה שקרה אחרי כן, היה פחות או יותר בהתנדבות. כלומר היו מתכנתים (ברובם הגדול לא יהודים או ישראלים), שפיתחו פרוטוקולים של העברת נתונים, ואז היו המון אנשים, חלקם פרטיים, חלקם מסחריים, חלקם עמותות וכו', שבנו אתרים על גבי הפלטפורמה המגוונת הזו. 

עכשיו, אבי היקר, מי אמור לספק לך את האינטרנט הכשר והמאובטח שלך?

אני למשל משתמש באינטרנט ללא כל פילטרים, וגם נותן לילדים שלי להשתמש בה ללא כל פילטרים (אני משגיח עליהם בזמן השימוש). אני לא צריך אינטרנט 'כשר ומאובטח'. 

אתה כן צריך? זה צורך ייחודי שלך? אז תושיב כמה מתכנתים (חרדים) שייבנו לך פילטר (בהתנדבות). ואם אין מספיק מתכנתים כאלה, או שהם לא מתנדבים מספיק?

אז מה אתה רוצה ממני? 

אני בעד שמערכת החנוך החרדית תלמד תכנות, כולל כמובן תכנות אתרים (תנאים הכרחיים אבל לא מספיקים: לימודי אנגלית ומתימטיקה), אתה בעד? אז תעשה משהו!

אני בעד שכל מערכת החינוך תלמד אנשים לתרום למיזמי אינטרנט כמו הויקיפדיה, ותתגמל אותם בציונים ובקרדיט על עבודות. אתה בעד? אז תעשה עם זה משהו!

אבל מהותית, אף אחד בעולם לא חייב לך או לכל חרדי אחר בכל מקום אחר בעולם 'אינטרנט כשר ומאובטח'. זה עניין של יזמה פרטית התנדבותית. 

מה אתה רוצה ממני?

הצגת הפינה 'במקום טוקבק'

טוקבק הוא גם שם של גיבור של מרוול קומיקס

האמת היא, שלמרות שאני מעמיד פנים שאני איש סבלני וארך רוח, בכל זאת די קל לעצבן אותי. כך למשל YNET הצליחו לעצבן אותי בערב יום העצמאות.

במקום לפרסם דברים חיוביים שתורמים לגיבוש החברה בישראל, הם מפרסמים מאמרים כאלה...

כשהייתי צעיר יותר, וגם מעט תמים יותר, חשבתי שלא נורא אם אני אפרסם טוקבק למאמרים מן הסוג הזה:

• לא נורא ש YNET מפרסמים טוקבקים לפי שיקולי המערכת. השיקול העיקרי - לא להעליב את YNET.
• לא נורא ששאר הטוקבקים הם יותר קצרים, ולא תמיד מעידים על חשיבה עמוקה.
• לא נורא שיש מאות טוקבקים, והסיכוי שאשכרה יקראו את שלך הוא ממש קטן.

מה שהבנתי אט אט, במשך השנים והטוקבקים שפרסמתי (תמיד פרסמתי אותם תחת השם אורי מאיר והמקום באר שבע, כך שעקרונית אפשר למצוא אותם) הוא שיש בעייה עם עצם הפורמט.

טוקבקים אמורים להיות קצרים (ושנונים?). הם אינם בנויים לדיון עקרוני ומעמיק. והרשימה של מר אבי בנטוב, זקוקה לדיון מעמיק מן הסוג הזה.

אז החל משבוע הבא, אנסה לענות לו. ייתכן שזה ייקח יותר מפוסט אחד...

כמה מחשבות על מונופול טבעי ועל הפרטה

הויקיפדיה בעברית מגדירה מונופול בצורה הבא:

מונופול (מיוונית: μόνος, "מוֹנוֹס" - אחד ו-πωλεῖν, "פּ‏וֹלָיֶן" - למכור) הוא מונח המגדיר בעלות או שליטה בלעדית של גורם מסוים בתחום חיים כלשהו. בתחום הכלכלה מגדיר המונח מצב בו בשוק של מוצר (או שירות) מסוים קיים מוכר אחד בלבד. דבר זה מקנה לאותו גורם, הקרוי "בעל המונופול" או מונופוליסט, שליטה בתחום פעילות בשוק, לרוב תוך הגבלה של התחרות בו. דוגמאות למונופולים יכולים להוות הכנסייה הקתולית בימי הביניים באירופה, ובישראל: חברת החשמל, רשות הנמלים (בטרם הפרטת הנמלים) חברת "אגד" בישראל בתחום תעבורת הנוסעים בישראל, בטרם הותרה פעילות גורמים נוספים.

ובקשר למונופול טבעי היא אומרת את הדברים הבאים:

מונופול טבעי, לטענת אלו הסבורים כי מונופול כזה קיים, הוא מונופול הצומח בתעשיות שבהן התשתית הנדרשת לאספקת השירות או המוצר היא כה רחבה עד כי רק חברה אחת מסוגלת לספק שירות או מוצר אלו. בדרך כלל, נחשבים תחומי אספקת החשמל והמים, בהם נדרשת תשתית פיזית רחבה להולכת המוצרים, לתחומים שבהם קיים או נוצר מונופול טבעי. תחומים נוספים עתירי תשתית, שבהם טוענים או נטען כי קיים מונופול טבעי, הם תחומי אספקת הגז, הבנזין, שיחות טלפון, טלפון סלולרי, הובלת מטענים ונוסעים, שירותי תעופה ועוד.

כלומר מראש יש ויכוח אם חברת החשמל למשל היא מונופול טבעי או לא. הטוענים כי מדובר במונופול טבעי אומרים כי העלות של הייצור וההולכה של חשמל היא כה גבוהה, עד כי אם תהיינה שתי חברות חשמל בישראל, בהכרח העלויות תהיינה גבוהות יותר, שכן יהיה צורך להקים את כל התשתיות פעמיים. לאור בחינה של תשתית הסלולר בישראל, נראה שיש משהו בטענה, אך יש לה גם חסרונות, בוודאי בתחום הייצור של חשמל. בעצם אני לא מצליח לחשוב על אף סיבה שלפיה אסור לי בישראל לייצר חשמל על פי חוק.

אבל כל זה עוד לא אומר שכדאי להפריט את חברת החשמל. לפני ההפרטה המחויבות של ממשלת ישראל (או של חברה ממשלתית) היא לפחות תיאורטית - רווחת הציבור.

אחרי ההפרטה המטרה התיאורטית היא מקסום רווחים עבור בעלי המניות (ככל הנראה לא הציבור, כי לא מדובר על הפרטת וואוצ'רים).

גם אם אנחנו חושבים שחברות פרטיות הן מאוד יעילות וממשלת ישראל בכלל לא, הרי שגם אם מפריטים, יש צורך לפקח על החברה המופרטת, כך שתפעל לרווחת הציבור.

וזו בדיוק הנקודה שאני רוצה לפתח בהמשך המדור על תחבורה ציבורית. למרות ההפרטה, ממשלת ישראל ומשרד התחבורה לא מפקחים היטב על התחבורה הציבורית בישראל.

עוד על כך בהמשך, אבל משבוע הבא, אני רוצה להתחיל כאן פינה חדשה אחרת...

זכייה מפתיעה בפרס עמיחי

מתוך YNET הבוקר:

"פרופסור חביבה פדיה ומואיז בן הראש הם הזוכים השנה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית, המוענק השנה לשני זוכים.

פדיה זכתה בפרס על ספרה "דיו אדם" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009 ) ובן הראש זכה על ספרו "לא הולך לשום מקום" (הוצאת רסיס נהרה, 2010 ). בראש ועדת הפרס עמדה השנה פרופסור גלית חזן והחברים בה היו ד"ר ענת ויסמן והסופר מאיר שלו.

...

על המשורר מואיז בן הראש שזכה בפרס על ספרו האחרון "לא הולך לשום מקום" כתבו חברי ועדת הפרס כי זוהי שירה פולמוסית, פרועה ומבקשת צדק. "הנוסח השירי של בן הראש משלב הומור עצמי, רושם של דיבור ישיר, כן ובלתי מצונזר ויש בו דיאלוג פלפלני עם הישגיה הפואטיים ותכניה של השירה הישראלית. השירים של בן הראש מסחררים את הקוראים בשלל טיעונים, תלונות ורמיזות למסורות שיריות מגוונות, והם מבקשים תגובה חדה ומיידית".

כיוון שהוצאת רסיס נהרה זה פחות או יותר אני. אני שמח מאוד, והאמת גם מקווה שאנשים יקנו את הספר.

ורק כדי להוכיח שכל זה לא עלה לי לראש, בשבוע הבא: 'על הפרטה ומונופולים טבעיים'

ההפרטה של רנו

פעם רובה של רנו, חברת המכוניות, הייתה שייכת לממשלת צרפת. היום זה לא ככה. ליתר דיוק מ-1996, שבה נמכר גרעין שליטה של חברת רנו לחברת ניסן, ושאר החברה נמכר לציבור הרחב, השליטה היא כבר לא של ממשלת צרפת. כיום לממשלת צרפת יש כ 15%, לניסן גם כ 15%, ולציבור הרחב קצת יותר מ 60%.

מובן שמחינת אידיאולוגיה של הפרטה, קשה לחשוב על מקרה יותר 'קלאסי' מאשר חברת רנו, שכן גם אבירי הצדק החברתי והזכויות הסוציאליות לא טוענים שהממשלה, איזושהי ממשלה, צריכה להתעסק בייצור מכוניות.

כיוון שזה קרה לפני קצת יותר מחמש עשרה שנים, ניתן לבחון את תוצאות ההפרטה לטווח ארוך יחסית.

אם נעיין למשל בערך הויקיפדיה על חברת רנו, נראה כי הוא מזכיר את ההפרטה אך ורק בקונטקסט חיובי; כמה שאפשר את ההתרחבות הגלובלית של החברה.

אם נעיין בגרף המנייה מ 1999 (משום מה זה הגרף הארוך ביותר שהצלחתי להשיג...), נראה כי המנייה עלתה מאז (אולי מיום ההנפקה) בערך בחמישה אחוזים. לא בחמישה אחוזים לשנה, אלא לכל התקופה!

אז נכון שגם חברות מכוניות אחרות לא מאוד הצליחו באותה תקופה, ונכון גם שאולי תחת ההנהלה הממשלתית הקודמת החברה הייתה מצליחה עוד פחות, ובכל זאת...

