יום רביעי, 30 בדצמבר 2009

מה מכינים במכינה?

ובכן חשבתי שאוכל להיות מורה בבית הספר הדמוקרטי, ולרכז את הסניף של נוער תל"ם,
אך עד מהרה נוכחתי שקשה להתפרנס מלהיות מורה, אפילו במשרה מלאה, אפילו בבית ספר דמוקרטי.
במקביל היו לנו המון ישיבות רכזים בנוער תל"ם. התנועה לא ממש פעלה בשנים 1996-2002, וכך בסתיו 2002 הייתה פתאום המון אנרגיה.
כבוגר גרעין של נוע"ם (תנועת הנוער של התנועה המסורתית בישראל, נא לא לבלבל עם התנועה הרפורמית), ומדריך של עוד כמה גרעינים, שאלתי באחת מישיבות הרכזים את הרכז הארצי מה עושים בנוער תל"ם אחרי סוף כיתה י"ב. הרכז הארצי ענה לי שכרגע לא ברור, אבל כדאי לדבר על הנושא עם מנכ"ל התנועה. אמרתי לו שכדאי לנו להזדרז, כי אני רואה ששכבת י"ב היא מאוד חזקה, ושכבת י"א פחות, ואם לא נזדרז, נצטרך לחכות עוד שנה.
דיברתי עם הרכז של נוער תל"ם אי שם באמצע אוקטובר. בסוף אוקטובר נקראתי למשרדו של מנכ"ל התנועה שהודיע לי שהתנועה רוצה להקים מכינה קדם צבאית, האם אני רוצה לנהל?
לא ידעתי מה זו מכינה קדם צבאית, אבל הרעיון נראה לי מעניין, וחם, ואמרתי לו כן. גם המשכורת הייתה טובה.
טוב, מה אומר? התחלתי לגבש את הקבוצה, ובספטמבר 2003, ברחוב מגן אברהם ביפו התחילה לפעול המכינה למנהיגות יהודית מתקדמת.
איך היה במכינה? על כך בשבוע הבא....

יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

נוער תל"ם

ובכן, נמשיך עם אוגוסט שנת 2002.
עברנו למודיעין, המתנ"ס הודיע לי שהוא לא מעוניין בשירותי, ואילו אני ביליתי הרבה מימי ולילותי בטיול במתחם השמשוני של מודיעין, ובייחוד באתר הקרוונים של בית הספר הדמוקרטי.
אגב, באותם ימים בית הספר היה אמור לעבור לאתר אחר כי הקרוונים היו ישנים מדי, למיטב ידיעתי הם עדיין באותו אתר קרוונים.
בכל אופן, בלילות שמתי לב שאתר הקרוונים של יזמ"ה, הקהילה הרפורמית של מודיעין, וכל גני הילדים שלה, הוא סמוך לבית הספר הדמוקרטי, ומקיים חוגים שונים כמעט מדי ערב.
התקשרתי לקהילת יזמ"ה ושאלתי אם הם מעוניינים בחוגי מחשבים ויהדות, או בחוגי דרמה ויהדות.
ענתה לי רב הקהילה, ואמרה שלא תודה, אבל אולי אני רוצה לרכז את הסניף של תנועת הנוער שלהם.
חשבתי לעצמי, למה לא?
הרי ריכזתי הרבה פעמים סניפים (וגרעיני נח"ל) של תנועת הנוער נוע"ם, של התנועה הקונסרבטיבית בישראל, התנועה הרפורמית לא יכולה להיות מאוד שונה.
אמרתי כן, והתראיינתי לתפקיד במשרד הראשי של נוער תל"ם בירושלים.
לשמחתי קיבלתי את התפקיד בתחילת חודש ספטמבר, וכך הייתה לי השלמת הכנסה למשכורת של בית הספר הדמוקרטי.
חשבתי לעצמי, אנהל את הסניף של נוער תל"ם במודיעין, שנתיים, ואחרי כן אמשיך לעבוד רק בבית הספר הדמוקרטי.
זה מה שחשבתי, אבל מה יצא באמת? על כך בשבוע הבא...

יום שלישי, 8 בדצמבר 2009

הדבר היה ככה - פרק ראשון

בשנת 2002 הייתי נשוי, בתי בכורה שירה נולדה בינואר של אותה השנה, ועבדתי כמורה במוזיאון המדע בחיפה.
ככל שהתקדמה לה השנה, התבהר לי ולאשתי דאז שהחיים בנשר הם מסורבלים וקשים עבורנו. הורי הגרושים גרים באזור ירושלים בנפרד, והוריה הנשואים של אשתי לשעבר גרים אף הם בירושלים. הנסיעות היו לנו קשות, והחלטנו שאנחנו רוצים לעבור דירה.
חשבתי במה אני רוצה לעסוק, כי באותם ימים התברר לי שככל הנראה לא אהיה מרצה לכלכלה בטכניון. לא היה לי את מה שצריך כדי לבגיע לעמדה כזאת, ולראייה התחלתי את לימודי התואר השני בכלכלה בשנת 1996, ואילו בשנת 2002 עדיין לא סיימתי אותם.
לבסוף החלטתי שאני רוצה להיות מורה בבית ספר דמוקרטי, ולשמחתי התברר שאוכל לקבל משרה מלאה בבית הספר הדמוקרטי של מודיעין.
החלטנו למכור את הדירה בנשר, ולעבור למודיעין.
דא עקא, אחרי מספר חודשים התברר שאקבל רק שני שליש משרה בבית הספר הדמוקרטי של מודיעין, ולכן הצעתי למתנ"ס של מודיעין להעביר בו חוגי מחשבים. לא קיבלתי תשובה מן המתנ"ס, וכך המשכנו במכירת הדירה.
במקביל ניסינו לשכור דירה במודיעין, מה שהתברר כמסובך למדי. חתמנו חוזה למכירת הדירה שמחמיר מאוד עם מי שמאחר, ובעל שירה ששקל להשכיר לנו דירה במודיעין ביטל ברגע האחרון, וכך נאלצנו לחפש דירה בהתראה של כמה ימים.
לשמחתנו מצאנו דירה, פינינו את הדירה בנשר, ארזנו ופרקנו במודיעין, מסרנו את הדירה בנשר, וכך הגענו לשני באוגוסט 2002, כאשר יש לי שני שליש משרה בבית הספר הדמוקרטי במודיעין, לאשתי דאז אין עבודה כלל, ואנחנו צריכים לחיות, ולהאכיל ילדה קטנה וחמודה במטרנה.
מה עשיתי?
המשך בשבוע הבא...

יום שבת, 28 בנובמבר 2009

הייתה מסיבה ולא הזמינו אתכם

אז ככה...
ביום ששי שעבר, ה-20 בנובמבר, היה טקס הסמכה של התוכנית הישראלית לרבנות של היברו יוניון קולג'.
כלומר הוסמכו שישה רבנים רפורמיים, המצפים לשיבוץ בתנועה ליהדות מתקדמת.
מה אכפת לי מכל זה? אתם שואלים את עצמכם, ובכן, מתוך השישה שהוסמכו שיום ששי שעבר, שלושה למדו ביחד אתי.
כן כן, אני למדתי להיות רב רפורמי. למדתי שנה אחת בלבד, ואז הועפתי, או הורחקתי מלימודי הרבנות. הרבה זמן חשבתי אם ואיך לספר את כל הסיפור הזה, ועכשיו, אחרי שחברי לספסל הלימודים הוסמכו בשעה טובה, החלטתי לספר את הסיפור שלי.
היינו תשעה תלמידים, ושלושה הוסמכו בשבוע שעבר, כך שאני לא היחיד שלא סיים את התוכנית בזמן, או לא בכלל, אבל כאן אספר רק את הסיפור שלי. זהו סיפור ארוך, ולכן אביא אותו במספר פרקים, אני מקווה שכל קוראי הנאמנים יתאזרו בסבלנות, וישמעו את הסיפור עד סופו הטרגי, או הקומי, תלוי בנקודת ההשקפה.
נ.ב. גם אני לא ממש הוזמנתי לטקס, וכמו שאתם יכולים לראות אם תקליקו על הלינק שבכותרת, גם התנועה ליהדות מתקדמת לא פרסמה את העניין. למה? אין לי מושג, אני לא כל-כך מדבר איתם בימים אלה...

יום שלישי, 17 בנובמבר 2009

ב-20 במארס 2008 הניח טייטל מטען חבלה מוסווה במשלוח מנות, ליד ביתה של משפחת אורטיז באריאל.