הפרטת וואוצ'רים

אני לא יודע אם כבר התוודיתי על כך, אבל תמיד אפשר לחזור ולהתוודות. בין סוף 1992 לבין סוף 1995 (בעצם תחילת 1996, בגלל איזה קורס בסטטיסטיקה) למדתי כלכלה ומתימטיקה באוניברסיטה העברית.

קורסי המבוא לכלכלה, וגם הקורסים המחירים ומקרו (המהווים את שדרת לימודי הכלכלה בשנה ב') הם קורסים המוניים. כך זכיתי להכיר את פרופ' גור עופר מרחוק.

אבל בשנה ג' למדתי אצלו קורס בהפרטה. הקורס עסק בהפרטה של כלכלות מזרח אירופה אחרי השלטון הקומוניסטי.

על מנת להזכיר ולהסביר בשלטון קומוניסטי, והעיקר בברית המועצות לשעבר, הייצור כולו תוכנן על ידי משרד מרכזי. למשרד הייתה מטריצה גדולה שכללה מקדמים כמו: 'כמה חיטה ציריך כדי לייצר קילו אחד של פלדה, וגם 'כמה פלדה צריך כדי לייצר קילו אחד של חיטה'.

כל מי שלמד קורס באלגברה ליניארית יודע (באופן עקרוני), לפתור מטריצות כאלה (ומי שלא, לא צריך להצטער על כך יתר על המידה...), וכך משרד התכנון המרכזי פתר את המטריצה, והחליט על כמויות הייצור השונות של המוצרים השונים.

קל לראות מה הבעייה עם מערכת כזאת: מלבד האיום של סיביר, אין כל תמריץ כלכלי לייצר את המכסות, ובוודאי שאין כל תמריץ כלכלי להתייעל, ולייצר יותר באותו המחיר, או באותה כמות של שעות אדם. כך אני זוכר שדובר אז שלייצר מכונית לאדא (מכונית סובייטית) לוקח 127 שעות עבודה ואילו לייצר טויוטה לוקח רק 17 שעות עבודה (בגלל רובוטים, אבל גם יעילות סתם).

מובן שכאשר הכלכלות הללו רצו הלפוך לכלכלות שוק, היה צורך להפריט חלק מן המפעלים, שכן תיאורטית הממשלה פשוט ייצרה הכל.

אחת השיטות היותר חינניות הייתה הפרטת וואוצ'רים. לפי השיטה הזאת כל האזרחים מקבלים וואצ'ר (כמו מנייה) בחברה ממשלתית זו או אחרת, והם יכולים מכור אותן בשוק החופשי.

ב1995, כשלמדתי את הקורס, זה נראה כמו רעיון מצוין. אין לי מושג מה חושבים על זה מאז (למשל בצ'כיה שהרבתה לעשות זאת)...

הצגת הפינה: מחשבות כלכליות

בתמונה עקומת התמורה, מתוך השיעור הראשון במבוא לכלכלה

מה שניסיתי לאמר כאן לפני כמה שבועות, הוא שהצורך לפינות שונות עולה מתוך הבלוג עצמו (או מתוך המציאות הישראלית, אבל על כך בהמשך...)

הנה בשבוע שעבר דיברתי כאן על קו 16 המגיע לקיבוץ חנתון, וניסיתי להדגים איך פעם אגד הייתה גרועה בצורה מסוימת (הקפדה על עקרונות ללא התחשבות בצרכים אמיתיים), ואילו היום התחבורה הציבורית בישראל היא גרועה בצורה לגמרי אחרת (הפרטה לא אינטליגנטית).

אבל כדי להסביר מה אני חושב על הפרטת התחבורה הציבורית בישראל, אני צריך קודם כל להסביר מה זו הפרטה בכלל, ולמה הפריטו כל-כך הרבה דברים בישראל בשנים האחרונות, ושהכוונות היו טובות, רק הביצוע עפעס...

אבל הפרטה היא נושא כללי בכלכלה. היא לא קשורה רק לתחבורה ציבורית, אלא גם לשירותי בריאות למשל, והיא לא קרתה רק בישראל אלא גם באנגליה ובצ'כיה למשל.

בקיצור, כדי לדבר על הפרטה, צריך לדבר על כלכלה, וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות בשבוע הבא אם ירצה השם,

ועד אז, חג חרות שמח לכל הקוראים!

קו 16 מגיע לקבוץ חנתון

אם לא שמעתם עד היום על קבוץ חנתון, כנראה שאתם שייכים לרוב הדומם; קבוץ חנתון נמצא בגליל התחתון, בערך באמצע הדרך בין חיפה לטבריה, ליד צמת המוביל, לא רחוק מכפר מנדא, וסמוך למדי לשפרעם ולנצרת. מקווה שזה פירוט מספיק.

קבוץ חנתון נוסד בשנת 1983 על ידי התנועה המסורתית והסוכנות היהודית. כיוון שהייתי פעיל בתנועת הנוער נוע"ם, של התנועה המסורתית; הצטרפתי לגרעין לקיבוץ חנתון, וגם שהיתי בו כמה חדשים בתחילת 1992.

בשנת 1988 אגד הריצה מודעות צבע בגודל של עמוד מלא ונושאות את הכותרת של הפוסט הזה - קו אגד מספר 16 מגיע גם לקבוץ חנתון. גוף הטקסט של המודעה דיבר על העובדה שאגד מגיעה לכל מקום במדינה - אפילו לקבוץ חנתון. אם אני לא טועה זה היה החוק באותם ימים - אגד, בתמורה לעובדה שהיא מונופול בתחום התחבורה, חייבת לספק שירות אוטובוסי לכל מקום במדינה, גם ל'יישובים מבודדים', כמו חנתון.

במבט לאחור יש לפחות ארבעה דברים די משעשעים במודעה הזאת, ובכל התפיסה הזאת:

1. אגד אייתה חנתון עם חיריק בח' במקום פתח (או קמץ, לא יודע), זה שעשע אותנו גם ב 1988.
2. קו 16 האמור, נסע מחנתון לנצרת, פעם אחת ביום, בשעה שבע ועשרים בבוקר (אומרים שזה לקח לו בערך עשרים דקות). בכל ששת החדשים שבהם גרתי בחנתון (ב - 1992), לא ראיתי איש אחד עולה על הקו אפילו פעם אחת.
3. קבוץ חנתון עדיין קיים. למעשה אחותי, שהייתה בגרעין של נוע"ם שנה אחרי, ולכן הייתה אתי בקבוץ גם כן ב 1992, היא עכשיו חברת קבוץ. לחנתון יש עכשיו גם הרחבה, מה שאומר שמספר הנפשות שנמצא שם כרגע הוא הגדול ביותר מעולם - משהו כמו מאתיים איש.
4. למרות כל האמור לעיל, ולמרות הגידול שחל באותה העת גם באוכלוסיות של כפר מנדא, שפרעם ונצרת, דווקא עכשיו, למיטב ידיעתי, לא פועל אף קו של תחבורה ציבורית המגיע לקבוץ חנתון.

נ.ב.קוראים שמוצאים 'שגיאות בתמונה' כלומר למה לא ייתכן שהאוטובוס בתמונה הוא אכן קו 16, מוזמנים להשאיר את השגיאות כתגובה...

פעם היה לי פרייבט

כן, אני יודעת שהמילה פרייבט היא מטופשת וארכאית, אבל מה לעשות שאני אוהב את הצליל שלה...

מטרתו של פוסט זה היא להציג את תולדות חיי בקצרה דרך כלי תחבורה (לכל המודאגים, בקצרה כי ארצה אחרי כן אולי לכתוב פוסט על כל נושא בפירוט גדול יותר, לשמחתכם).

אז ככה: עד גיל 26, (שנת 1996), לא היה לי רכב פרטי, כלומר נסעתי בתחבורה ציבורית ובעיקר באוטובוסים. היו תקופות בחיי בגילים אלה שבהם התגאיתי בהיכרותי של קווי האוטובוס השונים של מדינתנו.

ב 1996 קנית סיטרואן AX (ראה בתמונה, שלי הייתה לבנה), והחזקתי בה כשלוש שנים. 

בשנת 2000, קנינו (אני ואשתי הראשונה) טויוטה קורולה, ומכרתי אותה אחרי גירושינו בסוף 2007.

מאז אני נוסע בתחבורה ציבורית בעיקר, אך לעתים לוקח את המכונית של אמא שלי (הונדה אקורד היברידית).

בשל כל האמור לעיל, אני מחשיב את עצמי מבין בעיקר בתחבורה ציבורית, אבל גם מכיר את נושא הכבישים והרכב הפרטי בישראל לפחות במידה מסוימת...

נ.ב. למרות מה שכתבתי בשבוע שעבר, ניתן להגיע אל האתר העוסק בתכניות הפתוח של רכבת ישראל, רק שאין אליו הפנייה מן הדף הראשי. ניתן למשל להגיע אליו מן הדף הזה.

האתר החדש של רכבת ישראל או למה צריך את המדור 'מחשבות על תחבורה'

לפני שבועיים טענתי שאני רוצה להעביר את הבלוג הזה לשיטה של מדורים, ולפני שבוע הצגתי מדור שבעצם מתקיים באתר 'יקום תרבות'.

השבוע אני רוצה להציג את המדור 'מחשבות על תחבורה'.

אבל לפני שאני מציג את המדור, אני רוצה לציין עובדה. לרכבת ישראל יש אתר חדש. ייתכן מאוד שלרוב הנוסעים האתר החדש הוא טוב, ידידותי ושימושי יותר מן האתר הישן, אבל אני מאוכזב ממנו.

באתר הישן ניתן היה לקרוא על תוכניות הפיתוח של רכבת ישראל, וניתן היה להסיק מתי הרכבת לבאר שבע תפעל בצורה טובה יותר (שכן האתר הישן הבטיח לנו נסיעה מבאר שבע לתל-אביב תוך חמישים דקות, וזאת עוד לפני תום הרבעון הנוכחי, כלומר תוך שלושה שבועות).

כל מה שאני יודע עכשיו זה שעובדי הרכבת וההנהלה (ושר התחבורה) נמצאים בסוג של סכסוך, ושהעבודות לשדרוג הקו הופסקו.

העובדה שדווקא האתר החדש מספק פחות מידע היא סימפטומטית לנושא התחבורה הציבורית בישראל בזמן האחרון. הרבה יותר עניין מצד הנוסעים, הרבה פחות אכפתיות מצד הרשויות.

אני לא חושב שתרומתי הצנועה תשנה לבד את המצב העגום, אבל לעת הזאת, אני מעוניין לעשות כל מה שביכולתי.

בזמן הקרוב אני מתכוון לכתוב בעיקר על תחבורה ציבורית.

נ.ב. נראה שקל יותר היום לישראלי להזמין כרטיסים לרכבת בהודו מאשר בישראל, לכן הבאתי בראש העמוד תמונה מתוך האתר שלהם...

בשבוע שבעבר חנכתי מדור ביקום תרבות

בשבוע שעבר חנכתי מדור חדש ביקום תרבות. המדור עוסק בספרים אלקטרוניים, וניתן לראות אותו כהמשך הבלוג הזה באמצעים אחרים, וככל שידיעתי מגעת גם עם הרבה יותר קוראים.

הנה מה שכתבתי שם:

הצגת מדור - על ספרים ואלקטרונים

מה אופיו של המדור?

שלום, שמי אורי מאיר. עד כה כתבתי בנושאים שונים ביקום תרבות, וכעת ברצוני להגיש לכם מדור קבוע. המדור יתפרסם בערך פעם בחודש ויעסוק בספרים, באלקטרונים (הכוונה כאן היא לא לחלקיק האלמנטרי, ואפילו לא לאלקטרוניקה, אלא בעיקר לחידושים בתחום המסחר האלקטרוני), ובעיקר בספרים אלקטרוניים.

בחודשים הבאים אני רוצה להציג קודם כל את נושא הספרים האלקטרוניים בעולם (בחודשיים הבאים), אחרי כן את נושא הספרים האלקטרוניים בארץ (בחודשיים שאחרי כן), את ההתנהגות שלי ושל ההוצאה לאור שלי (הוצאת רסיס נהרה) בנושא הספרות האלקטרונית (בחודשיים שאחרי כן), ולבסוף אhttp://resisnehara.blogspot.com/ – Change | Removeקדיש שני מדורים נוספים לקוראים של ספרים אלקטרוניים ולהתאמתם לשפה העברית.

כלומר לאחר כתשעה חודשים קצרים מהירים ואלגנטיים, נגיע אל העיקר - סקירה של ספרות אלקטרונית בעברית. מדי חודש מתחילת 2013 תופיע כאן ביקורת על ספר בעברית שניתן לרכישה באינטרנט (או שניתן לקריאה בחינם), ושניתן לקרוא אותו תוך שימוש במכשיר כמו קורא אלקטרוני, טלפון סלולרי חכם, או מחשב לוח.

אבל למה צריך מדור כזה?

הספרות האלקטרונית גדלה בקצב מסחרר. בשנת 2009, 6% מן הספרות שנמכרה בארצות הברית נמכרה בצורה אלקטרונית, בשנת 2010 דובר על 12%, ובשנת 2011 על 20%!

באנגליה בשנת 2010 הספרות האלקטרונית היוותה כ-5% מן המכירות, ובשנת 2011 כ-10%.

עדיין לא ראיתי סטטיסטיקות מדויקות לגבי ישראל, אך יש לשער כי המספרים נמוכים בהרבה. עם זאת, יש כנראה סיבה לכך שהמספרים נמוכים בהרבה. ישראל היא מדינה קטנה וצפופה, ולכן כל נושא המכירות באינטרנט מתפתח בה בצורה אטית יותר, רוב הקוראים (כמו הקינדל של אמזון) לא תומכים בעברית, למעט אנשים בישראל יש מחשבי לוח, ו(עדיין) מעט אנשים משתמשים בהם לקריאה, ומעט אנשים משתמשים בטלפון הסלולרי שלהם לקריאה. אני מאמין כי כל זה עתיד להשתנות בשנים הקרובות, וכי הספרים האלקטרוניים יהפכו פופולריים מאוד בישראל, ויאפשרו לישראלים לרכוש מגוון גדול של ספרים בקלות רבה יותר, לקרוא הרבה יותר ויותר בזול, לבטא את עצמם (ספרותית) בצורה טובה יותר. ואחרון חביב, המדיום של ספרות אלקטרונית יאפשר לישראלים להציע את מרכולתם הספרותית לשאר העולם בקלות רבה הרבה יותר.

ומה אתה רוצה מאתנו, הקוראים?

האמת היא שכתיבת ביקורות על ספרים היא עיסוק בודד מאוד. אשמח לתגובות רבות ככל האפשר, הן על הביקורות, והן ע להטורים העוסקים בספרות אלקטררונית ובמכשירים לקריאתה. בטווח הארוך, אני לא מעוניין להיות הכותב היחיד של ביקורות על ספרים אלקטרוניים.  המדור יוכל לספק בהמשך הדרך ספרים אלקטרוניים עבור מי מן הקוראים שיהיה מעוניין לכתוב ביקורת, אבל כיוון שייקח עוד זמן מה עד שזה יקרה, אספק את הפרטים בהמשך.

להתראות בעוד חודש!

אורי מאיר 

לבלוג שלי מספר כלשהו של פינות

אם נכתוב היסטוריה קצרה של הבלוג הזה, נקבל שני שלבים בערך:

1. כתיבה יומיומית על נושאים שונים, בסדר פחות או יותר אסוציאטיבי.
2. כתיבה שבועית על נושא אחד, מההתחלה ועד הסוף.

יש יתרונות לכל אחת מן השיטות, ובכל מקרה אני מתכוון להמשיך לכתוב רק פעם אחת בשבוע, אבל בזמן האחרון אני מוצא שהרבה מהנושאים שאני רוצה לכתוב עליהם בבלוג נכנסים ל'פינות', שונות בנושאים שונים.

בקיצור, מעתה אני מציע להתחיל לכתוב בבלוג לפי פינות על נושאים שונים.

הנה כמה מהפינות שאני חושב עליהן:

• מחשבות על תחבורה ציבורית.
• המילה אחרי האחרונה - המדור שהוא במקום טוקבק.
• סצינת המסעדות בבאר שבע.
• חור בהשכלה - מדור תיאורטי על ספרות.

ייתכן שעוד רעיונות יעלו בהמשך, וכמובן אשמח לשמוע רעיונות של קוראי הנאמנים בתגובות. ומעניין לעניין באותו עניין: בקרוב יעלה לאויר מדור שלי בנושא ספרות אלקטרונית באתר יקום תרבות. ניתן לראות את המדור הנ"ל כעוד פינה בבלוג הזה, ולהיפך.

קשה למצוא תמונות של מורים ממין זכר

אם אתם עוקבים בקביעות אחר הבלוג הזה, בוודאי שמתם לב שלפני מספר שבועות התחלתי להוסיף תמונות לפוסטים שלי.

בדרך כלל אני מנסה למצוא תמונות שהן חופשיות, והויקיפדיה היא מקור לא אכזב לתמונות כאלה, אבל השבוע כשרציתי מורה (ממין זכר) שעומד מול כיתה, ידעתי שכדאי לי לחפש בחיפוש התמונות הכללי של גוגל. אתם מוזמנים לנסות לעשות אותו דבר, חפשו:

Teacher Classroom

אם תעשו זאת, תגלו כמוני שיש מספר מאוד קטן של תמונות המראות מורה ממין זכר המלמד כיתה של תלמידים ביסודי, או בגן הילדים.

כאדם שעבד עברו בהדרכה ובהוראה (ואולי גם יעבוד בעתיד, אם סדרת הפוסטים הזו לא תמנע את זה), וכאבא לשני ילדים ממין זכר, ועוד בת אחת, אני חושב שזה עצוב מאוד.

ההנחה הבסיסית היום היא שאם אתה מורה ממין זכר שרוצה ללמד בבית ספר יסודי, יש סיכוי לא רע שיש איזו בעייה אתך, אתה כמובן נדרש להביא אישורים על עברך הפלילי הנקי מן המשטרה (לא יודע אם מקפידים כל-כך לגבי מורות...), וכדאי מאוד שלא תיגע פיזית בילדים.

זה לא רק עצוב, אלא גם מזיק לילדים. כי זה אומר שיהיו פחות מורים ממין זכר, ושאותם מורים לא יוכלו להעניק מגע, שהוא לעתים קרובות חשוב מאוד לתלמידים, הן ממין זכר והן ממין נקבה.

זו אולי תוצאה לא צפויה של ההקפדה על ענייני הטרדה מינית, אבל אני חושש שהיא גם נרחבת וגם בלתי נמנעת...

תינוק חדש

התינוק החדש שנולד לנו לא מופיע בתמונה לעיל. אגב, מעניין מתי צולמה התמונה לעיל, ומיהם האנשים שכן מצולמים בה. לקחתי אותה מן הויקיפדיה העברית. שם הקובץ (של התמונה) אומר שהיא כנראה צולמה בקיבוץ עין החורש, והיא מופיעה כתמונה ללא זכויות יוצרים, כלומר בת יותר משבעים...

אבל אני סוטה מן הנושא. לי ולאשתי יעל נולד תינוק חדש ביום רביעי בלילה. הוא חמוד מאוד, אוכל יפה וישן יפה. עד כה אנחנו מאוד מרוצים.

קוראי הנאמנים יודעים אולי שיש לי עוד בת בת עשר, ובן בן שש וחצי מנישואי הקודמים, הגרים במודיעין. בינתיים נראה שהם מסתדרים עם החצי אח החדש שלהם לא רע, וגם זה משמח אותי מאוד.

אני מקדיש את השבוע לעיסוק ברך הנולד, ואמשיך בסדרת הפוסטים על הרב אלון בשבוע הבא. כולי תקווה שאז תראו שמבחינת הבלוג, העיסוק בילדי הפרטיים לא יכול היה להגיע במועד מושלם יותר, ועל כך תודה לבורא עולם.

דבר תורה לפרשת בראשית

הנה דבר תורה שנשאתי בערב שבת האחרונה - שבת בראשית בקהילת אשל אברהם בבאר שבע:

אתמול חגגנו את שמחת תורה.