זה מה שהכי מרגיז אותי.
השימוש החולני הזה בחג הפורים.
אני יודע היטב מה שכתוב במגילת אסתר על כך שהיהודים הרגו בשונאיהם בפורים, וגם על היום הנוסף שניתן לכך, במיוחד בערים מוקפות חומה מאז יהושע בן נון.
מכיר את כל המקורות הללו.
גם לא שכחתי איך ד"ר ברוך גולדשטיין, זכרונו לא לברכה נתן אינטרפרטציה משלו לנושא.
אז השנה החלטתי שנהפוך הוא.
יום שיהודים מסוימים תכננו כיום של שנאה ורצח יהפוך ליום של שמחה וחלוקת משלוחי מנות לעובדים הזרים בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב.
אני אהיה שם, עם עוד כמה נציגים של המשפחה.
מי בא?

יום חמישי, 12 בנובמבר 2009

אצל סמי

בתור מישהו שגדל בחיפה, אני רגיל שיהיה לי איפה לאכול חומוס בשבת, רצוי בסביבה דוברת ערבית, רצוי שיהיה גם כנאפה איפשהו ליד.
אז לפני כמעט שבועיים, יצאנו יעל ואני לרהט, מתוך מגמה לגלות איך ומה.
השוק של רהט הוא מעניין מאוד לדעתי, וגם מציע כמה מבצעים לא צפויים (במיוחד אם אתם רוצים קופסאות שימורים של פול שנארזו במצריים למשל). השוק נמצא כמה דקות נסיעה לתוך רהט מצד ימין, ועל הכביש, בסמוך לשוק, יש שדרת חנויות מהודרת יותר, ובה גם קונדיטוריה מזרחית לא רעה בכלל, עם כנאפה טובה ביותר (וזולה מאוד).
עוד לפני השוק, מצד שמאל יש סופר בשם סל סנטר (מסתבר שהס' סגולה בשתי המלים).
לידו נמצאת השווארמיה אצל סמי.
אני אכלתי שווארמה בצלחת, ויעל אכלה שניצל בצלחת. המנות היו טריות, ענקיות וטעימות, וכך הספיקו לי לעוד שתי ארוחות צהריים בבית.
המחירים היו נמוכים (35 לשוורמה, 30 לשניצל)
מומלץ!

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

סופיאן אבו זיידה אומר

טוב, אז קמתי היום בבוקר והדלקתי את המחשב.
האינטרנט לא עבד, בדיוק כמו ביום שני (אבל ביום שלישי ורביעי הוא דווקא כן עבד)
מה כבר יכולתי לעשות? הלכתי לעבוד באוניברסיטה.
פתחתי את דף הבית של בן גוריון (אין לי הרבה ברירה, הוא נפתח אוטומטית), וראיתי שהיום בעשר ידבר סופיאן אבו זיידה באולם זוננפלד.
מה אני אגיד לכם? עבדתי מהר, כי רציתי לשמוע מה יש לו לאמרץ
הבן-אדם דיבר הרבה זמן, והוא היה צריך לעמוד כל הזמן הזה, כי המיקרופון לא הגיע אל השולחן (אל תשאלו אותי למה...)
הנה כמה דברים שהבנתי ממנו:
  • לא היינו ממש קרובים לשלום ב 2008, ובפרט אף אחת מן ההצעות של אולמרט לא ניתנה בכתב.
  • הוא חושב שאנחנו חושבים שהפלסטינים מטומטמים.
  • מיטשל מאוד התפלא שבו מאזן סירב להצעה של ביב להקפאת התנחלויות.
  • יש היום הרבה מתח בגדה.
  • הוא בטוח שהוא יכול אישית להיכנס לעזה, אבל לא בטוח שהוא יכול לצאת
  • חמאס לא יחתום על הסכם הרגיעה, וזה עניין של הסכמה סורי או אירנית.
  • 70% מהפלסטינים בעד פתרון של שתי מדינות.
  • הוא אישית בעד החזרת המפתחות לישראל, וסיום הרשות הפלסטינית.
  • הבחירות ברשות יהיו ביוני 2010.
  • הבחירות יהיו גם בעזה.
האם צריך גם להוסיף שהוא לדעתי יותר אינטליגנטי מכמה מחברי הכנסת?
או שהוא יותר רהוט בעברית?

יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

על עברית ועל יידיש

קצת קשה להעריך, אבל לפי נתונים שונים, ולפי שימוש בשכל הישר מסתבר ש:
בשנת 1939 היו בעולם 11 מיליון דוברי יידיש, ופחות מחצי מיליון דוברי עברית.
בשנת 2009 יש בעולם כשישה מיליון דוברי עברית (לפחות), ופחות מחצי מיליון דוברי יידיש.
אני יודע יידיש בצורה מאוד חלקית כי למדתי את השפה בתיכון בקנדה.
אבל מעבר למסקנות העצובות על השואה, או למחשבות השמחות על אליעזר בן יהודה, אני חושב שיש כאן מסקנה על הכוח של מדינת לאום בעיצוב שפה ותרבות.
לא הייתה מעולם מדינה ליידיש, התחום שלה בתור בזהב שלה, היה תחום המושב, ואולם תחום זה נעלם ברבות השנים.
לעברית יש מקום, ולכן הפופולריות של השפה, וגם של הספרות, גדלה בהתמדה.
נוסיף אם כן כמה נקודות זכות לציונות המדינית.

יום ראשון, 25 באוקטובר 2009

רק בשבוע הראשון ללימודים

  • אתה הולך לקרנף, קונה גלידה בחמישה עשר וחצי שקלים, וצריך להסביר למוכרת החדשה למה נתת לה עשרים שקלים וחצי.
  • מישהו מעמיד פנים שאתה מינימום דוגמן על, ומצלם אותך חמש מאות פעמים, ובסוף נותן לך כרטיס למבצע של קסטרו.
  • עשרות פאבים מפרסמים את עצמם, וכולם מוכרים בירה באותם מחירים, ונותנים בחינם בוטנים.
  • אתה רואה מבצע מדליק לתיאטרון באר-שבע, ואחרי שאתה מחליט שזה מבצע מדהים, אתה רואה שהם כבר לא שם בשבוע השני.
  • אתה עומד בתור לתעודות סטודנטים, חושב שזה לא התור הנכון, ובסוף עומד שם שוב.
  • אתה נכנס כמה פעמים לדוכן של אורנג' כי יש להם מסטיקים כתומים מאוד טעימים.
  • אתה צריך לסבול חום של ארבעים מעלות, כשבחוץ כבר חושך, ולהסביר לאנשים לא מאמינים שבתוך חודש יהיה קר.
  • אתה יודע שהשנה תעבור מאוד מהר...

יום רביעי, 14 באוקטובר 2009

מחנהיודה

הנה אתוודה על עוד הרגל מגונה שלי.
אני נוסע לעתים תכופות ביום ששי בבוקר, ואם כן אני מקשיב לתוכנית 'בילוי נעים' עם מולי שפירא. אני מאוד אוהב את מולי שפירא, ופחות את המחליפים שלו, אבל...
מתישהו בשעה השנייה גיל חובב עולה לשידור וממליץ על מסעדה טובה וזולה (מולי מתעקש, פחות מחמישים שקל לסועד). אלא שבשבוע שבו יעל ואני הקשבנו, מולי שפירא לא היה, וגיל חובב הרשה לעצמו להמליץ על מסעדה טיפה יותר יקרה. מחנהיודה שבשוק מחנה יהודה בירושלים.
יום הולדתי התקרב, ויעל ואני סיכמנו שבחול המועד סוכות נעלה לרגל לירושלים, לאכול במסעדה לא כשרה (הרי לכם כפירה!)
הגענו. זה לא כזה קל למצוא, אבל אנשים ליד השוקניון יודעים איך להכווין למסעדה. בזכות האוטובוס לא הגענו מוקדם מדי, וניסינו לשכנע את האחראית שנאכל מהר, בסוף סיכמנו שעל הבר ועד שתיים.
אכלנו לחם מצוין עם איולי פסטו משובח (בחינם), פולנטה רכה, וקרעי פסטה עם גבינה, סלט אנדיב גבינה כחולה ותאנים, שתיתי (יעל טעמה רק טיפה) יין פליני של סוסון ים, קיבלנו שתי כוסות יין נתזים ורוד (גם כן חינם), מוס שוקולד עם קצפת מצוין (גם כן חינם), ובסבוסה תאנים עם גלידת טחינה, משובח, הגלידת טחינה מעט כבדה, ראו הוזהרתם. יצאנו מרוצים מאוד, שתויים קמעה, במאתיים שקל (כולל שרות), ולפני השעה שתיים!
רק אחרי הצהריים, כשישבנו לשתות מיץ תפוזים בעמק רפאים, הבנו שבעצם לא אכלנו שום דבר לא כשר.
יש לסיפור הזה בטח מוסר השכל, אבל אני לא יודע מהו!