לפי אחת מהפרשנויות של הספר שולחן ערוך, מתחילים מחדש את קריאת התורה מבראשית עוד בשמחת תורה, כדי שהשטן לא יקטרג על עם ישראל שהם סיימו את התורה, ולא עומדים להתחיל לקרוא בה מחדש.

לפי פרשנות זו, חייבים להתחיל לקרוא את התורה מחדש,אין לנו ברירה, כיוון שהשטן מקטרג.

אבל איך נמצא בתורה טעם חדש כל שנה ושנה? איך נקרא את אותן פרשיות, אותם פרקים, ואותם פסוקים מדי שנה, ובכל זאת נראה בהם בכל פעם מחדש רעיונות חדשים? איך נמצא בהם בכל פעם שיעורים חדשים שיאירו את חיינו?

נראה לי שעבורי, באופן אישי, הבעייה היא חמורה במיוחד, שכן לפני, לא נעים להודות שעבר זמן רב כל-כך, אבל לפני עשרים ושמונה שנים עליתי לתורה כבר מצווה (בבית הכנסת המסורתי מוריה שבחיפה), גם כן בפרשת בראשית. רוב בני המצווה שעלו לתורה במחזור שלי, לא התעקשו לדרוש על פרשת השבוע, אבל אני כן התעקשתי. דיברתי על הקשר שבין פרשת השבוע לבין ההפטרה. מה, אם כן, אוכל לחדש עכשיו, עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר?

לפני חמש שנים, זמן מועט לאחר הגעתי לבאר שבע, הייתי בבית הכנסת ביום ששי בערב. פרופ' תמר אלכסנדר דרשה על העובדה שיש בעצם שני סיפורי בריאה של האדם בפרשת בראשית. היא התעכבה על הפער בין בריאה הנשים שבשני הסיפורים, פער שהוביל ליצירת המיתוס של לילית. השיחה שניהלנו, תמר ואני, בעקבות אותו דבר תורה, הובילה אותי לשמוע קורס שלם שלה, ובסופו של דבר גם ללימודי הספרות שאני מסים בימים אלו. מה אם כן, אוכל להוסיף על דבריה חמש שנים מאוחר יותר?

לפני שבועיים חגגנו את יום הכיפורים. המחזור התנועתי עדיין לא מוכן, למרות שהרב מאוריסיו הביא לנו טעימות מתוכו, ולכן השתמשנו במחזור רינת ישראל. כיוון שיום הכיפורים חל השנה בשבת, שרנו בתפילת כל נדרי את תהילים פרק כט: מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז.

הפירוש של מחזור רינת ישראל לביטוי 'בני אלים' הוא משהו כמו 'בנים חזקים'. למרות ש'איל' בלשון המקרא פירושו גם כוח, הרי שבפסוק שלנו סדר האותיות הוא לא א.י.ל. אלא א.ל.י. ולכן הפירוש נראה דחוק, כאילו הוא מנסה להסתיר משהו.

בפרשת השבוע שלנו מופיעים שני הפסוקים הבאים: (בראשית פרק א') "כו ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש, הרמש על-הארץ.  כז ויברא אלהים את-האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו:  זכר ונקבה, ברא אתם."

על הפער שבין 'נעשה אדם בצלמנו' לבין 'בצלם אלוהים ברא אותו'. מתעכבים פרשנים רבים. למשל רד"ק ורמב"ן מפרשים כי הפנייה היא אל היסודות החומריים, אל האדמה, ועל כן האדם הוא שילוב של האדמה ושל האל.

אני מציע לקרוא את הפסוק כפנייה של האל אל אלים אחרים, זוטרים יותר הנמצאים במועצה שלו, כפי שקיים במיתוסים הבבליים והכנעניים. אם נקבל את דרך הקריאה הזאת, נוכל גם להבין את הפסוק 'הבו לה' בני אלים' בצורה פשוטה יותר.

כמובן שאני לא מציע להתחיל להאמין בפנתיאון של אלים, זו אינה דרכה של התנועה המסורתית, ואפילו לא של התנועה הרפורמית.

אבל אני בהחלט כן מציע להכיר בעובדה שהתורה, והתנ"ך כולו נכתבו כאוסף של טקסטים מתקופות שונות וממקורות שונים. שבטים שונים, ובלית מלה אחרת בתי מדרש שונים ישבו בארץ ישראל, ואולי גם בגלות בבל, וחברו את התנ"ך כפי שהוא מוכר לנו היום במשך מאות שנים. התהליך הזה של כתיבה ואיסוף, של ויכוח לשם שמיים ושל עריכה אינו מובן לנו עדיין כל צרכו, ולמעשה אנחנו רק בתחילת הדרך.

לדעתי קריאת התורה, והתנ"ך כולו כספרות המורכבת ממספר גדול של חלקים, יכולה לספק לנו חומר רב להתחלות חדשות ולתובנות חדשות מדי שנה בשנה, למשך שנים רבות מספור!

מה למדתי בהנדסת תעשייה וניהול - הסמינר המחלקתי

בימים הרחוקים שבהם הייתי סטודנט לדוקטורט בהנדסת תעשייה וניהול, היה לנו סמינר מחלקתי. בכל יום שני היינו צריכים להופיע בשעה אחת עשרה, לשמוע הרצאה שלרוב לוותה במצגת, ולהשתחרר כעבור כשעה.

כמעט כל המרצים בסמינר המחלקתי, וזה לא משנה אם הם היו אנשי סגל או סטודנטים, מאוניברסיטת בן גוריון, מאוניברסיטה אחרת בישראל, או ממקום כלשהו בעולם, תמיד היו מתחילים את דבריהם במשפט: "אני אתן הרצאה קצרה ואז אני מקווה להשאיר הרבה זמן לשאלות..." בדרך כלל היה מעט מאוד זמן לשאלות, אם בכלל.

אחת מן ההרצאות הייתה של סטודנט לשעבר במחלקה, שעבר להיות איש היי טק בפארק התעשייתי של עומר. החברה שלו עסקה בתיאום של מידע רפואי בין המקומות השונים בהם הוא מצוי (קופות חולים שונות, מרפאות שונות באותה קופת חולים, בתי חולים שונים...)

הוא טען שלא משנה אילו פריצות דרך נוספות יקרו בעולם הרפואה במאה העשרים ואחת, איחוד המידע הרפואי על כל פציינט ממקורות המידע השונים, היא פריצת הדרך המדעית שתציל את המספר הגדול ביותר של חיים במאה הנוכחית.

לפני כשבוע אובחן העובר שאשתי נושאת בבטנה כבעל כליה אחת קטנה מדי, והרופא המטפל שלח אותנו למרפאת מומים בסורוקה: "רק כדי לדעת מה קורה. בדיקה שגרתית."

כששאלתי אותו למה צריך בדיקה כזאת, אם ממילא הוא עושה לנו אולטרה סאונד די מפורטת, והציוד בסורוקה הוא אותו ציוד שיש לו בקופת החולים (מאוחדת). הוא ענה: "זה לא מזיק, ובכלל כדאי שיכירו אתכם בסורוקה..."

ואז הבנתי שהסטודנט לשעבר מן הסמינר המחלקתי צדק.

מה למדתי בהנדסת תעשייה וניהול? - כבוד לחומר

עכשיו אני סטודנט לתואר שני בספרות עברית, אבל כשהגעתי לאוניברסיטת בן גוריון לפני חמש שנים בערך, הייתי קודם כל סטודנט להנדסת תעשייה וניהול.

אחרי בערך שלוש שנים של לימודים, ביקשו ממני המנחים שלי להפסיק את לימודי הדוקטורט שלי, כיוון שהם טענו שלא הקדשתי מספיק תשומת לב ללימודי, ושאני מקדיש יותר מדי תשומת לב לספרים שאני כותב ומוציא לאור.

צר לי לאמר, או אולי בעצם זה סתם כנראה נכון לאמר, שהייתה מידה לא קטנה של צדק בדבריהם. אז הלכתי ולמדתי ספרות, כדי למסד את מערכת היחסים שלי עם המקצוע.

אבל זה לא אומר ששכחתי את כל מה שלמדתי בהנדסת תעשייה וניהול.

מחלקות להנדסת תעשיייה וניהול בארץ, לכל הפחות גם זו שבטכניון (גם בה למדתי, תואר שני בכלכלה), וזו שבאוניברסיטת בן-גוריון, הן לרוב מחלקות מאוד מעורבבות. למשל בטכניון ניתן ללמוד גם פסיכולוגיה תעשייתית וגם תורת המשחקים במחלקה, ובאוניברסיטת בן גוריון, המחלקה משמשת גם כמחלקה לסטטיסטיקה, וכמובן יש לה עניין רב ברובוטיקה.

הנה סרטון יוטיוב שמדגים את תרומתה של יעל אידן ושל המחלקה לתחום.

מעבר לרובוטיקה עצמה, מה שאהבתי במחלקה להנדסת תעשייה וניהול הוא הכבוד לחומר. 

מדעי הרוח נתפסים לעתים לאיזה עיקרון אחד, וחושבים שבעזרתו אפשר לארגן את כל העולם, אבל החומר, למשל הרובוט, לא נותן לך לשגות באשליות כאלה. צריך להבין הרבה מאוד גורמים כדי שהוא יוכל לעשות משהו, וגם אז הוא לא תמיד עושה את זה טוב...

זה לקח חשוב לחיים.

אני מנסה לזכור אותו.

מבט על המחלקה לספרות

לפני שכתבתי את הפוסט הזה, שיניתי את הפרופיל שלי בבלוגר. עכשיו, אחרי שאני יותר ברור לעצמי, ואולי גם לעולם, אני יכול להתייחס בצורה יותר אובייקטיבית (מנקודת המבט שלי) למחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.

ובכן, אם בדקתם את הלינק לעיל, תוכלו לראות בעצמכם את מגוון התוכניות המרשים של המחלקה: ספרות תלמודית, ימי הביניים, מגמת כתיבה, מגמת מו"לות, ועוד ועוד.

באמת, אני סבור שלא מגזימים אנשי המחלקה שלנו שטוענים שאנחנו המחלקה הכי טובה לספרות עברית בישראל, ואולי אפילו בעולם כולו.

אז, מה עוד אפשר לבקש?

אני חושב שאפשר לבקש עוד. ספציפית, עוד אינטגרציה.

הרי המחלקה עצמה מגדירה את הספרות העברית כתופעה שנמשכת כמה אלפי שנים, ואף ממליצה (בצורה שקשה להתעלם ממנה) לסטודנטים להירשם לקורסים המייצגים תקופות שונות בספרות העברית.

ועם זאת, עיון בסילבוסים של הקורסים יראה כי חוץ ממספר קטן של יוצאים מן הכלל (הייתי בשמחה מביא לינק לקורס גיבורים בעל כורחם - גיבורי התלמוד במעבר לתקופת ההשכלה, אבל נראה שהאתר של בן גוריון לא פתוח לגוגל. פשלה.) רוב הקורסים שייכים לאחת מן התקופות ולא יותר.

בתור סופר וחוקר של מדע בדיוני ופנטזיה זה לא מספיק לי. אני חושב שניתן להציב את הספרות העברית כאורגניזם אחד חי ונושם, שלבו הוא כמובן מדע בדיוני ופנטזיה. 

אבל אולי זה רק אני.

שנה טובה ובריאה

פוסט זה התפרסם בבלוג של סת' גודין בשבעה בספטמבר. לקראת השנה החדשה הנה תרגום שלי לדבריו:

הזמזום באזני לא אמר שאני עומד למות

לפני ששה שבועות, בחצות הלילה, מצאתי את עצמי ער אבל עייף מאוד בגלל ג'ט לג. הייתי במיטה מלאת גבשושיות, בחושך, במלון עלום של עשרים דולר ללילה, בקאנטרי קלאב לשעבר. הייתי בקיטאלה קניה, ליד הגבול עם אוגנדה.

יתוש זמזם ליד אזני. (למה הם תמיד מזמזמים באוזן?). היו לי תרופות כמובן, אבל מה אם לא היו לי? מה אם, כמו רבים שחיים כאן, היו לי ילדים, ולא היה לי כסף לתרופות?

נסו לדמיין את זה לשנייה לפני שאתם עוברים אל הדבר הבא שנמצא על סדר היום שלכם להיום.

היום הוא יום להפסקת המלריה.

ברגע זה, בדקה זו, אנא עשו שלושה דברים:

1. קנו שני עותקים של הקץ למלריה (הספר באנגלית א.מ.), ספר חדש ומרתק  שחובר על ידי ששים סופרים. תוך דקה אסביר לכם למה זה עשוי להיות הספר החשוב ביותר שתקראו השנה (לא הספר הטוב ביותר, כמובן, רק הספר החשוב ביותר). כדאי שתקנו גם עותק בכריכה רכה, על מנת שתוכלו להשאיל אותו לחבר.

2. שלחו טויט או לייק על הפוסט הזה, או שלחו במייל לעשרה חברים (זה לוקח רק שנייה).

3. ובקרו באתר של הקץ למלריה, ופרסמו אותו גם כן.

מה יקרה אם תעשו את זה? מה יקרה אם תיקחו אחריות ותוציאו כמה דולרים?

הנה מה שיקרה: מישהו לא ימות.

ילד לא ימות ממלריה, מחלה שגורמת ליותר מקרי מוות בשנה מאיידס.

זה עד כדי כך פשוט וישיר. רשתות המגן כנגד מלריה הן רשתות פשוטות שתולים על החלון או על המטה. הן נמרחות בחומר כימי שהיתושים שונאים. היתושים בורחים, הם לא עוקצים, ואנשים לא נדבקים במלריה.

כל סנט שתתרמו למהדורת הקינדל הולך לארגון הקץ למלריה, ומספק כסף שמספיק לקנות רשת אחת או שתיים, להעביר אותן ליעד, ולוודא שהן מותקנות כראוי. מעט דמי ניהול, אין שוחד. אין בזבוז. רק יעילות. ואם תקנו את מהדורת הכריכה הרכה, תוכלו לתת אותה לחבריכם אחרי שתסיימו את הקריאה, ושוב אותה תרומה של עשרים דולר תעבור. אף אחד מן הסופרים, או אף אחד אחר בפרויקט דומינו לא רואה את הכסף, אין פה שום מניע נסתר, רק העובדה שילד כלשהו לא ימות.

חכו, יש מניע נסתר: ייתכן שתקבלו השראה. ייתכן שתמצאו בספר משהו שיעניין אתכם או יעורר בכם השראה.

ואני מניח שיש עוד סיבה: זה טוב לקחת אחריות. לוקח רק כמה קליקים לקנות ספר, כזה שתוכלו להרשות לעצמכם. ובמשך שאר היום, אולי אפילו כל השבוע, תזכרו שהצלתם חיים.

אנא.

ואם אתם יכולים, אחרי שאתם קונים עותק, אנא שלחו טויטר או מייל או פוסט לחבריכם. זה משנה. תודה.

נ.ב.

1) מובן שביקשתי את רשותו של סת' לתרגם את זה, הוא הסכים.

2) קניתי עותק. גם תוכן הספר לא רע, לפחות מה שקראתי עד עכשיו...

שנה טובה וחתימה טובה.

מה למדתי מחיים באר

עוד מרצה באוניברסיטת בן-גוריון, שלמדתי ממנו רבות במשך השנים, הוא חיים באר.

חיים באר הוא לא רק סופר מעניין מאוד, אלא גם חוקר של תולדות חייהם של סופרים ומו"לים, ובעיקר של עגנון, ביאליק וברנר. עוד על האיש תוכלו למצוא בויקיפדיה.

הנה כמה דברים שלמדתי ממנו בקורסים השונים שבהם הייתי:

• "זה לא מעניין מה אתם קוראים בזמנכם הפנוי, השאלה היא מה אתם קוראים כדי לעבוד."
• בהמשך לנקודה הקודמת: "חייט לא מסתכל על גרב סתם ככה. הוא בודק איך עובר התפר, איך הפכו את הגרב..."
• "קודם כל, ולפני הכל, יש לכם איזו רכילות מעניינת?"
• "אחת השאלות החשובות בספרות היא איך הסופר משחרר אינפורמציה."
• בהמשך לנקודה הקודמת: "היו דברים שכתבתי על חיי, ואחרי כן הצטערתי שלא שמרתי אותם לספר מאוחר יותר, כשאהיה כותב טוב יותר."
• "שמן סויה ממצים בעזרת בנזין, אבל אסור שיישאר בשמן בנזין."
• "אם תדברו רק על המעלות שלכם - יבוזו לכם. אם תדברו על המגרעות שלכם - יכבדו אתכם ויעריכו אתכם."
• בהמשך לנקודה הקודמת: "אשתי נשואה לי היום כי יש לי תחת גדול."

המשפט האחרון דורש אמנם הסבר, אבל לא אקח מחיים באר את הסיפור שלו. אני בטוח שהוא יכעס מספיק על זה שציטטתי את המשפט על הבנזין.

תבואו לשיעורים של חיים באר, אני מבטיח לכם שלא יהיה משעמם!

עשר שנים אחרי

לפני עשר שנים השתנה העולם. אני חושב שזו סיבה מספקת לשנות קצת את נושא הבלוג היום.

הנה סיפור שכתבתי, ואקרא היום במפגש הסופרים בספריה העירונית של באר-שבע:

איך באמת תפסו את אוסמה בין לאדן - אורי מאיר

אני הרי יודע מה יהיה. עוד כמה שנים, נגיד ב-2015, מקסימום 2016, יתחילו לצאת כל מיני ספרים של כל מיני כלבי ים אמריקאיים. אני לא סתם אומר כלבי ים, ככה קוראים לסיירת שלהם, זו שחיסלה את אוסמה, והם יתחילו להגיד שהיו להם מקורו תמידע כאלה, ומקורות מידע אחרים, אבל כל זה לא נכון. אם אני לא הייתי מחליט שנמאס לי, אז בחיים לא היו תופסים את בן לאדן, ואני השבעתי את כל האמריקאים האלה שלא יגידו מילה. ויש להם מילה, עוד אחת מהטעויות של אוסמה. זה מרוב שהוא שנא אמריקאים, נהיה דומה להם. באמת, אפילו הלך לבקר בארצות הברית.

אני למדתי אתו בבית ספר, בג'דה, עיר מדברית ג'דה, אבל בשנים האחרונות נטעו כמה עצים, ופזרו דשא. אני לא בעד. אני אוהב את הסלעים האדומים, ואת הים הירוק, שהיו כאן עוד מזמנו של הנביא. מה שאני לא אוהב זה כל מיני אנשים שחושבים שהם מבינים את האיסלם, אבל לא ממש מבינים.

המורה שלנו בתיכון, בחוג האסלם, המורה הסורי שאף אחד לא רוצה לגלות את שמו, וגם אני רוצה ששמו יימחה, לימד אותנו גרסה לא נכונה של האיסלם. ואני הייתי צריך לשבת שם כמה שנים ולשמוע את השטויות של אוסמה, ושל המורה הסורי, רק כדי ללמוד קצת קוראן וחדית'. אחרי זה כבר עברתי למכה, ומצאתי את מורי ההלכה שלי, אבל כל עוד אבא רצה שאלמד בג'דה, לא הייתה לי ברירה.

זה מה שהם לא הבינו, שהאסלם הוא דת שעוברת גם דרך האב, ולא רק דרך המורה.והמורה עוד אמר לנו שצריך להרוג את אבא אם הוא מזיז את שטיח התפילה...

אבא של אוסמה מת כשהיה צעיר יותר, לפני המורה הסורי. מאז הוא חיפש אבות גדולים יותר להרוג, ומכל מקום גרשו אותו. מבית אביו הוא גורש אחריו שאביו גרש את אמו. אחרי כן הוא גורש מסעודיה כי רצה לעזור למלך. אחרי כן מסודן, אחרי כן נאלץ לברוח מאפגניסטן.

ואני ידעתי איפה הוא חייב להסתתר, ידעתי שהוא יהיה במקום היחיד שלא גרש אותו. במקום היחיד שנתן לו לבנות בית של שלוש קומות - בפקיסטן. אבל לקח לי כמה זמן להחליט שאני באמת רוצה למצוא אותו ולהסגיר אותו.

כי כמה ששנאתי אותו בבית הספר, הוא היה מוסלמי די טוב, והוא גרם לכל העולם לחשוב שמוסלמים יודעים להילחם. אני יודע שהלחימה העיקרית היא פנימית. הוא אף פעם לא הבין את זה, אבל כשנהייה פחדן, והפסיק לפרסם קלטות, הבנתי שגם את מעט הכבוד שהיה לו הוא זנח.