פעם ראשונה בי"ם (מרחובות)

כן, כן, אני מודה, זה לא בסדר, הייתי צריך לכתוב גם בחול המועד סוכות...
אבל, הייתי בנופש בארצנו עם יעל, חברתי המתוקה ביותר, ולא נותר לי זמן לאחר הימים המפרכים בהם בילינו ביחד בשבילי ארצנו.
אבל!
בדיוק לפני שבוע עלינו לעיר הקודש, ואת רשמינו משם אי-אפשר לסכם בפוסט אחד.
אז הנה פוסט מיוחד רק לנסיעה.
לנו ברחובות, והלכנו בנעימים על התחנה המרכזית של רחובות, שהיא חלק מקניון. היום היה חם, אבל לא חם מדי.
הגענו ברבע לעשר לתחנה, אבל היה מאוד לא ממוזג בתחנה, והאוטובוס היה אמור לצאת רק בעשר, אז הלכנו שוב לקניון, מצאנו את הדיוידי של בלוז לחופש הגדול שיצא באותו היום (מומלץ, אבל ממש לא קשור לנושא), וחזרנו לתחנה בערך בחמישה לעשר.
היה דוחק אב מצאנו מקום לשנינו ביחד.
יעל הבטיחה לי שהאוטובוס יתמלא (כולל עשרת המקומות המותרים בעמידה של משרד התחבורה) בשתי התחנות הבאות של רחובות, וכך אכן היה.
ואז הגיע הקטע שבגללו אני כותב אאת הפוסט הזה. הנהג נסע לרמלה, התחנה הבאה בקו 435 (ראה לינק מצורך, רק על מנת לאמר לכל מי שחיכה לאוטובוס שם, שאין לו מקום ועוד מעט מגיע אוטובוס אחר!!!
לפי הלינק המצורף כתוב שהאוטובוס יגיע לירושליםן אחרי שעה וחמישה. במקרה שלנו זה היה יותר כמו שעה וחמישים, בגלל פקקים קצת יותר מרגילים בכניסה לעיר.
אכן, ארץ ישראל, ובמיווחד בחול המועד סוכות, אינה נקנית אלא ביסורים...

יום שלישי, 29 בספטמבר 2009

למה שלא נרגע קצת

או קיי.
אני מסכים שהעולם לא מתנהג אלינו בצורה הוגנת.
אני מסכים שעמים אחרים ביצעו פשעים נוראים יותר ממה שעשינו או לא עשינו בעזה.
אני מסכים שאחמדינג'ד הוא לא בדיוק חתול בית מתוק.
אני אפילו מסכים שזה יהיה מאוד לא נעים אם תהיה לאירנים פצצת אטום.
אבל,
מה בדיוק חשבנו?
שאם נגיד שאנחנו מוסריים, ושאזרחים שנהרגו נהרגו בטעות, הפלסטינים והעולם יקבלו את זה בשתיקה?
שאם לא נחקור את ההתנהגות של צה"ל בעצמנו, אחרים לא יעשו את זה בשבילנו?
שאם לא נשתף פעולה עם וועדות חקירה של האו"ם הם יכתבו מה שמתאים לנו?
שנצליח להפציץ את אירן לבד?
שנצליח לעצור את התוכנית האירנית בעזרת המוסד הגאוני שלנו?
שאם נצווח אוי אוי אוי אז ישימו אלינו לב יותר?
אני חושב שהתשובה על כל השאלות הללו הייתה צריכה להיות לא מראש, ובדיעבד התברר שהיא לא גם במציאות.
ולכן אני מציע קצת יותר קור רוח.
העולם כולו נגדנו עוד לא אומר שמותר או כדאי לצפצף עליו.
זה שיש לאירנים פצצה גרעינית אומר שכדאי אולי לשתוק קצת ולתת לאירופה להזיע.
זה שהפלסטינים מנצחים אותנו בדיפלומטיה, אומר שאנחנו צריכים להחליף דיסקט.
כי מה אנחנו חושבים עכשיו, שהתביעות הללו ייפסקו? שנוכל להמשיך לנהל את הכיבוש לנצח בתנאים הולכים ומחמירים?
צריך חזון, וצריך פעולה, וצריך אופטימיות, וצריך קור רוח.
לצערי אף מפלגה לא מציעה את הסחורה הזאת כרגע.
חבל.

יום שלישי, 22 בספטמבר 2009

ועכשיו סיימתי את הספר

הוא היה מעניין ביותר, והייתי קונה אותו בשמחה, אם היה עולה קצת פחות.
הקטע המעניין בספר הוא שלא בדיוק ברור מה הוא.
מלקולם גלאדוול מנסה לנתח סיפורי הצלחה, ולטעמי הסיפור שלו הוא קצת פשוט מדי.
אם קיבלת הזדמנות, והשקעת 10,000 שעות, תנצח.
למרות הפשטנות, ולמרות שיש מקרים שמתאימים, ומקרים אחרים שלא בדיוק מתאימים לתיאור בספר, הוא ספר מעניין.
הוא מעניין כי נקודת המבט שלו היא גלובלית.
הוא מנסה להסביר תופעה על-ידי התמקדות במקרים רבים ושונים, ורוחב היריעה שלו הוא מרשים: חברות תעופה קוריאניות, בתי ספר בסין ובהארלם, הקריירה של מוצארט, ופסיכולוגים הולנדיים כולם מוצאים את דרכם לתוך המארג של גלאדוול.
אפשר להתווכח איתו, אבל גם מעניין להתווכח איתו.
אפשר לטעון שהתיאוריה שלו היא פשוטה מדי, אבל היא יותר מורכבת מהרבה אחרות.
זה בסיס טוב להתחלת דיון על פילוסופיה מעשית במאה ה-21.

יום רביעי, 16 בספטמבר 2009

מחשבות על סיפורי הצלחה

קראתי אתמול עוד קצת בספרו של מלקולם גלאדוול, ואני אמור לקבל אותו בהשאלה אחרי ראש השנה. ייתכן שיהיו לי מחשבות אחרות אחרי שאסיים אותו, אבל הנה כמה מחשבות בינתיים.
הספר מתאר את הסיבות להצלחתם של אנשים. שניים מן האנשים הללו נקראים ביל ג'וי וביל גייטס.
מלקולם גלדוול טוען שהרבה מן ההצלחה של שניהם הייתה בחשיפה מוקדמת לעולם המחשבים, חשיפה שאפשרה להם לתכנת היטב כאשר אחרים לא הכירו עוד את הנושא.
בשני המקרים חלק ניכר מן החשיפה היה באוניברסיטה. במקרה של ביל ג'וי כל החשיפה.
גם אני הכרתי את האינטרנט לראשונה באוניברסיטה העברית, בקורס מבוא לתכנות בשנת 1993, בטעות.
ולמה אני מספר את כל זה?
כי לטעמי היום האוניברסיטה, לפחות אוניברסיטת בן-גוריון, אבל אני חושש שכל האוניברסיטאות בישראל, נותנת לטעמי האישי שירות מחשבי גרוע יותר ממה שאפשר לקבל באופן פרטי.
מערכות ההפעלה, התוכנות הסגורות והעתיקות (מקום ראשון למערכת היי לרן), הדואר האלקטרוני, ואפילו עיצוב האתרים, הכל מיושן, סגור, ויקר.
אנשי מרכז החישובים, בשם הצורך לשלוט על המצב האישי של כל מחשב, עובדים המון שעות על מנת לטפל בדברים שבבית כל אחד מאיתנו מטפל בהם בעצמו.
היום אני לא יכול להתקין למשל את שפת התכנות פייתון, או את גוגל כרום, על אף מחשב באוניברסיטה, הם לא נמצאים שם באופן טבעי, ושניהם דוגמאות של קוד פתוח ומאובטח (במקרה של כרום לטעמי האישי, במקרה של פייתון אני לא מכיר מערערים על כך...)
המצב הזה הוא עצוב, והוא גם שוחק (כמה שחוק מצדי לאמר זאת) את היתרון הטכנולוגי של ישראל.
אז הנה כמה איחולים לשנה החדשה:
תהיה שנה עם
  • קוד פתוח
  • אתרי אינטרנט בעיצוב קל ואישי
  • מערכות הפעלה פתוחות
  • כלי פיתוח חינמיים
  • לימוד מרחוק הנשען על תוכנה חופשית

שנה טובה לכולכם!