ואז הלכתי וחיפשתי. לא אותו. את נער השליחויות שלו, שהוא הביא לסעודיה עוד בשנות התשעים. הכווייתי הזה.

כי גם למשפחה שלי יש כסף לשים על הכבוד של האיסלם, וככה שלחו אותי לטייל בפקיסטן, ואז יום אחד ראיתי את הכווייתי.

וככה באמת תפסו את אוסמה בן לאדן. 

אז מה למדתי מאתגר קרת

יש עצה כזאת לאנשים שלא יודעים לכתוב כל-כך טוב (כל-כך היטב?) - סדרו הכל ברשימה. טוב, ביחס לאתגר קרת אני באמת לא יודע לכתוב כל-כך טוב (למרות שבזכותו השתפרתי), אז הנה הרשימה:

• סיפורי פאבים - זה לא משנה אם הסיפור שאתה רוצה לספר הוא בכתב או בעל פה, העיקר הוא שיהיה לו מבנה של סיפור. 
• בהמשך לנקודה הקודמת, ניתן לשפר כל סיפור כך שיהיה לו מבנה של סיפור.
• אם אתה רוצה לשדוד בנק, ואתה סוחב מיליון דולר, אז כדאי לברר כמה זה שוקל. בשטרות של מאה.
• יש גם שירים שמספרים סיפור, אפילו של ברוס ספרינגסטין.
• אם אתה מעביר סדנת כתיבה, אל תתן ציונים, הסבר לכל אחד איך אפשר לשפר את הסיפור שלו.
• אל תוותר בקלות, לא לעצמך ולא לאחרים.
• כדאי להשיג סופרים בינלאומיים לפסטיבלים, במיוחד את הרוקי מורקמי.
• גם סופרים יכולים ליצור נבחרת כדורגל.
• הרשימה לא נגמרת כאן, עדיף ללכת לסדנאות או שיעורים של אתגר קרת, ולא רק לקרוא בלוגים!

מה למדתי באוניברסיטת בן-גוריון - חלק ראשון

לכבוד האחד בספטמבר, שהוא בהחלט לא היום הראשון של שנת הלימודים האקדמית, החלטתי לספר מעט על לימודי באוניברסיטת בן-גוריון.

לפני קצת יותר מחמש שנים הייתי מובטל, ובמצב מאוד שאלתי בקריירה שלי (בעקבות אירועים שכבר סיפרתי עליהם מוקדם יותר בבלוג זה).

חברי עופר לוי הציע לי ללמוד לדוקטורט באוניברסיטה, במחלקה לתעשייה וניהול (וגם להקים חברת סטרט אפ, אבל על כך אולי בפעם אחרת).

המחלקה, ובמיוחד המנחה שלי לשעבר, אריה גביוס, קיבלו אותי במאור פנים, אבל לא על המחלקה להנדסת תעשייה וניהול ברצוני לדבר היום.

שכן כשהתקבלתי ללימודים כבר ידעתי שיש באוניברסיטה מסלול לכתיבה יצירתית במחלקה לספרות עברית. הבטתי על הקורסים המוצעים, ואיך לומר? קורס אחד לכד את עיני: קורס שנתי לכתיבת פרוזה - המנחה אתגר קרת.

מיד ניגשתי  אל מזכירת החוג דאז - גלית פרץ. היא אמרה שהיותי תלמיד לדוקטורט להנדסת תעשייה וניהול לא צריך להפריע לזכותי להשתתף בקורס, אפילו כשומע חופשי. כמעט קפצתי במקום מרוב התלהבות (יכול להיות שבאמת קפצתי).

כשהתחיל הקורס אתגר (עוד אחד מיתרונות הקורס, היום אני אומר אתגר, ולא אתגר קרת), אמר שאם לא יהיו יותר מדי משתתפים, אוכל להיות בקורס. הפעם אני בטוח שקפצתי מרוב התלהבות.

אמנם לקראת השיעורים הבאים התחילו להגיע יותר ויותר אנשים, וכבר היו יותר מדי אנשים בקורס, אבל לא היה נעים, ואתגר נתן לי להישאר.

בשבוע הבא: מה למדתי מאתגר קרת?

אגב, יש שיראו קשר בין הסיפור הזה, לבין הפרסום האחרון במשאלה.

כמה מלים על הפוליטיקה של אוניברסיטת בן גוריון

האוניברסיטאות בישראל בכלל, ואוניברסיטת בן-גוריון בפרט, הגיעו לכותרות בשנים האחרונות. הדיון נסב בעיקר על "השמאלנות באקדמיה". זה התחיל עם ניב גורדון והחרם האקדמי שהוא הכריז על עצמו, ומשם המשיך למאמרי מערכת מתלהמים של ראשי תנועת "אם תרצו".

כפי שניתן להסיק ממה שכתבתי עד כה, אני לא מאוד מרוצה, לא מזה, ולא מאלה, אז הנה מה אני חושב:

ראשית לכל, אני גם מאוד כועס על ערוץ אחד (ולא רק, או אפילו בעיקר, בגלל הנסיונות הבריוניים לגבות ממני אגרת טלויזיה שלא מגיעה להם, על כך אולי בפעם אחרת). לפני כשנה וחצי, הסתובבתי לי לתומי בקמפוס, כשראיתי כמה נציגים מן הטלויזיה מראיינים סטודנטים עוברים ושבים. כיוון שאני לא יכול לעמוד בפני הקסם של מצלמות הטלויזיה, התראיינתי. שאלו אותי מה הדעות הפוליטיות שלי, ואמרתי שמאל. שאלו אותי אם אני חושב שמבטאים דעות פוליטיות באוניברסיטה, במחלקה לספרות עברית, ואמרתי שכשדנים ב'טור השביעי' של אלתרמן, הדיון הוא בהכרח פוליטי. 

מייד אחרי כן, ראיתי את אותם עיתונאים מראיינים מישהו אחר. הוא אמר שדעותיו ימניות, ומייד נשאל אם הוא מופלה בשל כך לרעה.

היחס הלא שוויוני של המראיינים לא נראה לי, וביקשתי מהם תעודות עיתונאי (לטעמי אופן הדיון והצגת השאלות נגד כל אתיקה עיתונאית), הם הראו לי בשמחה...

(אגב, כרגע הייתה אזעקה, והפסקתי לכתוב לכמה דקות. זה לא משנה את מה שרציתי לכתוב מלכתחילה)

...את תעודות העיתונאי שלהם, שהראו את השתייכותם לערוץ אחת. כששאלתי אותם על היחס הלא שיוויוני, הם אמרו שהם רק צוות צילום, ושתפקידם רק לצלם, ואחרי כן תהיה עריכה. לא ראיתי את הכתבה בסוף כי אין לי טלויזיה בבית.

אבל, בהחלט כן נתקלתי במצבים לא נעימים באוניברסיטת בן-גוריון בשל דעותי השמאלניות. כך למשל לפני שנתיים וחצי בערך, בימי מבצע 'עופרת יצוקה', טען המרצה לכלכלה כי 'יש צורך ליצור מדיניות תמריצים שלא מעודדת טרור, ועל כן יש צורך ליצור ענישה מקסימלית על כל טיל'. הקורס היה בכלכלה ניסויית, כך שזה לא בדיוק היה הנושא, ולכן גם לא אפשר כל תגובה. ובכלל, מימי כסטודנט לכלכלה, גם בבן גוריון, גם בטכניון ובאוניברסיטת חיפה, ובעיקר מימי כסטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית; הכלכלה מציגה עצמה כמדע, ואת כל הכופר בהנחותיה כ'לא מדעי', ובשל כך היא מסיקה מסקנות פוליטיות (בגדרך כלל ימניות), באצטלה מדעית שלא מאפשרת שום ויכוח או אפילו דיון.

אז יש פוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון, אבל לא רק שמאלית, ולדעתי האישית לא מספיק. הייתי שמח אם האוניברסיטה הייתה מאפשרת יותר דיון פתוח.

כמה מלים על המחשוב באוניברסיטת בן גוריון

בספרו "סיפורי הצלחה" מתאר מלקולם גלאדוול, ובכן סיפורי הצלחה של אנשים שונים, יוצאים מן הכלל וחריגים. אחד מן הסיפורים עוסק בביל גייטס הצעיר, שרכש מספר שנות הכשרה על מחשב יקר מאוד שנקנה על ידי הוריו, עבור בית הספר בו למד. סיפור אחר עוסק בביל ג'וי, שעיצב הרבה מן הפרוטוקולים של האינטרנט, כפי שהם היום. ביל ג'וי רכש את השכלתו המחשבית באוניברסיטה.

ניתן אם כן להסיק שעל מנת להיות איש מחשבים משפיע בשנות התשעים, היה צורך לרכוש השכלה מחשבית בראשית שנות השבעים, ואת זה ניתן היה לעשות או באוניברסיטה, או על ידי הרבה כסף פרטי.

גם עבדכם הנאמן הכיר לראשונה את האינטרנט דרך האוניברסיטה. בשנת 1993, בהיותי סטודנט לכלכלה ומתימטיקה באוניברסיטה העברית, למדתי קורס של מבוא למדעי המחשב. שמתי לב שניתן להגיע לאתר של הספרייה, ולאתרים של ספריות אוניברסטאיות אחרות מתוך הטרמינל שלי. זה ריגש אותי מאוד, הקשר המחשבי הזה. לפני שהתגייסתי, ב 1988 לא היו דברים כאלה...

לפני שנתיים שהיתי הרבה באוניברסיטת בן-גוריון במהלך הקיץ. היה חם מאוד, ולא היה לי מזגן. כיוון שאת רוב העבודה שלי אני עושה מן המחשב, וחיבור לרשתות המאמרים האקדמיים בטח שלא מזיק, עבדתי מן האוניברסיטה. באותה התקופה היה לי דפדפן כרום מותקן בבית, ולא היה דפדפן כזה על מחשבי האוניברסיטה. ניסיתי לדבר עם מרכז החישובים, אך הם טענו שמדובר בדפדפן לא יציב ומסוכן (!) ולא הסכימו להתקין אותו על אף מחשב באוניברסיטה. עשיתי מה שסבא שלי עשה, התקנתי אותו כל יום בתחילת העבודה.

עד היום, למיטב ידיעתי, לא מותקן דפדפן כרום על אף אחד ממחשבי האוניברסיטה, וזאת למרות שאין ספק (מחוץ למרכז החישובים) שהוא דפדפן מהיר יותר, חזק יותר, ידידותי יותר, ובטוח יותר. על רוב המחשבים מותקן רק אקספלורר, ועד לחודש יולי היו לא מעט מחשבים שהותקן עליהם אקספלורר 6 (דפדפן שמיקוסופט עצמה ביקשה להחליף כבר לפני יותר משנה מסיבות של אבטחת תוכנה!), אולי עוד יש כמה מחשבים כאלה.

הלקח העצוב הוא ברור, מהובלה של נושא המחשוב, ו"חזית הידע" הגיעה האוניברסיטה למצב של שמרנות וקיפאון, שלא מאפשרים את התפתחות החוקרים ואנשי העסקים של הדורות הבאים, או אפילו של הדור הזה.

אגב, מערכת היי לרן, המשמשת ללמידה מקוונת באוניברסיטה היא גם יקרה, גם (מאוד) לא יעילה, וגם מלאת תקלות כרימון. המערכת הזאת מפריעה גם ללימוד של אנשי החינוך של הדור הבא, שכן לא ככה צריך ללמד באמצעות מחשבים!

אוניברסיטת בן גוריון בעד ונגד

למרות הרקורד הבעייתי של בלוג זה, אני רוצה לכתוב בו סדרה של פוסטים.

אני כמעט מבטיח לכתוב אותם כל שבוע בצורה מסודרת, אבל זה ייקח לי קצת יותר משבועיים להתחיל, כי אני נוסע עם חלק מן המשפחה להונגריה, אחרי שלא הייתי בחופשה בחו"ל כבר כמה שנים טובות...

אני מקווה להינות, ואני מקווה שאתם מקווים שאהנה.

בכל אופן, הנה הקדמה קצרה לסדרה:

בשנים האחרונות הייתי סטודנט לדוקטורט בתעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון, ושומע חופשי במחלקה לספרות. אחרי כן, ועד ממש לדקות אלה, הייתי סטודנט לתואר שני לספרות  עברית באותה אוניברסיטה ממש.

באותה התקופה האקדמיה בישראל בכלל, ואוניברסיטת בן-גוריון בפרט, היו במוקד של כמה דיונים לוהטים: שביתות סטודנטים, פוליטיזציה של האקדמיה בעד ונגד, וכמובן מחאת האוהלים הנוכחית.

בוודאי שיש לי דעה (אלא מה!) על כל אחד מן הנושאים הללו, אבל נראה לי נכון יותר לדון באוניברסיטה עצמה, ככלל, כפי שאני רואה אותה. אני מקווה שמבט כזה יוסיף לדיון הציבורי הער בכל הנושאים לעיל, ועוד בכמה נושאים שהיה ראוי שיהיה בהם דיון ציבורי ער, אבל אין!

להתראות עוד קצת יותר משבועיים!

אורי

דני וגיל על חוק החרם

הערה מקדימה: דני וגיל הם שני נערים פיקטיביים הלומדים בבית הספר הדמוקרטי של באר שבע, שאף הוא פיקטיבי. דני וגיל מוקסמים מכל נושא המשפטים, לדאבת לבם של החברים הקבועים בוועדת המשמעת של בית הספר, ובמיוחד של צחי, יו"ר הוועדה, תלמיד בכתה ט', אך לשמחת הוריהם, ואף ההנהלה, שמצליחה להוכיח בכך את המצוינות האקדמית עאלק של בית הספר.

הערה מקדימה 2: אם ירצה השם זהו הפוסט הראשון, אך בהחלט לא האחרון בכיכובם של דני וגיל.

הפסקה גדולה, בית הספר הדמוקרטי של באר שבע, חמישה עשר בספטמבר 2011.

צחי: כן דני, אני מבין שהעלית את גיל לוועדת משמעת.

גיל: בהחלט בהחלט עמיתי המלומד. לדאבון לבי דני הכריז עלי חרם לפני כשבועיים, וזאת בניגוד מפורש לחוקי המדינה.

צחי: או קיי דני, לפני שאני שומע את מה שיש לך לאמר, אני מזכיר לחברות וועדת המשמעת הנוכחות כאן, רינה ודינה, את החלטתנו בעניין דני וגיל.

רינה (כיתה ח'): זוכרות, זוכרות, נותנים להם לדבר, לא שואלות שום שאלות, אחרת כל ההפסקה לא תספיק.

דינה (גם כן כיתה ח'): אני מזכירה לכם שלמרות מורת רוחי מן המשפטים המבוימים של דני וגיל, זכותם, כמו כל תלמיד אחר להשתתף בהליך וועדות המשמעות של בית הספר.

רינה: זוכרות, זוכרות, אבל יש לנו עוד כל מיני, אז בוא נמשיך...

דני (כאילו לא שמע את כל מה שנאמר אחרי דבריו של גיל): אני מצטער, עמיתי המלומד, אבל החרם הוא אמצעי לא אלים, שנועד לשכנע אותך להפסיק ממעשיך הנלוזים, שהם לא מוסריים, וכן, חוק המדינה לא חל בעניינך.

גיל: מעשי הנלוזים? למה בדיוק אתה מתכוון, וכן, מדוע אתה סבור שחוק המדינה לא חל לגבי?

דני: מעשיך הנלוזים הם כמובן התנחלות בלתי חוקית במגרש הכדורגל של בית הספר, ובאשר לחוק המדינה, על פי החוק חרם מוגדר כ... והריני מצטט את לשון החוק: "‫הימנעות במתכוון מקשר כלכלי,‬ תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת‬ ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו‬ פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית.‬" מובן שהחרם שהכרזתי עליך הוא לא חרם בשל זיקתך למדינת ישראל, אלא בשל הטינה האישית שאני רוחש לך.

גיל: אני חולק על דבריך עמיתי המלומד. נדמה לי שכל הוועדה כאן תסכים שהיחסים בינינו היו יחסי ידידות מופלאה עד שהכרזת עלי חרם. מכאן בהכרח נבוא אל המסקנה כי החרם הוא בגין נסיבות אידיאולוגיות הכרוכות בזיקתי אל מפעל ההתנחלות של מדינת ישראל.

דני: הזיקה היא רופפת. כן ברצוני להפנות את תשומת לב וועדת המשמעת לאלימות הגנוזה בעצם מושג החרם.

גיל: אתה טוען כנגד עצמך עכשיו?

דני: אה, סליחה.

צחי: טוב ההפסקה כמעט נגמרת. כל אחד מכם צריך לכתוב מכתב התנצלות לשני.

דני+ גיל: אני אערער על ההחלטה הזאת!

תודה לעמוס בר

כשהייתי ילד קטן, ושמעתי את הפינה לילד ברדיו, היה אחד, עמוס בר, שפרסם בה סיפורים על החיות בנגב, דברים כמו 'הפסמון האימתני כנגד הירבוע הגוזמני'. למקרה שאתם לא מכירים, מדובר על רשת א' לפני קצת יותר משלושים שנה.

מאוד התפלאתי לראות שהוא פתאום מפרסם כתבות בבלייזר, ועוד טוען בהן שהוא בן שלושים וארבע, ועוד מוסיף וטוען שהוא לא עושה כלום כל היום, חי במטולה או בהודו, ומתפרנס מלהשכיר דירה קטנה ליד כיכר הבימה. איכשהו, זה לא נראה לי כמו עמוס בר שאני הכרתי.

אז למה אני כל-כך רוצה להודות לעמוס בר (החדש, למרות שגם הישן היה אחלה)?

כי בזכותו הבנתי כל מיני טיפוסים כמו דוסטוייבסקי, ואפילו קצת צ'כוב, טולסטוי וניר ברעם. יש משהו מאוד מלאכותי בכתיבה של מי שמחליט שהוא עני מבחירה, ותמיד יש לו דרך מילוט אל העושר (תקראו בכתבה ותראו שאני צודק, או שפשוט תאמינו לי). כל הכתיבה היא משהו כמו "אני דפוק וזרוק אבל גם אתם בעצם".

ולא, עמוס בר (החדש) יקר, אנחנו לא אותו דבר בעצם. ההורים שלי אף פעם לא קנו לי דירה ליד כיכר הבימה. אמא שלי נתנה לי לפני שלוש עשרה שנה שמונים אלף שקל, שבדיוק הספיקו לעשרים אחוז מדירה בנשר (אלה היו אז הדירות הכי זולות בקרבה כלשהי לטכניון, כנראה שגם היום). גרתי בה ושילמתי משכנתא, המשכנתא הייתה קצת יותר גבוהה משכר דירה, אבל ירדה במשך השנים.

ככה הפכתי לטיפוס אחר מעמוס בר (החדש). כי תמיד הייתה לי משכנתא, ובכמעט עשר השנים האחרונות - גם ילדים.

עכשיו, מה הכי מצחיק בכל הנושא הזה?

שמשום מה אנשים חושבים שהדרך היחידה להיות סופר זה לחיות כמו עמוס בר החדש. ולאחרונה יש בישראל אפילו אנשים שיכולים לחיות ככה, כי ההורים שלהם עבדו קשה וקנו דירה ליד כיכר הבימה (לכל אחד משלושת ילדיהם).

אני חושב שאפשר להיות גם סופר שמשלם משכנתא בנשר (או בבאר שבע, כי את הדירה ההיא מכרתי בסוף). זה לא הולך להיות קל, אבל אני מתכוון לעבוד קשה.

אולי בסוף גם אצליח.

הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה

אבל עוד לפני הדרך החדשה והמרגשת, אני חייב לכם, קוראי הבלוג היקרים, את המשך הסיפור של קריירת המילואים המפוארת שלי, זו שהסתיימה לפני כשבעה חדשים...

ובכן, בתחילת שנת 2002, נקראתי לרכז את המכינה ליהדות מתקדמת ביפו. חשוב לציין כי רוב ראשי המכינות הם קצינים במילואים בדרגת לפחות סגן אלוף (כמו למשל אהרון פוקס שמרכז את המכינה הצבאית ביפו עכשיו).