יום חמישי, 10 בספטמבר 2009

דרויאנוב עכשיו

היה זה בזמן שירותי הפחות או יותר צבאי, לא נעים לאמר, אבל לפני כמעט עשרים שנה...
באותם הימים הייתי חל"תניק, בסניף נוע"ם באשקלון, כלומר על אזרחי, ומדריך נוער והפז"ם דופק, אבל זה לא נושא הקטע...
הייתי נוהג לבקר את החל"תניקית של רחובות, ושנינו היינו הולכים בצוותא לשיעורי היהדות של הרב שמואל אבידור הכהן תהי נשמתו עדן...
פעם, בעת השיעור הוא אמר: "הייתי פעם בהשתלמות מורים, ואחת המורות שאלה אותי מהו ספר היהדות הכי מומלץ, אם אני יכולה ללמד רק ספר אחד. עניתי לה מייד וללא היסוס 'ספר הבדיחה והחידוד' של אלתר דריאנוב. היא חשבה שאני מתלוצץ, אבל הראיתי לה איך בכל בדיחה אפשר ללמוד משהו על החיים בעיירה יהודית."
השבוע נתקלתי באלתר דרויאנוב שוב, באתר של בן יהודה. (גם אתם יכולים להיתקל בו אם תקליקו על הלינק...)
אני אוהב את בדיחותיו עד מאוד, אבל חלקן קשות להבנה בימינו. נסו, תתאמצו, ורק אם תתאמצו, אולי תהנו.
ועל מנת להראות שהולך ופוחת הדור, הנה לא בדיחה כי אם סיפור אמיתי ששמעתי:
ילד ערבי, ילד אתיופי, וילד רוסי הולכים לבית ספר ביום הראשון של כיתה א'. המורה אומרת לילד הרוסי: "אתה בכיתה שלי, הערבי והאתיופי בכיתה המקבילה!"

יום רביעי, 2 בספטמבר 2009

חוזרים ללמד עם מכנסיים קצרים?

הכתבה המופיעה בלינק מתארת תופעה שאני לא אוהב.
גדעון סער, וארגוני המורים רוצים להחיל קוד לבוש על מורי ישראל, הכולל אי לבישת מכנסיים קצרים.
מכנסיים קצרים הם אחד הסמלים של הישראליות, לפחות היו...
מכנסיים קצרים הם מה שמתאים לאקלים שלנו, כולל במשך רוב שנת הלימודים.
חפשו מכנסיים קצרים, ותמצאו בגוגל כמה וכמה סיפורים על פרופסורים מצוינים שלבשו רק מכנסיים קצרים.
אז מה הבעייה של שר החינוך?
אני חושב שהבעייה היא לא רק שלו. הרצון להתאים לסטנדרטים בינלאומיים, ובעצם לסטנדרטים אירופאיים קרירים, עוד יפגע בכושר הריכוז של מורי ישראל, בזהות שלנו, וכן, גם בפוריות.
אז בשם כל אלה, אמרו לא לשר החנוך!
אמרו כן למכנסיים הקצרים!

נ.ב. בחודש אוגוסט הייתי עסוק להפליא, עם הילדים אלא מה? וגם קצת חולה, אבל כעת שבתי במרץ, ואני מבטיח לכתוב מדי שבוע, מלבד במקרי חירום...

יום שלישי, 11 באוגוסט 2009

פולישוק פולישוק פולישוק

אין לי כל דרך לצפות בשידורי הטלויזיה בביתי, ומרות זאת ראיתי את כל העונה הראשונה דרך האינטרנט.
מומלץ ביותר!
בעצם כל מה שהולך לקרות כאן עכשיו זה רשימה של סיבות או השתפכויות על למה אני אוהב את הסדרה:
  • כי למרות ההסתייגות בתחילתה, נראה לי שהיא מייצגת את עולם הפוליטיקה בישראל היטב.
  • כי ששון גבאי הוא אחלה שחקן.
  • כי היא מביאה למודעות נושאים חברתיים בדלת האחורית.
  • כי אני מת העל הדמות של קוזו.
  • כי הסצנה של יועצת תקשורת שמסמסת בערב שבת מהשירותים של ההורים שלה בהתנחלות לא יוצאת לי מהראש.
  • כי דנקנר בתפקיד חומי שליט הוא הברקה יוצאת דופן.
  • כי שמואל הספרי הוא אחלה כותב - יש משהו תיאטרוני בסדרה!

יאלהה מספיק השתפכויות, לכו לראות (פשוט הקליקו על שם הפוסט...)



יום רביעי, 5 באוגוסט 2009

על הגאווה במצעד הגאווה


הפיגוע במוצאי שבת מאוד העציב אותי - חשבתי שאנחנו מדינה סובלנית לפחות במובן הזה, והנה מתברר שלא.
אבל התגובות על הפיגוע העציבו אותי גם כן.
רוב האנשים אמרו משהו כמו: "זה מעציב מאוד שבמדינה דמוקרטית, לא מכבדים את זכותם של שני אנשים בוגרים להחליט..."
על מנת להסיר ספק, אני חושב שמדינה דמוקרטית חייבת להיות סובלנית, אבל זה לא מספיק.
הרי יש טענות נגד הומוסקסואלות; טענות על דיני התורה, טענות על גבריות אמיתית, וטענות על חשיבות המשפחה. הטענות הללו הן כבדות משקל.
אם לצד התומך בהומוסקסואליות חופשית ומותרת יש רק את הסובלנות לצידו, הוא יאבד נקודות חשובות בויכוח, ולאבד נקודות בויכוח, כך נוכחנו השבוע, עלול להיות קטלני.
חייביo למצוא ערכים חיוביים לגאווה. חשבתי על זה כמה ימים, והנה כמה הגיגים, זו בשום אופן לא תיtוריה מלאה, רק התחלה, ולכן אשמח לכל תגובה.
  • הגאווה היא לא על הנטייה המינית ההומוסקסואלית, זו כנראה בחירה של הטבע, הגאווה היא על האומץ לבחור באמת למרות הסכנות.
  • הגאווה היא גם על הבחירה באהבה מסוכנת בעולם בו אהבה היא מצרך נדיר כל-כך.
  • המיניות ההומוסקסואלית מאפשרת דיאלוג תקין יותר ופשוט יותר בין זוגות הטרוסקסואליים, בימים בהם דיאלוג כזה הופך לעתים למורכב וקשה.
  • אי אפשר לדמייין את חיי התרבות בישראל בעשור האחרון ללא התרומה של אנשים בעלי מיניות הומוסקסואלית. ליתר דיוק אפשר, אבל מתקבלת תמונה עגומה ומשעממת הרבה יותר.

יום שלישי, 28 ביולי 2009

כנגד רשות ההגירה

נתן אלתרמן כתב את השיר הלשון השבדית בשנת 1943. אחרי שתשעים אחוז מיהדות דנמרק הושטה בסירות לשבדיה בלילה אחד.
לצערי השיר המקביל על השפה העברית של שנת 2009 לא יהיה כל-כך מחמיא...

הנה השיר:

הלשון השוודית / נתן אלתרמן


מעטים הם יודעי הלשון השוודית,
מי דובר בה, אולי רק השוודים עצמם.
כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת
וקטן ומוצנע העם.


ועת שוודיה אמרה: "הנני מקבלת
מגבול דניה את כל היהודים הגולים",
נוכחו וראו כל עמי החלד
כמה דל הוא בשוודית אוצר המילים.


כי רבות מדינות כבר כהנה הכריזו,
אך הללו הראו את גינזי לשונן,
במילות "אינפליטרציה", ו"קווטה", ו"ויזה"...
רק בשוודית
מילים שכאלה אינן.


ועת נער נמלט אל גבול שוודיה מציד,-
היא איננה פונה לעיין במפות.
היא פשוט מוליכה אותה פנימה לבית,
בלי לדעת כי זו שאלה של טרנספורט.


מדינות בעולם יש גדולות שבעתיים
ומקום בהן רב למחסה ומלון,
אך לפני הצילן איש טובע ממים
אוהבות הן תמיד להביט במילון.


יען שפת מילונן ססגונית כפרפר היא -
יש "קצה גבול של יכולת" או "כושר קליטה".
רק בשוודיה עוד חי המנהג הברברי,
להציע להלך כוס תה ומיטה.


ולכן הגדרות היא איננה בוררת
ואיננה מרבה דקדוקי מנגנון,
היא כותבת פשוט: "הכניסה מותרת",
ויסלח לה האל על דלות הסגנון.


ויאמר לה האל בדמעה: שוודיה, שוודיה, -
שתי מילים נשכחות את כתבת על פתחים
אך שוות הן טרקטטים ואנציקלופדיה,
כן... אפילו בריטניקה... כל הכרכים.


ואזי מלאכים בשירה ימללו
ואמרו זה לזה: מה רבה התהום,
אם שתי המילים הפשוטות האלו
הולידו דמעה בעיני מרום.


נ.ב. תודה רבה לפרופ' נסים קלדרון על הרעיון...

יום חמישי, 23 ביולי 2009

לא מחשבה, הודעה

מהיום אפשר להזמין ספרים דרך האתר של אותיות פורחות.
אני אישית חושב שזה אתר מעניין וחמוד מאוד, למה לא תנסו?

יום שלישי, 21 ביולי 2009

טרי פראצ'ט כבר אמר את זה קודם...

בספר Going Postal מויסט ון ליפויג מקבל בנסיבות מורכבות למדי את ניהול סניף הדואר העד אז די כושל של אנך מורפורק.
כיוון שמויסט הוא בעיקר איש שיווק ומכירות, הוא מחליט לשלוח מכתבים שנמצאים בסניף הדואר כבר הרבה שנים, ואחד המכתבים מצליח לאחד זוג נאהבים אחרי שנים רבות, בדיוק כמו בכתבה המופיעה בלינק (אלא שבספר אובדן המכתב, או ליתר דיוק האיחור בקבלת המכתב, נבע מבעיות של הדואר).
אני אוהב את טרי פראצ'ט. למען האמת, טרי פראצ'ט הוא הסופר האהוב עלי הרבה שנים.
במשך כמה שנים הייתי מאוד מאוכזב ממצב התרגומים שלו בעברית, ולא שאני חושב שהמצב מושלם עכשיו, אבל קדמת עדן עושים עבודה סבירה, סבירה פלוס אם לשפוט מהתגובות של יעל, שקוראת עכשיו את 'חרש החורף', הרומן השלישי בסדרת טיפני אייקין (אני הייתי קורא לה אייקינג).
ובנימה אופטימית זו, השבוע כנראה מחר או מחרתיים יושק האתר 'אותיות פורחות' שבו אפשר יהיה לקנות ספרים של הוצאת רסיס נהרה, ולבסוף גם של פראצ'ט.
בהצלחה לנו...

יום שלישי, 14 ביולי 2009

בכל פעם שאתה מתחתן ברבנות

הערה: אזהרה זאת מופנית לגברים ונשים כאחד, מוסלמים ויהודים, מוסלמיות ויהודיות כאחד, ועם זאת הסיכונים הגנוזים בהצעות המופיעות כאן הם שונים בהתאם למין ולדת. זה חלק מן העניין.

בכל פעם שאתה מתחתן ברבנות אתה:
  • אומר שאשתך יכולה להפוך לעגונה.
  • נאלץ לשקר לגבי מערכת היחסים הקודמת עם אשתך לעתיד.
  • נחשף לסכנה שטקס החתונה יתבטל חד-צדדית על ידי הרבנות.
  • נחשף לשיעורי הדרכה בעלי תכנים אנטי ציוניים.
  • יודע שתצטרך להתגרש ברבנות.
  • יודע שזה אומר אין לך מושג מה בעצם לגבי הסכום שכתבת בכתובה.
  • יודע שהחזקה על ילדים היא של נשים על פי ההלכה, ובוודאי עד גיל שש.

בכל פעם שאת מתחתנת ברבנות את:
  • נחשפת לשיעורי הדרכה, ולתכנים דתיים שמפריעים לנשים רבות.
  • מסכימה לעבור טקס גירושין ברבנות.
  • יודעת שיכול להיות שבעלך (מושג בעייתי, אבל נפוץ מאוד ברבנות), לא ייתן לך גט.
  • יודעת שאיך מה לעשות אם לא תקבלי גט.
  • יודעת שיכול להיות שתהיי עגונה.
  • יודעת שאם תתגרשי לא תוכלי להתחתן עם כוהן,
  • יודעת שיש חתנים חמודים מאוד אבל פסולי חיתון.
  • יודעת שאם, מכל סיבה שהיא, יוולדו לך ילדים מחוץ למסגרת הנישואין הם יהיו ממזרים.
  • יודעת שיכול להיות שתצטרכי לעבור טקס של ייבום וחליצה.
  • תומכת במערכת דתית שאומרת שנשים מוסלמיות יצטרכו לעבור נישואין וגירושין בבית הדין האיסלמי השרעי.

בכל פעם שבה את מתחתנת בבית הדין השרעי את:
  • יודעת שלפי השריעה החזקה על ילדים היא של הגבר אוטומטית.
  • יודעת שבמקרים שבהם בעלך אלים, אבל מבקש שלום בית, ייתכן שתצטרכי להסכים.
  • יודעת שאם את לא דוברת ערבית, יהיה לך קשה מאוד למצוא מי שייצג אותך, ובפרט המדינה לא רואה את זה כחובתה לתת לך ייצוג משפטי.


המכתב של רבקה כרמי

25.6.2009

לכבוד
אורי מאיר

אורי,
תודה לך על מכתבך המאלף.
אני מבטיחה להיענות לבקשה בשנה הבאה, וגם לשמוע ממך רעיונות על "קשר הדוק" שיכולה האוניברסיטה ליצור עם המתרחש בעירנו, מעבר לעשייה המשותפת הרבה בתחומים שונים, ובתחום היצירה בפרט

בברכה,
פרופ' רבקה כרמי

יום שלישי, 7 ביולי 2009

ואף על פי כן - פרס ספיר

לכל מי שלא מכיר את תקציר העניינים עד כה:
כמו בכל שנה גם השנה עלו חמישה ספרים לגמר של פרס ספיר. כל אחד מהספרים היה אמור לקבל עשרים וחמישה אלף שקלים.
הספר "אחוזת דג'אני" מאת אלון חילו, ספר המספר על האחוזה של משפחת דג'אני שהשתרעה על פני רוב מרכז תל-אביב המודרנית, זכה בפרס, והיה אמור לקבל מאה וחמישים אלף שקלים.
נטען כנגד יוסי שריד, יו"ר וועדת הפרס, כי הוא הוציא את ספרו באותה הוצאה כמו אלון חילו, וכי עורכת הספר היא אשתו של בנו. כן נטען כי הספר של רונית מטלון, שאף הוא עלה לגמר, הוקדש לפרופ' אריאל הירשפלד, אחד מחברי וועדת הפרס, שהודיע על כך למפעל הפיס שעורך את התחרות.
בעקבות הטענות הללו החליט מפעל הפיס למשוך את הפרס מן הזוכים.
כל העולים לגמר ביקשו לא להגיש את ספריהם שוב לתחרות המחודשת, וכן עוד סופרים.
ומה אני אומר על כל זה?
כתב אתמול יפה פרופ' נסים קלדרון גם כי ספרות היא עניין של טעם אישי, וגם כי הוא לא מטיל ספק באותנטיות של הבחירה של וועדת השופטים. אני מסכים, אבל גם חושב שהבחירה הייתה לא טובה.
לעניות דעתי הספר הטוב ביותר השנה היה: "פנים צרובי חמה" של שמעון אדף, שכעת הודיע כי גם הוא לא יגיש את ספרו. "אשה בורחת מבשורה" היה גם הוא ספר שזכה לשבחים רבים של הביקורת, ולהצלחה מסחרית ניכרת, ולא רק בישראל.
למען האמת, כל הזכיות האחרונות בפרס ספיר היו לא לטעמי.
אז מה הבעייה?
אני חושב שהבעייה היא בסכומי הפרסים. אין כל הצדקה לתת פרס גדול פי שש לסופר אחד על פני סופרים אחרים, כאשר הבחירה כנראה הייתה משתנה גם אם היו חלים רק שינויים קלים בהרכב הוועדה.
בדומה לאוסקר שהחליט להעלות עשרה סרטים לגמר מן השנה הבאה, למה לא להעלות עשרה ספרים לגמר של פרס ספיר, ולתת לכל אחד מהם עשרים וחמישה אלף שקלים, ולמה לא לתת לזוכה רק פסלון?

נ.ב.
פרופ' רבקה כרמי ענתה למכתבי, מסיבות טכניות אני לא מפרסם את תשובתה השבוע, אלא בשבוע הבא...