באותם ימים עוד הייתי רק סמל, וזה כשלעצמו לא נראה לי לעניין, אבל כשהגעתי למילואים, ותפקידי כמש"ק חמ"ל נלקח, וגם כטבח הצלחתי הייתה מסויגת, נאמר לי שאני אהיה עובד רס"ר.

כששאלתי מה זה אומר, אמרו לי שאין מה לדאוג, במילואים לא צריך לצבוע שום דבר בסיד. בסך הכל להחליף נייר טואלט בשירותים, ולהביא עיתונים לפלוגות.

האמת היא שכן דאגתי. מילא סמל, אבל נייר טואלט באמת לא נראה לי כמו הקריירה הצבאית הרצויה לרכז מכינה, ולכן, כשאמרו שיש יותר מדי עובדי רס"ר, ושניים צריכים לרדת לפלוגה כדי לעזור במחסום, התנדבתי מייד לתפקיד.

ביליתי כשלושים יום במחסום. יותר מרוב חברי הפלוגה. אגב, במאמר פוליטי מוסגר אומר שניתן בהחלט להיות צבא מוסרי גם במחסום, שחלק ניסו וחלק הצליחו, ושאין בהכרח קשר, על פי מה שאני ראיתי, בין דעה פוליטית, או 'שמאלנות' במובן הפשוט, לבין התנהגות הומנית במחסום. את הלקח הזה לא שכחתי.

בכל אופן, אחרי שלושים יום במחסום, אחרי שבישלתי גם להם (יותר בהצלחה, אבל לא כדאי לתת מתכונים), ואחרי שלקראת סוף המילואים אני סידרתי את השמירות במחסום, הציע לי הפקיד הפלוגתי להצטרף כחייל קרבי לפלוגה.

מן הסיבות שהובאו לעיל, הסכמתי מייד.

אבל, וזה החלק הכי מצחיק, מאז לא קראו לי למילואים עד שחרורי.

למה? כי חוק חדש אמר שקוראים לחיילי מילואים לאימונים ולמלחמה, אבל לא לבטחון שוטף. יצא שאני לא טנקיסט אמתי, ולכן אין לי מה לעשות באימונים (וגם לא במלחמה), ובטחון שוטף... את זה כבר הסברנו.

ככה נמנעתי ממילואים דווקא כי רציתי להיות קרבי.

נקבא חרטה?

לפני כמה זמן התעצבנתי מאוד מפעילות של ארגון ימני כלשהו.

אלא שאז לא היה לי הזמן להתמודד עם הטענות, ולעתים אני צריך גם זמן לחשוב.

עכשיו היה לי קצת זמן לחשוב אז אני כותב כאן על הנושא, אבל ייתכן מאוד שארצה לכתוב על ארגון "זו ארצנו" או על החוברת "נקבא חרטה" עוד פעמים. לצערי הם דורשים התייחסות.

הפעם אני לא רוצה לדבר על החוצפה שבהכחשת עובדות חשובות, וגם לא על הצורה הלא מאורגנת של החוברת "נקבא חרטה", ואפילו לא על הניסיון המסוכן של ארגון זו ארצנו לסתום פיות (באקדמיה, ובגלי צה"ל), על כל זאת ועוד, אולי בפעם אחרת.

הפעם אני רוצה רק להציג סיפור קטן, ולהבין את ההשלכות שלו.

נניח שאתה, הקורא של בלוג זה, ערבי שחי בפלשתינא א"י המנדטורית. נניח, לצורך העניין שבשנת 1948 מלאו לך חמש עשרה, ושאתה גר בנצרת. כלומר גדלת לחשוב שאתה חלק מעם פלשתינאי מתהווה, ושכשם שרוב תושבי פלשתינא א"י הם ערבים פלשתנאים, כך גם בבוא היום רוב הטריטוריה תהייה שלכם.

נניח אפילו שהתנגדת בלבך לתכנית החלוקה, כי לא חשבת שליהודים מגיעה אדמה רבה כל-כך. אבל לא התנגדת צבאית, כי לא היה לך נשק, כמו לרוב הערבים הפלשתינאים שהם השכנים שלך.

אם זהו המצב, אתה מוצא את עצמך בגיל שבע עשרה (בשנת 1949, בתום מלחמת העצמאות) כמיעוט אתני במולדת שלך, ללא שום יכולת לבקש עצמאות מדינית (למרות שזו התכנית שאושרה באו"ם!), ותחת שלטון צבאי.

עכשיו, קורא יקר, אנא חזור שוב לעמדת הקורא הכנראה יהודי.

האם תוכל לאמר שלא קרה לך אסון? (נקבא)

איבדת טריטוריה, איבדת עצמאות מדינית, איבדת אפילו יכולת לשוויון אזרחי.

אז איך אפשר לטעון שהנקבא חרטה? (כלומר לא אסון, המצאה בעלמא)?

הערה חשובה: אני מפנה מהכותרת לאתר שאני לא מזדהה עם דעותיו, או הכיוון שהוא מייצג. אני נאלץ לעשות זאת רק בגלל הכיוון של הכחשת הנקבא, של אנשי 'זו ארצנו'.

אוניברסיטת בן-גוריון

עברתי לבאר שבע לפני בערך בדיוק חמש שנים.

במשך כל השנים הללו, הייתי אורח של קבע באוניברסיטת בן-גוריון.

קודם-כל כסטודנט לדוקטורט בהנדסת תעשייה וניהול, אחרי-כן כסטודנט לתואר שני בספרות עברית.

במשך כל התקופה גם שמעתי קורסים בספרות עברית (גם במשך התואר שמעתי קורסים נוספים כשומע חופשי).

כלומר, העברתי עכשיו חמש שנות לימודים בשמיעת שיעורי ספרות, והתקופה הזאת הסתיימה ביום רביעי האחרון.

אחת התוצאות המיידיות היא שאוכל להקדיש יותר זמן לבלוג זה.

באשר לתוצאות האחרות, ימים יגידו.

מבטיח לכתוב שוב, והפעם תוך פחות מחודש, אני מקווה לחזור לקצב סדיר יחסית של בערך פעם בשבוע...

פעם לא הייתי חלק שני: מילואים בבקעה

מה שיוצא מכל מה שכתבתי בשבוע שעבר הוא שבעצם,במהלך כל שירותי הסדיר בצה"ל, לא הייתי אפילו פעם אחת מש"ק מודיעין, שזה המקצוע הצבאי שלי.
נותרה לי אם כן רק תקווה עמומה, לממש את עצמי כמש"ק מודיעין במילואים.
האמת היא שבמשך כמה שנים עשיתי מילואים בבקעה, כמעט תמיד באוגוסט.
זה היה לא רע כל-כך. היה לנו מזגן בחדר, היה לנו מזגן במבצעים, שזה איפה שהייתי והכל היה טוב.
אבל אז, הנשים גרמו לי להיות מובטל.
אומרים שבכל המאה העשרים הנשים קיבלו עבודות (כפקידות ומזכירות), והגברים איבדו עבודות (כסבלים ומלגזנים). אותו דבר קרה לי.
הסמבציות הסדירות החליפו אותי.
פעם אחת הייתי טבח. האוכל דווקא היה ממש בסדר, אבל לא היה מספיק בשר בשבת, והאש של הגז כבתה, ואחינו חובשי הכיפה לא הסכימו שנדליק את האש של החמין מחדש.
אז לא היה מה לאכול. המג"ד התעצבן, ואמר שהאוכל גובל בתקלה מבצעית.
אחרי זה גם לא הייתי יותר טבח.

צה"ל ואני - חלק ראשון: פעם לא הייתי

אז ככה.
נגמר הסיפור המאוד ארוך שלי עם המכינה התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, היברו יוניון קולג' וכו'.
אבל ההרגל הזה של כתיבת סיפורים בהמשכים, הוא... איך לאמר... קצת ממכר!
אז הפעם קבלו את הסיפור של אורי מאיר ושירותו הצבאי, מעשה לא ייאמן בשלושה חלקים, היום החלק הראשון, פעם לא הייתי.
טוב, פעם כן הייית חבר גרעין נח"ל, יכולתי ללכת לעתודה, אבל בחרתי במקום זה לבנות קיבוצים ולחרוש את השדות. יותר נכון, בחרתי לחרוט את בשורת החינוך הנאור על ליבותיהם של ילדי ישראל הרכים.
זה די נחמד אם אתה בוחר לעשות כן בזמן שירותך בנח"ל, כי אז, פתאום, סתם ככה באמצע השרות הצבאי, אתה יוצא לשנה על אזרחי, הדרכה בתנועת הנוער. במקרה שלנו לתנועת הנוער קראו נוע"ם - נוער מסורתי, אבל על כך אולי בפעם אחרת.
בכל אופן, באותם ימים שבהם בנח"ל היו בעיקר גרעינים התישבותיים, היה נהוג שלפני שחייל יוצא לשנת ההדרכה בתנועה, הוא חייב מקצוע צבאי.
כך יצאתי מן ההיאחזות לקורס מש"קי מודיעין אי-שם בבסיס סודי במרכז הארץ.
הקורס היה מאוד מעניין. השנה הייתה 1990, החודש היה חודש מאי, וכל אחד מאיתנו היה צריך לבחור נושא לסקירה מודיעינית.
אני בחרתי את עירק. אמרתי שאחרי מלחמת אירן עירק הצבא העירקי הוא מאוד גדול, ולא עסוק.
אז הסתיים הקורס (באורח מפתיע יצאתי חניך למופת), ואני נשאלתי על-ידי קצין כח האדם של הנח"ל מה ברצוני לעשות אחרי הקורס. עניתי שאני רוצה לחזור להיאחזות עד החל"ת (ההדרכה בתנועה).
כך לא הייתי מש"ק מודיעין בפועל פעם ראשונה.
יצאתי לחל"ת באוגוסט 1990, בדיוק ביום שבו עירק פלשה לכוויית., הייתי בטוח שיקראו לי מייד בתור מש"ק מודיעין, ולא ייתנו לי לצאת לחל"ת (הרי התראתי על הסכנה עוד בקורס!). אבל יצאתי לחל"ת. במהלכו ניסיתי לשכנע, בלא הצלחה, את תושבי אשקלון ללכת עם ערכות הגנה, וכך לא הייתי מש"ק מודיעין פעם שנייה.
בשבוע הבא, איך המשכתי לא להיות מש"ק מודיעין...