יום שלישי, 30 ביוני 2009

שלום כיתה א'

איכשהו כשאומרים שלום כיתה א', בדרך כלל חושבים על השלום הראשון, זה שבתחילת כיתה א', אבל עכשיו, בדיוק היום, אני בשלום השני.
שירה, בתי הבכורה מסיימת היום את כיתה א'.
בשבוע שעבר הייתה מסיבת הסיום, בנושא בריאת העולם, היה מעניין, אבל זה לא העניין.
העניין הוא אתמול.
כמו בכל יום שני בשנה האחרונה בילינו אחר צהריים נעים, שירה נעם ואנוכי.
גילינו שהבריכה של גבעת זאב נפתחת היום (נלך בשבוע הבא), אחרי שנה וחצי של שיפוצים.
אכלנו ארוחת ערב מאוד מוקדמת, וקצת ברד, ואז נעם שהיה צמא ביקש שאלך להביא מים מהאוטו. אמרתי בסדר, ושירה אמרה שהם רק נכנסים לשנייה לחנות הספרים.
כשחזרתי מצאתי את שירה קוראת בגאווה ספר לאחת מחברות כיתתה.
הטקסט היה מנוקד וגדול, העלילה הייתה שובבה, והספר היה מאוייר בצורה פשוטה וצבעונית, אבל מאוד לטעמי.
ושירה פשוט קראה את כולו בקול רם.
ואז את השני, ואז את השלישי.
כך למדתי על זזה, על סיסי, על רולה רול (זה לא אותו דבר עם ניקוד...), וכן, גם על שודו.
ממש עכשיו למדתי מהלינק המצורף שהסדרה נקראת קסמים בלימוד הקריאה (שכחתי לציין שהספרים גם זולים להפליא, וכמו"ל אני לא מבין איך אפשר למכור ספרים בחנות בשלושה עשר שקלים...), ועלינו לפחות הקסם עבד.
שלום כיתה א'. שירה קוראת. אני מאוד שמח.
הסוף

יום שלישי, 23 ביוני 2009

מכתב גלוי לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון

לפרופ' רבקה כרמי השלום והברכה,

זכיתי לשמוע את קולך ביום חמישי האחרון בשבוע הספר בבאר שבע.
למען האמת, זו הייתה הפעם השנייה בה שמעתי את קולך. הפעם הראשונה גם היא לא קרתה מזמן. ראיתי אותך מברכת את עמוס עוז, בכנס שנערך לכבודו באוניברסיטת בן-גוריון. סבורני כי בשני המקרים הראית כי את חובבת תרבות בכלל, וספרות בפרט.
וכך, ביום חמישי האחרון, אני, שעמדתי ומכרתי ספרים בדוכני היוצרים המקומיים, זכיתי לשמוע אותך קוראת בקול רם וצלול את ספרו של מאיר שלו "הצלחת שמתחת". ציינת יפה כי את הספר אייר יוסי אבולעפיה, וכמוציא לאור שמחתי לגלות שכך ציינת. מי כמוני יודע כמה חשובה היא עבודת המאייר, ובמיוחד כשבספרי ילדים עסקינן.
למען האמת, קראתי את ספרו של מאיר שלו ברפרוף, עוד לפני ששמעתי אותך קוראת אותו בקול רם. ואולם, קריאתך הרהוטה הבהירה לי יפה את המסר של הסיפור. מיכל, הבת של המחבר המשתמע, מקפידה על השיוויון בין הצלחות בארון. נראה לה לא הוגן שהצלחת שמתחת תישאר מתחת, ולא תזכה להשתתף בארוחת הערב עם שאר הצלחות. היא מקפידה על סדר נאות, ולעתים אף מערבבת את כל הצלחות בצורה אקראית, למורת רוחן של הצלחות שהיו עד עתה עליונות.
הקפדת לקרוא רק את החלק הראשון של הסיפור, ובסוף הקריאה אמרת: "אני קוראת רק את החלק הראשון, אני מקווה שההורים יודעים מה הם צריכים לעשות כעת". ושמחתי בדברייך אלה. שבוע הספר הוא אכן חג לספר העברי, ואולם החג איננו חג אם הקוראים אינם רוכשים ספרים.
דא עקא, ספרו של מאיר שלו (באיורו הנפלא של יוסי אבולעפיה), יצא לאור בהוצאת עם עובד. והוצאת עם עובד, כמו מרבית הוצאות הספרים הגדולות בישראל, לא הקימה השנה דוכן בשבוע הספר בבאר שבע. קצפם של הקוראים יצא על אותן הוצאות, ואני בכוחותי הדלים יכולתי רק לאמר (ניסיתי לחייך): "אני מוציא לאור באר שבעי, הייתי כאן בשנה שעברה, אני כאן השנה, ואני מבטיח, ככל שהנסיבות יתירו, כי אהיה כאן גם בעתיד."
קיוויתי כי תבואי לבקר בין הדוכנים, ותראי את ספרי הילדים שאנו מציעים למכירה, כמו גם את ספריהם של אחי ליצירה המקומית, שגם בדוכניהם נערמו ספרי ילדים נאים.
אשמח מאוד אם תקראי סיפור ילדים גם בשנה הבאה בשבוע הספר, ובשם הצלחת שמתחת, אני מציע את הספר "שלושה פינגוווינים בעיר הגדולה", שכתבה מריאלה צ'נו מלכיאור, ואיירה בכישרון רב ובטוב טעם, רחל סטולרו חיים. על מנת שתביני שאני לא אובייקטיבי כלל וכלל, אציין כי הספר יצא לאור בהוצאת רסיס נהרה שהיא בבעלותי.
ובנימה אישית יותר. עד לפני שבועיים הייתי תלמיד מן המניין לדוקטורט במחלקה להנדסת תעשיה וניהול, ונרשמתי לפני כמה ימים למסלול המחקרי בתואר שני בספרות עברית. אני מעריך מאוד את המוסד האקדמי שאת מנהלת בכישרון, אך אני גם סבור כי ראוי שהאוניבסיטה תהייה בקשר הדוק יותר עם כל המתרחש בעירנו.

בברכה,
אורי מאיר
נ.ב. עותק זהה של מכתב זה נמסר היום ללשכת נשיא האוניברסיטה

יום ראשון, 21 ביוני 2009

לפעמים צריך להגיד כל הכבוד לאגד

במשך לפחות שנתיים, אי אפשר היה להגיע ביום שישי מבאר שבע לירושלים. זאת ועוד, ההגעה במוצאי שבת מירושלים לבאר שבע, הצריחה כישורי אגרוף וקראטה העולים על הממוצעים באוכלוסיה.
לא עוד.
מעתה בין שש לשמונה, לפחות שבעה אוטובוסים מבאר שבע לירושלים, ובדרך חזרה במוצאי שבת, לא ספרתי, אבל עליתי על הראשון, והיו בו עוד מספר מקומות פנויים.
אם להאמין ללוח הזמנים, הבא יצא כשמונה דקות אחריו.
תודה לחברת אגד, אני מקווה שתרוויחו המון כסף, כי כל האוטובוסים היו כמעט מלאים!

יום שלישי, 16 ביוני 2009

לידתה של 'אומה'

במשך סוף השבוע עיינתי רבות במוסף ספרים של הארץ מן השבוע שעבר, ובמיוחד בחלק שבו כל סופר אומר מהו הספר שממנו נהנה במיוחד בשנה האחרונה. המוסף היה מעניין, וארוך במיוחד.
ובכל זאת התגנבה ללבי בזמן הקריאה תחושה מטרידה, כמעט מאיימת. לא בגלל המוסף אלא בגללי.
פשוט שאלתי את עצמי מהו הספר שממנו אני הכי נהניתי בשנה האחרונה, וידעתי שזה לא ספר בעברית. הספר שאני הכי אהבתי בשנה החולפת הוא NATION של טרי פראצ'ט (מופיע בלינק של הכותרת, באמזון הבריטי).
וכך, במשך שלושה ימים הסתובבתי עם תחושה לא נוחה בבטן, תחושה שאני בוגד בספרות העברית עם ספרויות זרות.
אתמול הייתי בשבוע הספר בתל-אביב. בדרך כלל אני מוכר ספרים בבאר שבע בשבוע הספר (למשל הערב), אבל יום אחד בכל שבוע ספר מוקדש לילדים. הלכנו אתמול בין הדוכנים, והודות לאמי, שהסכימה להחזיר אותם למודיעין בלעדי, הספקתי לראות כמה מהדוכנים גם אחרי כן.
בפרט, הספקתי לדבר עם הנרי, ועם יונתן בר מהוצאת קדמת עדן. אמרתי להם שאני מתוסכל מכך שהם מתרגמים את פראצ'ט ולא אני (אבל גם שאני שמח, כי כך מצאתי את ג'ים היינס), ותוך כדי שאלתי מה תוכניותיהם לעתיד.
הם אמרו ש'אומה' הוא הספר הבא. הם רק עובדים עוד על הכריכה, כי הם לא אוהבים את הכריכה באנגלית. (גם אני לא מת עליה, ובוודאי לא בהשוואה לספרים הקודמים והבאים של פראצ'ט).
שמחתי מאוד. שלוש פעמים.
פעם אחת כי אני לא כזה בוגד.
פעם שנייה כי סוף סוף אפשר היה לדבר על פראצ'ט. (והם גם נתנו לי ספרים למכור היום כאן).
ופעם שלישית כי לפעמים תרגום הוא מדויק כמו מתימטיקה. לו אני הייתי מתרגם את שם הספר, גם הייתי קורא לו 'אומה', ולו אני הייתי מתרגם את WINTERSMITH, גם הייתי קורא לו 'חרש החורף'.
אני מקווה שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה.


יום שני, 15 ביוני 2009

מחשבות על מחשבות באר שבעיות

כשהתחלתי את הבלוג הזה, לפני כמה חודשים, חשבתי שהוא יהיה הבלוג היחיד שאנהל, ולכן זה נראה לי הגיוני לכתוב בו שש פעמים בשבוע בממוצע.
עכשיו זה נראה לי הרבה מדי.
אני אחראי כרגע (לפחות חלקית) על ארבעה בלוגים, וחושב להוסיף לפחות עוד שניים בעתיד הממש קרוב.
הבלוג הזה נועד בתחילה להבטיח שאכתוב כל יום, אבל עכשיו אני צריך לחשוב מה לכתוב בבלוג כל יום.
ובמלוא הצניעות אומר שלא תמיד יש לי משהו מעניין לאמר כל יום.
אז ממחר, אני מבטיח לכתוב כאן לפחות פעם בשבוע, כל יום שלישי.
אבל לכתוב משהו ארוך יותר, הגותי יותר.
אולי אפילו משהו שיש בו מעט מחשבה...

אובונטו לינוקס - עדכון

עד כה אני מרוצה מאובונטו, פחות מרוצה מהמחשב האישי שלי.
יש בו תקלות, וכעת זה כבר ברור לי שהוא יצטרך ללכת לתיקון...
מה שעלול לשבש את כל התנהלות הבלוג, אבל לא נורא...

יום ראשון, 14 ביוני 2009

אובונטו לינוקס

בגלל מספר תקלות בלתי מוסברות בזמן האחרון, וגם בגלל תמיכה בקוד חופשי, אני הולך לנסות להתקין אובונטו לינוקס על המחשב ממנו אני כותב.
אחלו לי בהצלחה, אני מבטיח לעדכן...

יום שישי, 12 ביוני 2009

לפעמים צריך להגיד תודה לעיריית באר שבע מחלקת אירועים

שבוע הספר השנה הוא ברחבה של משכן האומנויות, אבל לי יותר קל להגיד ולחשוב שהוא ברחבה של הספרייה (זה אותו מקום).
הוא נראה, נשמע ומתנהג הרבה יותר טוב מאשר בשנה שעברה, כאשר הוא היה בביג.
זה נכון שיש השנה פחות הוצאות ספרים בגלל המיתון, אבל יש יותר אנשים, יש אוהל עם הפעלות לילדים, ובאופן כללי הכל נעים יותר.
את ההבדל הבנתי אתמול בלילה. אורה פטישי, סופרת שעמדה לצדי שאלה אחת מהנשים אם היא רוצה לעיין בספריה, והיא ענתה שלא תודה, היא לא קוראת ספרים.
מה כל-כך נפלא בזה?
שזו הייתה אשה הראשונה אחרי יומיים. בשנה שעברה למעלה ממחצית האנשים שדיברנו איתם ענו תשובות דומות...

יום רביעי, 10 ביוני 2009

שבוע הספר העברי

השנה יש להוצאתנו הצנועה נציגות בשלושה מקומות בארץ.
בטבעון מריאלה מוכרת את ספרה: "שלושה פינגווינים בעיר הגדולה", ויש לה כבר בובה של חסינטו, הגיבור הראשי של הספר.
בתל-אביב, בנציגות של "דיאלוג ספרים", שהוא המפיץ שלנו, תחתום טליה על ספרה: "טליה.דייט.קום"
ובבאר שבע, בירת הנגב, אמכור אני את כל ארבעת ספרינו.
מבטיח לעדכן ברשמים וחוויות בהמשך השבוע. (הכוונה לשבוע הספר, שנמשך השנה עשרה ימים...)

יום שלישי, 9 ביוני 2009

נכון לתאריך הפרסום

כתבתי כאן בשבוע שעבר על היחס של בכירי הטלויזיה לאנשים.
אני עדיין עומד מאחורי הדברים, אבל ככל שזה נוגע לדודו טופז, נראה שזה רק חלק קטן מהבעייה של האיש.
גם לי יש גרושה, ואני בהחלט מבין שקנאה היא חלק מהחיים, אבל אלימות נגד נשים בכלל, ומטעני חבלה בפרט, זה כבר קצת מעבר לגבול הטעם הטוב.
לפחות שלי...

יום שני, 8 ביוני 2009

מצפון תיפתח הטובה

מאוד חששתי מן הבחירות בלבנון.
האמת היא שבעיקר חששתי, כי חשבתי שהפעולה, לטעמי הלא מאוד מוצלחת, שלנו בקיץ 2006, תגרום לנסראללה לנצח.
לא רציתי להיות חתום על הניצחון של נסראללה, וגם לא רציתי להתמודד אתו בתור צבא לבנון.
אז אולי אני נאיבי, אבל מקוה לשלום עם שכנינו הצפוניים.
האם זה אפשרי?

יום ראשון, 7 ביוני 2009

היד החזקה

כל הכבוד לרוג'ר פדרר.
הייתי מאוד במתח.
לא יפה להגיד, אבל אפילו קצת שמחתי כשנדאל הפסיד, ועכשיו...
אפילו סמפרס אומר שהוא הגדול מכולם,
ומה נאמר אנו?
סתם בני תמותה רגילים?

יום שישי, 5 ביוני 2009

הרי אי אפשר להתעלם מנאום אובמה

שמעתי אתמול את הנאום, ואני מאוכזב.
לא מן הנאום, שהיה לדעתי מצוין.
לא מן התגובה המצרית באולם, ובכל.
התגובה המצרית העידה על יכולת לקבל ביקורת, בצורה סובלנית ובאוזניים פקוחות.
אני מאוכזב מן התגובה שלנו...
הרי יש פה הזדמנות אמיתי לשלום.
כל מה שמבקשים כאן, הוא בערך מה שהיינו מוכנים לתת בקמפ דייויד של שנת 200, בלי כל תמורה נראית לעיין, ובלי פרטנר אמין.
אבל עכשיו?
מה התירוץ שלנו?

יום רביעי, 3 ביוני 2009

הצעה לסדר

אובמה נכנס לפגישה של ברק עם היועץ הבטחוני הבכיר וברק הבהיר ואני עמדתנו.
יכול להיות, אני מנסה להיות זהיר כאן, אבל יכול להיות, שברק הצליח להוכיח לביבי שגם לדעתו תוכנית הממשלה היא סבירה.
ואני אומר, אם כל זה אכן קרה, אז למה שברק לא יחליף את ביבי בתור ראש הליכוד?
אחרי פרישתו של ביבי כמובן...

יום שלישי, 2 ביוני 2009

מה יש'ך מאורנג'דה דודו?

אני לא יודע אם דודו טופז אכן הזמין את כל התקיפות של אנשי תקשורת בכירים בישראל.
אבל אם אכן זה נכון, לא הצלחתי להבין את המוטיבציה שלו. חשבתי על זה שעות רבות אתמול ולא הצלחתי להבין למה.
למה?
מטבע הדברים, אם אדם אכן מזמין תקיפות, והוא טוען לחפותו, הוא לא יסביר את המוטיבציה שלו.
ואז מצאת את הוידאו המופיע פה בלינק. בשיחה דנים דודו טופז ואורן סושרד בשאלה מדוע תקף את מאיר שניצר. דודו מביע חרטה על כך שלא היכה אותו, אלא רק תלש את משקפיו, וכאן עולה הצד הבריוני של דודו טופז. צד שכולנו הכרנו.
אבל זה לא נראה לי לב העניין. בקטע אחר, כאוב ומהורהר יותר, דן דודו טופז באנשים שלא מחזירים טלפונים.
ואכן, קשת לא החזירה לדודו טלפונים. אחרי שהביא להם שיאי רייטינג, הם התנערו ממנו, כדי לשדר תדמית של איכות וממלכתיות.
כאמור, אני לא יודע אם דודו טופז הזמין את התקיפות. ואני בשום אופן לא חושב שהתנהגותו הבריונית היא מודל לחיקוי, אבל, וזה אבל גדול, יש משהו מאוד לא הוגן באופן ההתנהלות של הטלויזיה בישראל.
סטנדרטים של הגינות וחברות צריכים גם הם להיות חלק מן המשחק, ולא רק שיקולים של דיפלומטיה וממלכתיות.
אם מישהו הוא טוב כדי להתפרנס ממנו אתמול, צריך, לכל הפחות, להחזיר לו טלפון היום. אם לא עושים זה זה, קשה להציג את עצמך אחרי כן כאדם הוגן. זה פוגע בתחושה שאתה ערוץ ממלכתי, ובסופו של דבר, זה גם פוגע ברייטינג.

יום שני, 1 ביוני 2009

אבל דווקא אין לי בעייה עם חוק הנאמנות

כפי שמופיע בלינק למעלה, נוסח הצהרת הנאמנות המתבקשת על פי החוק המוצע היא: "אני מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה, ולשרת את המדינה ככל שאדרש לכך, בשירות צבאי או בשירות חלופי, כפי שייקבע בחוק".
אין לי כל-כך בעייה עם זה.
אני יודע שהרבה מחברי הערבים הם בבעייה עם המילה ציוני, אבל אני כן ציוני, ואני לא חושב שהציונות היא גזענית.
אני יודע שהרבה מחברי הערביים הם בבעייה עם המילה יהודית, אבל מצטער, למרות שאני לא חושב שצריך להיות למדינה כל אופי יהודי הנגזר מחוקי המדינה, אני כן רוצה מדינה יהודית, או לכל הפחות מדינה ליהודים.
דווקא החוק המוצע הוא בסיס מצוין לדיון על האופי האזרחי של מדינת ישראל.
לצערי לא התקיים דיון כזה כבר הרבה זמן, אולי בעם לא התקיים דיון כזה אף פעם...

יום ראשון, 31 במאי 2009

למה אני אוהב את קובי אוז

בסוף הספר "לפני המקום" של חיים באר, יש קטע שבו הסופר שכותב עכשיו ספר, וקוראים לו חיים באר, חושב מה יקרה כשהוא יפרסם את הספר שלו, ואיך ישוו אותו לרעה לקובי אוז.
במקרה קראתי את הספר של חיים באר ביחד עם הספר של קובי אוז "עבריין צעצוע".
"עבריין צעצוע" אינו ספר קל לקריאה, אבל הוא מנסח מחדש את הישראליות, ומוסיף לה הרבה מקומות ודמויות שלא נכללו בה (לפחות מבחינה ספרותית) לפני הספר.
אבל באמת אני אוהב את קובי אוז בעיקר בגלל המשפט: "סתם, זה לא נכון, אנחנו לא במזרח התיכון."

יום שבת, 30 במאי 2009

עוד שבת

בזכות יציאה מוקדמת ביותר ממטולה, הצלחנו להגיע בארבע לבאר שבע.
יש המון חוויות, המון מחשבות, ונראה לי שצריך לפרוש הכל בצורה מסודרת.
אני שוקל בחיוב להקדיש מעתה את ימים שני וחמישי לזכרונות מטיולים. בעצם לא סיפרתי עדיין על לוס אנג'לס, וגם לא על מטולה...
הטור הזה נקרא עוד שבת כי...
מחר קובי אוז בעשן הזמן!!!
גם מחר אכתוב על קובי אוז, מה לעשות הוא הזמר הישראלי שאני הכי מעריץ בעולם!!!!
והנה משהו עם פחות סימני קריאה:
אני אוהב גם את ד"ר רוחמה וייס, לפעמים בא לי להתווכח אתה, אבל לא עם טור הנפלא שהיא כתבה לכבוד שבועות:

יום רביעי, 27 במאי 2009

ובנימה של התנצלות

לא אכתוב בבלוג לפחות יומיים.
אני נוסע לפסטיבל המשוררים במטולה (לינק מצורף).
מקוה שיהיה לי מה לכתוב אחרי הביקור בצפון הרחוק, אבל אם זכרוני אינו מטעני יש כמה מסעדות מעניינות באזור קרית שמונה...

מאה אלף ערכים לויקיפדיה בערבית

זה הזמן הנכון להתוודות על משהו.
כמעט כל יום אני נכנס גם לויקיפדיה באנגלית, גם לויקיפדיה בעברית, וגם לויקיפדיה בערבית.
כשהתחלתי לעקוב אחרי שלושתן, היו בויקיפדיה העברית שמונת אלפים ערכים, ובויקיפדיה הערבית קצת פחות משבע מאות.
עכשיו הויקיפדיה הערבית הגיעה למאה אלף ערכים. העברית נמצאת קצת מעל תשעים אלף, אבל אני מעריך שייקח לה לפחות עוד חודש להגיע למאה אלף.
קצת מזה בגלל שהויקיפדיה העברית מוחקת ערכים ללא כל סיבה נראית לעין (לפחות שלי), כמו הערך שהיה על הוצאת רסיס נהרה, או על טליה פינקל.
אבל קצת מזה בגלל המחשוב העולה בארצות ערב.
צריך להתחיל להתרגל לזה, אנחנו לא יצרני התרבות הגדולים ביותר במזרח התיכון.

יום שלישי, 26 במאי 2009

עצומה נגד חוק הנכבה

העצומה המופיעה בלינק למעלה היא אולי לא הטעם של כולם.
אני בהחלט מבין למה שמישהו יתעצבן כשלוקחים לו את יום החג הלאומי היחיד שלו והופכים אותו ליום אבל.
זה אפילו נראה לי מסריח.
שיהיה ברור, אני חוגג את יום העצמאות, ולעולם לא אלך לציון של יום הנכבה, כי הוא נקבע ביום העצמאות.
רוצים לציין את הנכבה? ורוצים שאני אבוא? תבחרו יום אחר!
אבל...
אני כן חושב שלא היינו לגמרי בסדר במלחמת השחרור, כגון בדיר יאסין.
וגם אם היינו טהורים וזכים כתכלת השמיים, עדיין צריכה להיות זכות במדינה דמוקרטית להביע דעה הפוכה!

יום שני, 25 במאי 2009

תרגומים של שר הטבעות

התרגום הראשון של שר הטבעות לעברית הושלם בשנת 1980.
ב 1996 הוקמה אגודת טולקין הישראלית, ומעט זמן אחרי כן האגודה לקידום מדע בדיוני ופנטזיה, סטארבייס, וכל השאר...
שר הטבעות תורגם לטורקית עד 1998, לפרסית עד 2004, ולערבית (חלק ראשון) ב 2008.
אז האם זה אומר שכל סצינת המדע הבדיוני והפנטזיה בישראל תתקיים גם במדינות ערב?
נחכה ונראה.

יום ראשון, 24 במאי 2009

על היפופוטמים ועל ויקיפדיות

אם תקליקו למעלה, תוכלו להגיע אל הערך היפופוטם בויקיפדיה הערבית.
אני, באופן אישי, לא מבין את כל הערך, אבל אני יכול להעריך את אורכו, ואת מספר הציטוטים הגדול המופיע בו.
מה שאני כi מצליח להבין הוא שיש בערך גם מפה. מפה המתארת את תפוצת ההיפופוטמים בעולם. המפה כוללת גם את כל הנילוס, כולל הדלתא של הנילוס. ברוב המפה, כולל בנילוס ההיפופוטמים הוכחדו.
האמת, הופתעתי, לא ידעתי שהיו היפופוטמים בנילוס.
מה שמעניין הוא שאם תפנו משם לערך בעברית, גם בו תמצאו מפה, אבל שם אין היפופוטמים בנילוס או במצרים, וככל הנראה גם לא היו שם אף פעם. המ... מעניין.
אם תמשיכו לאותו ערך בויקיפדיה באנגלית, תראו שהערך ארוך אף יותר מבערבית, וכולל את המפה המופיעה בערך הערבי דווקא.
האם מדובר פה בתיאוריית קונספירציה?
האם כוחות הביטחון לא רוצים שנדע על היפופוטמים שהיו בנילוס?
ואגב, אני לא מבין את כל הערך בויקיפדיה בערבית, אבל אני כן מבין את השם של ההיפופוטם - סוס יאור.

הפורימשפיל של קהילת אשל אברהם בגרסת הוידאו

  אז לפני שעברתי למדרשה בקיץ האחרון, הייתי חבר די פעיל במשך כמה שנים טובות ב קהילת אשל אברהם . אפילו הייתי בוועד של הקהילה. אחד הדברים כחבר ...